"הקול שלי לא תמיד נשמע, כי אני אישה"
ד"ר סיגל אייזנר מבית החולים בילינסון היא הרופאה המשתילה היחידה בארץ, אישה אחת בין רופאים משתילים רבים • בראיון אישי ראשון היא מספרת על שוביניזם סמוי, על ההישגים והכישלונות שהם חלק בלתי־נפרד מהמקצוע, ועל החיים כאם יחידנית שנמצאת בכוננות מסביב לשעון ופשוט מתגעגעת לילדה שלה
כשאחד החולים שלה פונה אליה בתואר "מאמי", או "מאמי'לה", סיגל אייזנר ממהרת לתקן אותו: "לא מאמי, אלא דוקטור אייזנר", היא עונה בנימוס.
ד"ר אייזנר היא הרופאה המשתילה היחידה בארץ – אישה יחידה בין הרבה מאוד רופאים משתילים גברים – במסגרת עבודתה כרופאה בכירה במחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון, ובנוסף היא האחראית להשתלות כליה בילדים בבית החולים שניידר. "אני רואה לפעמים סוג של מבט, דווקא אצל החולים", היא אומרת, "כאילו 'משתילה?'. יש כאלה שמופתעים. הם לא מבינים. אני ממש לא חושבת שצריך לעשות מזה סיפור גדול. אני האישה המשתילה היחידה בארץ. נכון. אז מה? מבחינתי זה לגמרי חסר חשיבות. יש משתיל, יש משתילה. אני לא רואה שום הבדל בין זה לזה. יש נשים כירורגיות בכל מיני מקצועות. רק במקרה אין משתילה".
אז יש כבר שוויון בין נשים לגברים?
"לא, לדעתי לא. על פני השטח יש כביכול שוויון, אבל באופן סמוי התחושה היא שלא לגמרי. זה לא משהו מכוון. אני חושבת שזה פשוט משהו שמוטמע עדיין בתוך החברה. עדיין יש משהו, אצל הגברים, שרואה הבדל בינינו לבינם. באופן רשמי יש שוויון. אף אחד לא יגיד לך 'בגלל שאת אישה לא תקבלי משהו שגבר מקבל', או 'לא תעשי משהו שגבר עושה'. בכל זאת, בתחושה שלי לפחות, אני מרגישה שלפעמים הקול שלי לא תמיד נשמע כמו של גברים, כי אני אישה".
יש מחיר שנשים משלמות במקצוע הזה וגברים לא צריכים לשלם?
"לא. למעט העובדה שנשים אמורות להיות גם אמהות. אבל אני אומרת לעצמי תמיד שגם משתיל גבר צריך להיות אבא. אז מה ההבדל?"
אמא משתילה
ד"ר אייזנר היא אם יחידנית. יש לה ילדה אחת, רוני בת ה־7, "הדבר הכי טוב שקרה לי", והן גרות בתל־אביב. להיות משתילה, היא אומרת, זו דרך חיים. "כי זה בלילות, כי זה בשבתות, כי זה בחגים, זה אפילו ביום כיפור", היא מסבירה. "הבת שלי לפעמים אומרת לי 'לא אכפת לי שתהיי רופאה, אבל לא משתילה'. היא מבקשת ממני 'אמא, בבקשה תחליפי מקצוע'".
לא מכבר התבקשו הילדים בכיתה של רוני אייזנר לצייר כל מיני דברים זוגיים בגוף האדם. רוני שירטטה שני עיגולים. כשהמורה שאלה מה הם, השיבה שאלו "המסננות" והתכוונה לכליות. "אם שואלים אותה, אז היא אומרת ש'אמא שלי מנתחת כליות וכבד'", אומרת ד"ר אייזנר. "היא חיה בתוך זה. לא תמיד זה קל, כי לפעמים אני צריכה לקום באמצע הלילה וללכת לעבודה. זה קורה. יש השתלות גם בלילה. היא לא תמיד מתלהבת, אבל היא מקבלת פיצוי".
את מצטערת לפעמים שבחרת במקצוע הזה?
"לרוב אלה רגעים בודדים. זה קורה כשמשהו לא הולך, כשניתוח לא מצליח, לא מעבר לזה. אבל אני חושבת שזה קיים בכל מקצוע, לאו דווקא בהשתלות".
