שני 01 ביוני 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יובל חן
    24 שעות • 07.03.2016
    סוד החיים על רגל אחת
    מגדלת לבד שני ילדים, שוחה קילומטרים, מעבירה שיעורי פילאטיס ב"הולמס פלייס" ומשתתפת גם בטריאתלונים בשביל הכיף. אילנית יורמן עושה על רגל אחת, את מה שרבות מאיתנו לא מסוגלות לבצע על שתי רגליים. בקרוב היא תשבור שיא בשחייה בים כדי לגייס כסף לקבוצת טריאתלון לבעלי מוגבלויות. "הקשיים לא מעכבים אותי בדרך הארוכה"
    נעם ברקן | צילומים: יובל חן

    "ידיים — לפתוח", דורשת המדריכה מהמתאמנות ב"הולמס פלייס" ומציירת מעגל גדול לאחור עם ידה הימנית. הן כורעות מולה על מכשיר הפילאטיס ואוחזות בידיהן רצועות. "זה תרגיל כיף. תיהנו ממנו", היא אומרת בחיוך, והן מושכות את הרצועות בתנועות גדולות ונעות לאט ובריכוז קדימה ואחורה.

     

    צילום: מתן טורקיה

    צילום: מתן טורקיה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אילנית יורמן עומדת לידן זקופה ועוברת לתרגיל הבא: "עכשיו גוף במהלך אחד — לשמור על הקו הישר". הן מטות את גופן לאחור בעודן אוחזות במושכות. "ולעלות חזרה" היא אומרת, והן מתרוממות בהדרגה. אז היא מכוונת את גופה בטבעיות אל המכשיר, מתיישבת עליו במיומנות ומניחה את הקביים בצד. היא אוחזת במושכות ומדגימה בעצמה את התרגיל.

     

    את הבקרים היא פותחת כבר בארבע וחצי, ושעה אחר כך אפשר למצוא אותה גומעת קילומטרים בים או בבריכה. בשמונה היא יוצאת לעבודה בבנק אוצר החייל, שם היא מנהלת קריירה אמיתית בהנהלה. מדי יום בשעות אחר הצהריים היא מתאמנת — פילאטיס, ספינינג, חתירה בירקון ואימון כוח בחדר כושר. במקביל היא מגדלת את שני בניה המתבגרים בעצמה ומנהלת את קבוצת הפרא־טריאתלון הראשונה בישראל לנכים ולעיוורים.

     

    את כל אלה ועוד היא עושה על רגל אחת בלבד. "הקשיים הרבים לא מעכבים אותי בדרך הארוכה שבה אני הולכת", היא מסבירה בטבעיות ולא מבינה למה עושים ממנה עניין כזה גדול. "הדרך שלי ברורה כי הערכים שלי מאוד חזקים וכך אני עם שתי רגליים מאוד חזקות על הקרקע".

     

    צילום: יובל חן
    צילום: יובל חן

     

    להתחבר מחדש לכוחות

     

    כשהייתה בת שמונה וחצי, חלתה אילנית יורמן בסרטן. "יום אחד התנפחה לי הברך", היא מספרת. בביקור שגרתי אצל רופא הילדים עבור אחותה, ביקשה אמה מהרופא שיציץ לרגע גם על הרגל שלה. הרופא הגיב בדאגה ושלח את אילנית לצילום. "מיד היה ברור שמשהו לא בסדר", היא מספרת עם חיוך של השלמה ארוכת שנים. "משם זה התגלגל מאוד מהר. יום אחד אמרו לי 'מחר בבוקר את נכנסת לניתוח ויורידו לך את הרגל'. התחלתי לבכות ואמא שלי אמרה לי שאני נורא בוגרת לגילי. וזהו. חוויתי שוק של הדחקה. שוק שגורם לך להוריד את כל המודעות שלך לרמת אפס, כדי לעבור את הקטסטרופה הזאת. אני ממש זוכרת חוויה של יציאה מגוף — שאני מסתכלת על הגוף מלמעלה — מרוב שלא יכולתי להיות בתוך הגוף שלי ולחוות אותו".

