שקר החן

"אגם הברבורים", היצירה המפורסמת של מריוס פטיפה ולב איבנוב למוזיקה של צ'ייקובסקי, היא אולי היצירה היפה ביותר של הבלט הקלאסי. אבל להקת הבלט סנט פטרסבורג רחוקה מלהעביר את הקסם הגדול שלה.

התפאורה נראתה כמו תועפות של מייק־אפ לכיסוי מקסימלי על מראה עייף. והביצוע נשאר מכני וחסר ברק מה שלא עשה כבוד למה שנלקח מתוך הכוריאוגרפיה המקורית. התחושה הייתה שנקלעתי להופעה לתיירים. בנשף הפותח המתואר כחגיגה של צבע ופאר מלכותי, עבודת הלהקה, הקוֹר דֶה בָּלֵט, הייתה מנומנמת. חוסר האחידות והפרשי הרמות הטכניים צרמו מאוד לעין וכישרון ההבעה התיאטרלי שנחלצו לעזרתו גביעי כסף ופנסים סינים, היה על גבול המגוחך. נאלצתי להתמקד בכפות הרגליים של הרקדנים כדי שלא לפרוץ בצחוק.

דמיטרי אקולינין, הרקדן המגלם את הנסיך, היה גבוה ומרשים אבל הוא ביצע מעט מאוד ועבר באיטיות רבה מאלמנט אחד לשני. הנסיך, שפניו אכן נאים וקפיצתו טובה וקלה, הוצב בתפקיד כפוי טובה כמעט בכל הסצנות. רגע ההתאהבות באודט, כמו גם המאבק שלו במכשף בסצנה האחרונה, מביכים. במקום להתאהב ולהיאבק, הוא רק מפנה דרך במחווה ג'נטלמנית. את התפקיד הכפול אודט־אודיל גילמה הבלרינה הוותיקה עטורת הפרסים והניצחונות, אירינה קולסניקובה. בתפקיד אודט, מבחינה טכנית היא הצליחה לבצע כמעט את כל המוטל עליה אבל חסרה את הליריות והקלילות המלאכית. בתפקיד אודיל, הברבור השחור, היא הייתה נחושה ותוססת, והפירואטים שלה היו מסחררים ומלאי חיים.

אבל הכוכבות האמיתיות של "אגם הברבורים" היו אמא ובת שישבו מאחוריי ולא הפסיקו לדבר לרגע. הבת לא הבינה מה כל זה קשור לברבורים והאמא עודדה את רוחה במשפט החוזר: רגע, בואי נראה מה יקרה עכשיו.

מעולם לא צפיתי בשקר כה גס על יופי.