היא המשיכה לנתח כמעט עד סוף ההיריון, וכבר בחופשת הלידה הבינה שהמקצוע שלה מצריך התארגנות מיוחדת. "הקושי היה בעיקר טכני. הייתי צריכה פתאום להתמודד עם כל מיני דברים, לעשות קומבינציות". היום יש לה מטפלת שנכונה להתייצב אצלה בתוך 10 דקות. "כשאני כוננית גם המטפלת של רוני כוננית", היא צוחקת. "לא הייתה מטפלת כזאת קודם, זה משהו שאני המצאתי. רוני כבר יודעת שלפעמים יש טלפון ואז אמא הולכת לעבודה בלילה או בשבת או בחג. קורה שיש שבתות שלמות שאני לא נמצאת בבית, כי אני בעבודה, וכשאני בעבודה - אז אני לגמרי שם. זה לא מעניין שאני אמא".
קרה שהפסדת אירוע חשוב של רוני בגלל העבודה?
"חשוב זה בעיניים של הילדה. אני זוכרת שהיה יום פתוח של חוג הג'אז שלה ולא יכולתי ללכת. פעם אחת היה יום משפחה שפיספסתי בגן והיא הלכה עם אמא שלי, לא איתי. אבל באופן עקרוני אני מנסה לא להיות כוננית בימים שיש דברים משמעותיים, כדי שלא יזעיקו אותי. אני נורא משתדלת לא לפספס דברים חשובים. אין מצב, למשל, שאפספס יום הולדת של רוני בגלל השתלה. יש גבול. זה לא יקרה".
העובדה שאת אמא רלוונטית לעבודה כמשתילה?
"לפעמים זה עושה את הדברים יותר קשים, בטח כשזה נוגע לילדים. אני רואה ילדים חולים, אז אוטומטית אני חושבת על הבת שלי. אני מיד מודה לאל שהילדה שלי בריאה. מצד שני, אי־אפשר להיות כל הזמן בתוך זה. צריך לעשות את ההפרדה ולהגיד 'עבודה זה עבודה ובית זה בית'".
מה לגבי זוגיות, גברים מאוימים מהעובדה שאת משתילה?
"אני לא יודעת. לא בטוח. אין לי תשובה. זה משהו שצריך לשאול את הגברים".
ידיים טובות
היא נולדה וגדלה בזכרון־יעקב, אחת משתי בנות. כשהייתה ילדה חלמה דווקא להיות רקדנית, אבל כבר בתיכון החליטה ללמוד רפואה. "תמיד היו לי ידיים טובות", היא נזכרת. "כשכולם סרגו בשיעור מלאכה ריבוע קטן, אני כבר סרגתי סוודר. חוץ מזה נורא אהבתי ביולוגיה. עניין אותי מאוד הנושא של גוף האדם".
בצבא שירתה בחיל האוויר ואחרי השחרור נרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטת תל־אביב. את הייעוד שלה גילתה במהלך הסטאז'. "נדבקתי בחיידק הזה של ההשתלות", היא מודה. "משהו באקשן, באדרנלין, מאוד קסם לי. ניתוחי השתלות הם ניתוחים מאוד מאתגרים, מעבר לזה שהם כמובן מצילי חיים. גם אם להשתיל כליה זה לא מציל חיים, זה עושה שינוי משמעותי אצל המושתל. יום אחד רואים ילד מחובר לדיאליזה, עייף, בקושי זז, ושבוע אחר כך הוא כבר מתרוצץ במחלקה. זה לא מובן מאליו. גם אצל מבוגר שעושה דיאליזה שלוש פעמים בשבוע ומשתילים לו כליה – הוא הופך להיות בן אדם אחר. כל החיים שלו משתנים".
היית מודעת לדרישות המקצוע?
"בהחלט כן. אבל גם הייתי כל כולי בתוך העניין. לא חשבתי יותר מדי. זה מה שעניין אותי, זה מה שבחרתי. לא עצרתי ואמרתי 'רגע, איך גם אהיה משתילה וגם אקים משפחה ואהיה אמא?'. בשום שלב לא נכנסתי לזה".
מחלקת ההשתלות של בית החולים בילינסון היא היחידה בארץ, בעוד שבבתי חולים אחרים יש מרכזים להשתלות. המחלקה עוסקת בהשתלות בטן – כליות (מרבית ההשתלות), כבד ולבלב – ומבצעת כ־70% מכלל ההשתלות בישראל. בשנה שעברה בוצעו בה 210 השתלות כליה, 128 מתוכן היו השתלות מהחי.