     

    אחרי ניתוח הכריתה עברה יורמן טיפולי כימותרפיה קשים עד להחלמה. "כנערה היו לי שנים מאוד קשות, עם דיכאונות, לא ברמה קלינית. הייתי מדוכדכת, לא חיונית ולא שמחה. רק בתיכון התחלתי קצת יותר להתחבר לעצמי, לכוחות שלי וליכולות שלי. לקח לי בערך חמש שנים לחזור לעצמי".

     

    זה נשמע ממש קשה עבור ילדה כל כך קטנה.

     

    "נכון, וכאמא אני מבינה את זה עוד יותר. אני מיינדד לכל עליית חום קלה, לכל כאב שן. להורה זה משהו לא נתפס. להורים שלי היה מאוד קשה וההתמודדות שלהם מיד השליכה עליי. מה שעזר לי להתמודד בצורה הטובה ביותר זאת העובדה שההורים שלי האמינו בי ולא ויתרו לי. הם מהר מאוד דאגו להחזיר אותי לחיים. 'יאללה, אין לך רגל, אבל את צריכה ללמוד, ואת צריכה שיהיו לך חברים, וקריירה, ומשפחה ולימודים'".

     

    כמו שחינכו אותה הוריה, יורמן לא נתנה למגבלה הפיזית לשבש לה את התוכניות. היא סיימה את לימודי התיכון, למדה לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה וסיימה את התואר השני במנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן. כשהייתה בת 23 התחתנה ובגיל 27 נולד בנה הבכור אלעד (כיום בן 18). ארבע שנים לאחר מכן ילדה את בנה הצעיר אילון (בן 14). כיום היא גרושה ומגדלת את שני בניה לבד.

     

    "כשאני אומרת שההורים שלי לא ויתרו זה היה ברמה כזאת שמיד אחרי שחליתי הם ילדו שני ילדים", היא מספרת. "אני ואחותי קיבלנו את האחים המהממים שלי ואני ממש גידלתי אותם. בגיל עשר, עם רגל אחת, הייתי הבייביסיטר של אחי", היא אומרת ומחייכת. "כשאלעד נולד זה היה לי הכי טבעי בעולם. לא היה לי קשה. כשהחזקתי אותו בידיים זו הייתה לי חוויה מוכרת. לא ראיתי בעובדה שיש לי רגל אחת מכשלה. אין הרבה דברים שאני מרגישה שזה שיש לי רגל אחת מגביל אותי בהם. אני לא אומרת שאני נהנית מזה, החיים עם מגבלה הם קשים גם פיזית וגם מנטלית. אין כסף או שום דבר אחר בעולם, חוץ מהילדים שלי, שלא הייתי מוכנה לתת כדי לקבל את הרגל שלי בחזרה, אבל למדתי לחיות ולמדתי לעשות לימונדה מהלימונים. אני עם רגל אחת אבל בואי נראה מה אפשר להפיק מזה, בלי להפוך לנכה מסכנה שמנצלת את מצבה, אלא מהמקום של הכוח והחוזקה. למשל, אם כשמסתכלים עליי כמורה לפילאטיס ואומרים: 'אם היא יכולה גם אני יכולה', וזה גורם למוטיבציה — אני אשתמש בנכות שלי.

     

    "אני מצטלמת מדהים עם בגד ים בלי רגל, ועם התמונה הזאת אני שמה את עצמי בפרונט ואומרת 'תראו — אני יכולה לשחות עם רגל אחת'. אני אשים את התמונה בפרונט כדי להעלות מודעות לטריאתלון ולחברים בקבוצה שחשובים לי. מהר מאוד הבנתי שהסיפור שלי הוא לא משהו שעובר ליד אנשים, זה נוגע. למשל כשאנשים רוכבים אחריי באופניים ואומרים 'יו, איזו עלייה קשה אבל אם אילנית עושה את זה — אנחנו מבינים שהכל אפשרי'. וזה לא רק בספורט זה גם בגידול ילדים למשל. גם איבדתי את שני ההורים שלי תוך שנה, כשהייתי בת 40, ואני לא מתעכבת על זה. אלה החיים שלי."

     

    אבל הקשיים הם אובייקטיביים.

     

    "זה לא אומר שאני מתעלמת או מדחיקה, אלא שהדרך שלי ברורה וחזקה ואני מתמודדת עם הקשיים שלי כל הזמן. עם כל המטלות, ועם הילד החולה, ועם האזכרה של אמא ביום שישי. הקשיים לא מעכבים אותי בדרך הארוכה שאני הולכת בה והיא ברורה לי, כי הערכים שלי מאוד חזקים. כשאת מחוברת לעצמך, למה שחשוב לך, למשפחה ולילדים — אי־אפשר להפריע לך."

