פורשות כנפיים

הקברניטה סמדר שכטר וטייסת המשנה מרב שוורץ — שתי טייסות אל־על, בשבילכם — רגילות לשאלה המבאסת, "רגע, אז את דיילת, כן?". ולמרות שהן שומעות אותה לא מעט, הן עדיין מאמינות שיום יבוא ובו קוקפיט על טהרת הנשים יהיה אירוע שגרתי.

"האופציה המקצועית הזאת, להיות טייסת, עדיין לא פופולרית מספיק כדי שבנות צעירות יחלמו עליה" אומרת שכטר. "אז אני מתנדבת בעמותות שונות ומרצה ועושה כמיטב יכולתי כדי לחשוף את המקצוע הזה, להסביר שכמו כל מקצוע חופשי אחר, גם הוא יכול להשתלב בחיי משפחה ובאמהות, שגם לרופאות ולאחיות יש משמרות מטורפות, ושגם אם אחרים חושבים שמקומנו כנשים צריך להיות שונה, מותר לנו לחלום להיות בכל מקום שאנחנו רוצות ולכוון לשם. מה עוד שבניגוד למקצועות אחרים, בהם נשים בדרגים שונים סובלות מאפליה, אצלנו החוזים זהים לחלוטין לאלה של הגברים ויש המון אמון ופרגון לנשים".

שכטר ושוורץ הן שתיים מתוך שלוש טייסות פעילות בחברת התעופה הלאומית, ובקורס ההכשרה נמצאת כרגע טייסת נוספת. בינואר האחרון הן היו אחראיות לרגע היסטורי, כשטסו יחד מנתב"ג ללרנקה — שיבוץ שנולד לגמרי במקרה.

"קוקפיט נשי זה באמת עניין נדיר ולכן זה עורר הדים גם בעולם, אבל זה רק עניין של סטטיסטיקה, כי יש הרבה מאוד גברים בתחום ומעט נשים", מסבירה שכטר. "זה לא שמישהו נמנע במכוון מלצוות שתי נשים טייסות לאותה טיסה. מחשב מתכנן את הדברים האלה. וככל שהאפשרות להיות טייסת תיכנס יותר למודעות של נשים צעירות, ויותר נשים יגישו מועמדות לקורסי טיס בחיל האוויר ובחברות האזרחיות, כך יהיו יותר טייסות. ההבנה הזאת קיימת אבל היא תתחזק ותעמיק. החברה הישראלית מתפתחת בכיוון הזה, יש רצון ויש דרך ויש פתיחות מלאה לקבל נשים".

צילום: סיון פרג

החיים בטורבו

שוורץ (47), גרושה פלוס שניים שמתגוררת בכפר ויתקין, ושכטר (44), נשואה פלוס שתיים שחיה ביישוב טל שחר, עשו היסטוריה עוד לפני הטיסה המשותפת שלהן בינואר. שוורץ, שטסה מגיל 18, הייתה הטייסת הראשונה באל־על, ואילו שכטר היא הקברניטה הראשונה בחברה הלאומית.

"זה היה חלום ילדות", מספרת שוורץ, "מטרת ביניים בשאיפה להיות אסטרונאוטית, שאני לא יודעת להסביר. זאת העבודה הכי תובענית שאני מכירה. את חייבת כל הזמן להיות מעודכנת, טובה מאוד, אסור לך להגיע לטיסה עייפה או מבלי שאת מכירה את המטוס שלך ואת השינויים שאולי עשו בו מאז הטיסה האחרונה. את כל הזמן בחזית, מוכנה לשגרה במטרה לא להיות מופתעת ממצבים מפתיעים, כדי שאם יהיו תקלות, וייתכנו אין־ספור תקלות, תדעי להתמודד איתן. אין מקום לטעויות כשאת אחראית על חייהם של אנשים".

האפשרות לא להירדם בלילה בשל כובד האחריות, היא אומרת, היא פריבילגיה שאין לטייסים. עם רישיון הטיס, עושה רושם, הם והן לומדים איך לחיות בטורבו. שוורץ: "את לומדת לתקתק דברים, בלי להתעצל, בלי להתעסק בשטויות. אם חזרתי מטיסה באמצע הלילה אני מנסה לנוח כמה שעות כדי לקום בבוקר ולארגן את הילדים לבית הספר ואחר כך לקחת אותם לחוגים, לעזור להם בשיעורים. ואם ערב קודם נעדרתי, תמיד אשתדל למחרת להקדיש זמן לכל אחד מהם, לדבר ולהקשיב, לקרוא סיפור, וכן, אחר כך לקום לפנות בוקר לעוד טיסה".

מכורה לאתגרים. שוורץ

עניין שגברים טייסים אולי פחות חווים?