ממוצע ההמתנה בארץ להשתלת כליה הוא חמש שנים להשתלה מהמת, במקרה שאין לחולה תורם. "השתלות מהחי הן בדרך כלל מבני משפחה – הורים לילדים, ילדים להורים, קרובי משפחה אחרים", מפרטת ד"ר אייזנר. "היום יש אחוז הולך וגדל של אנשים אלטרואיסטים שפשוט תורמים כליות. אנשים טובים, מדהימים, צעירים עם משפחות וילדים, שפשוט רוצים לעשות משהו טוב. המספר שלהם הולך וגדל באוכלוסייה, והם כבר אחוז די גדול בתוך המספר של השתלות מהחי".
מה לגבי השתלות מהמת?
"זה כאשר משפחות מסכימות לקצור את איברי יקיריהן אחרי מותם. גם אם יש לנפטר כרטיס אדי, אם המשפחה מתנגדת לתרומה - אנחנו לא לוקחים את האיברים. הבעיה הגדולה היא שבארץ גם היום אין די מודעות לנושא של השתלות ואין די תרומות מהמת. לשמחתי, זה לא התפקיד שלנו לשכנע אנשים לתרום איברים, אלא של מתאמות ההשתלות. יש הפרדה גמורה בינינו לבין המתאמות".
לך יש כרטיס אדי?
"מהיום שאני זוכרת את עצמי. ברור. אין שאלה בכלל".
השתלה היא ניתוח מורכב שיכול להימשך לעיתים גם 12 שעות. "המושתלים הם בדרך כלל אנשים חולים מאוד, ולכן הניתוחים מסובכים", מסבירה ד"ר אייזנר. לצד ניתוחים יזומים ומתוכננים מן החי, השתלות מן המת לא ניתן לחזות מראש. כליות יכולות להמתין רק כמה שעות, וכבדים צריכים לעבוד מהתורם למושתל באופן כמעט מיידי. "יש המון אי־ודאות במקצוע. זה מקצוע אינטנסיבי, קשה, תובעני וטוטאלי. צריך להתחייב אליו. במקצועות אחרים אנשים עובדים קשה, חוזרים הביתה וזהו. כאן יש 'הפתעות', אז יש קצת אי־נוחות".
בחדר הניתוח היא מרוכזת בעבודה. "אין מחשבות, אין רגשות, אין זמן. אבל כשהאיבר מקבל את הצבע הטוב, כשכליה עובדת או נותנת שתן, זה רגע מרגש. תמיד".
עם זאת, גם כאשר ההשתלה מצליחה, השתל לא נשאר שם לעולם ועד. "השתלת כליה היא ל־15 שנים בממוצע", מדגישה ד"ר אייזנר. "אדם שעובר השתלת כליה יצטרך מתישהו השתלה נוספת. היו כבר אנשים שעשינו להם ארבע השתלות. יש לדעתי ילד שעשינו לו אפילו חמש השתלות כליה".
ויש גם כישלונות. "העבודה גובה מחיר נפשי כבד", היא אומרת. "עם הקשיים הטכניים אפשר להתמודד, הם עוברים. אבל לעומת זאת כשניתוח לא מצליח, זה קושי אמיתי. האנשים שמגיעים אלינו מגיעים הרבה פעמים כבר מאוד חולים. הם ממתינים הרבה שנים להשתלה. זה ניתוח מסובך, ומוסיפים לזה גם תרופות שאנחנו נותנים ומדכאות את מערכת החיסון. אז לא תמיד הכל הולך טוב. אנחנו מתמודדים לפעמים גם עם מוות של אנשים, וזה מאוד קשה. זה גם משהו שאי־אפשר להתרגל אליו. במקרים כאלה אני יכולה להגיד לעצמי 'מה אני צריכה את זה?'. לשמחתי זה יחסית נדיר, אבל זה קשה".
לאחרונה היא פגשה רבים ממטופליה, ובהם לא מעט ילדים, בכנס מושתלים מיוחד. "זה היה נורא מרגש לראות פתאום ילדים שהיו חולים ולא צמחו – גדלים, גבוהים", היא אומרת. "תמיד אמרתי שאני לא אהיה רופאת ילדים, כי זה נורא קשה לראות ילדים חולים. קשה לראות גם הורים לילדים חולים. זה נורא עצוב. בסוף הגעתי לזה, ובקטע הכי קשה. אני רואה הרבה ילדים שעושים דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, חולים נורא. מאוד קשה לראות את זה. מצד שני, אחרי ההשתלה הם מבריאים בבת־אחת. הם פתאום גדלים, פתאום הגוף צומח. זה עושה טוב. שם, בכנס, היה רגע שהסתכלתי על הילדים שהשתלתי, ראיתי מה קרה להם מאז, ואמרתי לעצמי 'אוקיי, בגלל זה אני במקצוע הזה'".
לפנייה לכתב/ת 