     

    ואיך הילדים מתמודדים עם המגבלה שלך?

     

    "זה לא פשוט להיות ילד להורה חריג, ובטח ילד שהוא חריג פעמיים — גם פיזית וגם בתפיסה — אבל הם התרגלו לזה שאני עושה דברים אחרים ומצליחה לעשות דברים שאנשים אחרים לא מצליחים לעשות. לא מזמן הלכתי עם הבן הצעיר למכון כושר ואמרתי לו שאני הולכת להתאמן. הוא שאל אותי 'אימא איך את מתאמנת?' את קולטת? למרות שהוא ראה אותי עושה טריאתלונים, נראה לו שלהתאמן בחדר כושר זה קשה לנשים עם רגל אחת. אמרתי לו 'תראה לי איזה מהתרגילים אתה חושב שאני לא מצליחה לעשות' והדגמתי לו שאת מרבית התרגילים שעושים בעמידה אני עושה פשוט בישיבה. הילדים מתמודדים עם דברים לא קלים, וגם עם דאגות. הם צריכים לחשוב אחרת מילדים אחרים, וגם קורה שילדים לפעמים לועגים להם. כשהם היו יותר קטנים הם היו חשופים להרבה מאוד בוז ולעג, שלפעמים אפילו לא ידעתי על זה. אבל ילדים לומדים לחיות עם הכל. עם כל חריגות. פשוט צריך לדבר על זה. לשים את זה על השולחן".

     

    מאיפה הכוחות?

     

    "עשיתי המון עבודה. היה לי בסיס מאוד חזק בדמות המשפחה, והיו שנים של טיפולים פסיכולוגיים".

     

    שלמה עם הקביים

     

    אחרי שיעור הפילאטיס, יורמן נכנסת בזריזות לחדר ההלבשה ומחליפה את נעליה. משם היא יוצאת רעננה ובמהירות כמו מדלגת אל המעליות, ומשם ממשיכה לבית הקפה. היא משעינה את הקביים על הכיסא שלצידה. על הפרוטזה היא ויתרה לחלוטין. "כשיצאתי מהשיקום אחרי ניתוח הכריתה התקינו לי פרוטזה", היא אומרת. "בגלל שהייתי ילדה וגדלתי, כל הזמן הייתי בתהליכים של החלפת פרוטזה, כמו שמחליפים לילדים נעליים כשהרגל גדלה. זה משהו שמאוד לא אהבתי. בגלל הקטיעה הגבוהה לא הייתה התאמה מקסימלית וההליכה לא הייתה איכותית. כילדה ממש התעקשתי ללכת עם הפרוטזה לכל מקום כי התביישתי ללכת בלעדיה. עם השנים, לאט־לאט, הבושה הלכה ונעלמה ומגיל 34 אני הולכת בלי פרוטזה בכלל. לפני שלוש שנים עשינו ניסיון נוסף להרכיב פרוטזה, כי כבר מייצרים פרוטזות בטכנולוגיות חדשות, וגם זה לא צלח. כשאני הולכת עם הקביים לעומת זאת, אני מרגישה כמו בן אדם שלם".

     

    כשהייתה בת 32 חלה התפנית המשמעותית השנייה בחייה, כשעברה אירוע לב כתוצאה מהטיפולים הכימותרפיים שעברה כילדה. "מגיל 25 הלכתי ודעכתי עד שעברתי אירוע לב. הבנתי שעם הגוף הזה לא אגיע לגיל 80 בריאה. לא תהיה לי איכות חיים ולא תוחלת חיים. ופתאום הגעתי לפה, להולמס פלייס רעננה, ולא סמכתי על הגוף שלי, אם את בן אדם שלא זז הקשר שלך עם הגוף שלך הוא מינורי, ואז בהדרגה, גם השיטה וגם המורה שלי, תמי אונגר בוזגלו — אושיית פילאטיס מדהימה, עשו מהפך. עם הרבה אמונה היא לימדה אותי ללכת והשיפור מדהים. לפני ארבע שנים הייתי עם פציעה כזאת שאם הייתי רוצה לרדת קומה לקיוסק לא הייתי מסוגלת. משהו בתנועה פשוט החזיר אותי לחיים. אחת לשבועיים אני עושה אימון של שלוש וחצי שעות שחייה בים. היום אני לא רואה את החיים שלי בלי ספורט. אין משהו שיכול לעצור אותי ואני מרגישה יפה. ומרגישה שהכל אפשרי".