"תלוי בגבר ובאישה. זה מאוד אינדיווידואלי. קרה שהייתי בשהייה בחו"ל אחרי טיסה, שמענו שבארץ יש סערה גדולה וטייס שהיה לידי אמר 'איזה מזל שאנחנו לא בארץ' בזמן שאני רק דאגתי לילדים וקיוויתי שהם הסכימו לקחת מעילים, שזכרו לקחת מטרייה וכו'. אבל יש אבות שדואגים לילדיהם ויש אמהות שלא דואגות".

היא עצמה מהדואגות, מהמתגעגעות, אבל ללא ייסורי מצפון. "אני מתגעגעת לילדים גם כשאני בבית והם בבית הספר, אז נכון שזה מחריף כשאני בחו"ל, אבל אני משתדלת ודי מצליחה לא להפסיד שום אירוע משמעותי, ואין מצב שביום האם, כשעוד ציינו אותו בגנים, אחד מילדיי הופיע בלעדיי בגן. ייסורי מצפון צריכים להיות למי שמכה את ילדיו, מעליב אותם", אומרת שוורץ.

שום ויתורים

עם התמרונים האלה, בסיוע מערך תמיכה משפחתי ומקצועי, שכמעט כל אם עובדת מכירה, מתמודדת גם שכטר. "כל עוד טסתי ליעדים יותר רחוקים היה לי שקט בזכות יאיר, בעלי, ואמא שלי, שתמיד עזרה ועדיין עוזרת בכל מה שצריך", היא מספרת. "מצד שני, השהיות בחוץ היו יותר ארוכות וכך נהניתי מכמה ימים בבית לפני כל טיסה ואחריה, והייתי האמא היחידה מבין האמהות העובדות שיכלה להרשות לעצמה לבלות ימים שלמים עם הבנות. מאז שמוניתי לממונה הטכנית על צי מטוסי ה־737 באל־על אני טסה פעם בשבוע ובשאר הימים עובדת במשרד. זה אומר שאני כל יום בבית, והיה לי נורא כיף לגלות שהקטנה הפסיקה לקרוא לאבא בלילה, והתחילה לקרוא לאמא".

תפקיד משרדי זה קצת ויתור, לא?

"ממש לא", היא ממהרת להבהיר. "הפעם היחידה שבה עשיתי ויתור לטובת האמהות הייתה אחרי לידת בתי השנייה, כשהייתי בקרקוע רפואי. נשארתי בבית יותר זמן משתיכננתי ולא טסתי מעל שנה. כשחזרתי לצי המנהל רצה שאצא מיד לקורס קברניטאות אבל אני העדפתי לדחות את הקורס ולחזור קצת למושב טייס המשנה. הוא מאוד האמין בי, אני הלכתי עם תחושת הבטן שלי, ויצאתי לקורס הבא. לא הפסדתי כלום. את תקן הקברניטה קיבלתי עם כל בני המחזור שלי. ובכלל, מה שנעלם לי עם התפקיד הזה הוא הזמן לעצמי. כשהיו לי שהיות בחו"ל יכולתי ליהנות מזמן כזה. היום, אני מקדישה את הזמן הפנוי לבנות, ובערב, כשהן הולכות לישון, אני חוזרת למיילים מהמשרד. פעם בחודש אני מבקשת אובר־נייט כדי לישון טוב ולקרוא קצת".

שוורץ אומרת שהוויתור היחיד שעשתה לאורך הקריירה שלה — וגם הוא זמני כנראה — הוא על לימודי תואר שני במדעי הסביבה. כמו שכטר, גם היא מכורה לתחושת ההישג שמספק תא הטייס, לאתגר ולסיפוק היומיומיים שמרחיקים, מתברר, תחושות של שחיקה ואיבוד עניין. היא מתכוונת להיות קברניטה, רוצה להטיס את ה־787 ("אלה מערכות חדשות לגמרי", היא מסבירה בהתלהבות) וגאה בבתה, שחולמת להיות אסטרונאוטית, טייסת או מורה.

גם בנותיה של שכטר שוקלות קריירה כטייסות, והיא, כצפוי, מרוצה. "אני מקווה שהן יבחרו במה שישמח אותן ויבטיח להן שיוכלו לעמוד על רגליהן בכוחות עצמן ובזכות עצמן. זה מה שהיה חשוב לאבי זכרו לברכה בזמנו, כשאני התחלתי לדבר על החלום שלי להיות טייסת ולא היה ברור אם יש סיכוי שאגשים אותו, וזה מה שחשוב היום לי, כאמא. וכן, אני שמחה שעבורן גם קריירה בטיס היא אופציה, כמו כל מקצוע חופשי אחר".