השלב האנאלי

1917 הייתה שנה מהפכנית. הבולשביקים מדיחים את הצאר ברוסיה. הצהרת בלפור תומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה. והאמן הצרפתי מרסל דושאן יוצר משתנה מחרסינה, קורא לה 'המזרקה' ומציג אותה ב'תערוכת העצמאות' כעבודת אמנות לכל דבר. הייתה זו פרובוקציה חכמה, מעוררת שאלות: האם זו בכלל אמנות? ומהי בעצם אמנות?

אלא שמאז חלפו בדיוק מאה שנה. ישראל היא מזמן מדינת העם היהודי, הבולשביקים נעלמו, תודה לאל, ומהמזרקה המבריקה של דושאן נותרו רק כתמי עובש. לכן, בפעם הבאה שחוטמכם יתנגש בחרסינה צחורה עם ריח שאין לטעות בו, דעו כי אין זו תערוכה ואף לא ביטוי לעצמאות: פשוט משתינים עליכם בפרצוף.

במקום הטקסט הזה הייתה יכולה להופיע תמונה של דגל ישראל, פלסטין או איקאה, נעוץ בישבן כלשהו. כן, הנייר סובל הכל - רק למה לעשות לו את זה? ולמה לעשות לכם? ולמה לסרסר בחור צעיר כקורבן ב"פרובוקציה" צפויה מראש ולכן גם כה צבועה? והיא צפויה מראש, כי מי שמשחק באש ליד כירת גז פתוחה רוצה בהתלקחות. ומי שמזמין אדם, שהתפאר בפניו קודם בחשיפת ישבן ועלק "בוז" עבש לדגל - חפץ בהתלקחות הצפויה ובמדורת ההבלים.

והנה מתחיל הריטואל המייאש הזה של צעקות, אתה זבל, לא - אתה זבל! ואני מגנה, ואני מתריס, ואני קורבן, ספורט לאומי ממש, כי מי פה לא קורבן ומי אינו רוצה להתריס. וככה ביחד האחד אוחז בצווארו של השני, מטה־מטה, אל מעמקי המשתנה, אל ימי המערות, בהרס הדדי. ולא אמירה יש כאן, ולא מחשבה, ולא שאלה, ולא תובנה, ולא תרבות.

אגיד לכם מה זה כן: קרבות כלבים. זה מה שזה. קרבות כלבים, שבהם כולם נפגעים, פרט לאחד שמרוויח: הבית. קרבות כלבים, באותה כוונה של מי שמלהק ללא תמימות את הבריון התורן לתוכנית ריאליטי. ואת מי שמזמין ללא תמימות את "המומחה" היורק חומצה כ"פרשן". ואת מי שמעודד ללא תמימות קללות ונאצות, שמטרתן היחידה היא לאיים ולהשפיל. לא עניין של "ערכים" או "אידיאולוגיה" יש כאן, לא סוגיה של "חופש ביטוי" - אם אנשים רוצים לירוק, אדרבה, רק שיעשו את זה על הרצפה שלהם - ולא שאלה של "ימין" או "שמאל". רק אינטרס סכסכני ציני של הבית: תנו לפרימיטיבים האלה להתפלש בזוהמה, לחבוט אלה באלה, לפרנס את הבית ולהותיר את הסדר הקיים על כנו - כאשר כל היתר כועסים יותר ועשירים פחות. רק למה שתתנו לזה יד? לפעמים צריך שקט, לא רפש.