רצים ל־8200, לא לג'בלאות

קרוב לוודאי שהמשפט הבא יעורר פה ושם גלי צחוק ואולי גם מידה מסוימת של רחמים על הכותב ועל הנכתב: הגל האנטי־צה"לי בשנים האחרונות מרחיק מהצבא את מה שנקרא בחיוך ולפעמים בגיחוך "טובי בנינו". יש פוליטיקאים שמסייעים לכך בעקיפין ומשרתים בדרך זו את תורתם וענייניהם. הם טועים.

ההשראה לרוח הרעה הזו מגיעה, כמו תמיד, מלמעלה — בין שזה שלטון הליכוד ובין שזה שלטון מפלגות אחרות. יורשה לי להזכיר ימים קדומים בסיפור אישי: מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי שהתבררו ממדי החורבן והניצחון, בעיקר התמונה הקשה על צה"ל ומוכנותו לקרב, נקרה בדרכי דובר צה"ל החדש דאז, יואל בן־פורת ז"ל. "אני למשל," אמרתי לו כלקח מהמלחמה הארורה, "אתייחס להבא בכתיבה על צה"ל כמו אל תנובה". את שאגתו של תא"ל בן־פורת יש הזוכרים עד היום, כיוון שהביא אמירה זו כדוגמה שלילית ברבות מהרצאותיו אחרי המלחמה. "ללללאאאא", צעק האיש שלחם עם הפרטיזנים ביערות בימי מלחמת העולם השנייה. וצעקתו עדיין מהדהדת: "ללללאאאאא".

מאז מלחמת יום הכיפורים ואחרי שבתקשורת למדו את הלקח, אין יותר "הנחות" לצה"ל בציבור. רבים וטובים סבורים שאם המדינה משקיעה את חלבה ודמה, תרתי משמע, בהכנות ליום פקודה, ובאותו יום אין מימיות במחסני החירום, אוי למי שלא סיפק אותן בזמן הנכון. אנחנו משכיבים את הזקנות שלנו במסדרון כבר שנים כדי שלחיילינו יהיו מימיות מלאות ברגע הנכון.

השנים שחלפו שיפרו את המצב, יש לקוות, בתחום אמצעי הלחימה, אך לא באווירה. צה"ל כבר לא "פרה קדושה", ובצדק, אבל שחטו אותו בצורה כזו שהפכה את השירות בו ללא אטרקטיבי עבור צעירים רבים. יש אומרים שהסכמי השלום עם מצרים וירדן החמירו את תמונת המצב. מנחם בגין ויצחק רבין ז"ל, שנחשבו תמיד כביטחוניסטים, הוכיחו שאפשר גם אחרת. שזה לא נכון שאין ברירה ושאין עם מי לדבר, שזה לא נכון לחיות כמעט תמיד על החרב.

התמונה השחירה מאוחר יותר, כשהתפרסמו הסיפורים מאחורי הקלעים על הסיבות והרקע לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ניהול מלחמת לבנון השנייה, אוזלת היד באינתיפאדה הראשונה, מחיר הדמים הנורא באינתיפאדה השנייה, חוסר האונים בדרום לבנון במשך כתריסר שנות התשה, התחמשות ארגוני הטרור והתפשטותם. ואולי מעל לכל: תחושת הביטחון המדומה שביקשו פוליטיקאים ישראלים לנסוך בציבור כדי להציג את מיומנותם ויכולותם להיבחר שוב ושוב.

פוליטיקאים, בעיקר הדתיים הלאומיים ואנשי הליכוד, יצרו אווירה שלפיה מערכת הביטחון היא כל יכולה, וביטחון הפנים והחוץ שלנו מובטחים לדורות. ממילא בעקבות כך פחתה חשיבות הביטחון, כמו גם הרצון לשרת במערכת. כבר לא רוצים להיות חפ"שים. גם בצבא ההיי־טק זכה בבכורה.

אפשרויות עמוקות יותר וטעונות בדיקה ומחקר מקיפים בכל הקשור לשירות בצה"ל הן ההשפעה של חילופי האליטות בישראל, כאשר אליטת הציונות הדתית באה במידה רבה במקום האליטה של ההתיישבות העובדת ואנשי מפלגות השלטון שקדם לליכוד. בני הארץ ובוניה. ההתרחקות של שתי האליטות זו מזו, יצרה דימוי חדש לאליטה הדתית והרחיקה את האחרת.

נ.ב. אין כאן כוונה לסיפור בהמשכים על תא"ל אופק בוכריס, אבל גם הוא "משלם" היום את מחיר השינויים באווירה ובחוקים. הממזרים אולי הודיעו על השינויים, אבל בית המשפט יצטרך כנראה להכריע בשאלה אם בוכריס הפנים אותם. √