     

    מתי החלטת שאת רוצה להיות מדריכת פילאטיס?

     

    "לקראת גיל 40 הרגשתי שאני חייבת להכניס עוד עניין ומשמעות לחיים. הרבה מחברותיי הלכו ללמוד קואוצ'ינג והדרכת קבוצות. הייתי בשיעור הפילאטיס הקבוע שלי עם תמי ואמרתי לה 'את יודעת, נראה לי שאהיה קואוצ'רית טובה', והיא אמרה 'למה קואוצ'רית — תהיי מורה לפילאטיס'. ואז היא ניסתה בבית הרבה תרגילים על רגל אחת, וחזרה להולמס פלייס וניסתה אותם פה בסטודיו — כדי לשכנע אותי שאהיה מסוגלת. בסוף היא הצליחה לשכנע אותי שאהיה מורה טובה לפילאטיס".

     

    לפני שנתיים וחצי הצטרפה יורמן לפעילות של ספורטאים שעשו טריאתלון. "החלטתי שזה הולך להיות חלק מרכזי בחיים שלי ושאני רוצה לאפשר גם לאנשים עיוורים ונכים את הספורט שאני הכי אוהבת — השחייה", היא אומרת. "השנה, במקביל לשחייה ולרכיבה על אופניים, גם אלך שני קילומטרים וחצי. התחלנו בקטן והיום יש לנו קבוצה משלנו, עם לוגו משלנו "TRI we can", על שם חזי רול ז"ל, עם אימונים וציוד ואנחנו הולכים לכבוש את המסלולים. אין טריאתלט בארץ שלא מכיר את העיוור שרוכב ביחד עם אדם רואה או את הבחורה קטועת הרגל שיוצאת עם עזרה מהים ומגישים לה את הקביים. אלה חבר'ה מדהימים".

     

    ב־24 באפריל תצא יורמן לשחייה של 12 קילומטרים בים. "אהיה הבחורה קטועת הרגל הראשונה שעושה את המשחה הזה", היא אומרת, "כדי לגייס כסף לקבוצת הטריאתלון. וכדי שהפרא־טריאתלון יקבל את המקום שלו אנחנו צריכים 48 אלף שקל. כל הפעילות שלנו בהתנדבות. אף אחד לא רואה שקל. כל אחד מגיע עם הציוד שלו, עם התיק, האופניים, המגבת".

     

    בטריאתלון נשים השנה ב־28 במאי, היא תשתתף יחד עם אחותה ואחייניתה בת ה־12 במקצה ה"מיני ספרינט" — שכולל 500 מטר שחייה, 10 קילומטר של רכיבה על אופניים ו־2 קילומטר הליכה, "שמבחינתי זה אתגר".

     

    מה המטרות שלך?

     

    "אישית, אני רוצה לעשות את העולם טיפונת יותר טוב במסגרת היכולות הקטנות שלי, קודם כל בשביל הילדים שלי. אני רוצה לתת להם דוגמה אישית של בן אדם תורם, יצירתי ומחייך ועוזר לאנשים. ויש את המקום של האנשים שיש להם מגבלה פיזית — שהם לא רואים או לא שומעים או שסובלים ממגבלה פיזית — ולמדתי שהאנשים האלה, כמוני, יכולים להרוויח מפעילות מעצימה".

     

    יש לך מסר לנשים?

     

    "בתקופה שנשים מגדלות ילדים הקטנים, שזקוקים להן, הם המרכז ואי־אפשר לתת את כל כולך לדברים אחרים. אבל אז מגיעות השנים שאחרי, וכשמתפנה לכן הזמן אסור לוותר על המשאב הזה. צריך לקחת אותו ולעשות ספורט, ללמוד, להתחיל לצייר, לקרוא ספרים, לטייל וכמובן לתרום לקהילה". •

     


    פרסום ראשון: 07.03.16 , 19:09
    ידיעות אחרונות