בפוקוס: ג'ף באקלי

בנובמבר הקרוב ג'ף באקלי אמור היה להיות בן 50. אולי היה ממלא אצטדיונים וגורף פרסי גראמי כמו גרעינים, אולי היה הולך לשפוט בריאליטי וממציא את עצמו כאושיית טוויטר. כל אמן מוכשר שנקטף בדמי ימיו מציף את השאלה "מה היה קורה אילו?". אצל באקלי האפקט מתעצם כיוון שהספיק כל כך מעט. לכן בכל פעם שהכספות נפתחות ויוצאים מהן חומרים שלו שטרם נטחנו, אוזני המעריצים מזדקפות. זהו טקס מכמיר לב, כיוון שאין בכך פיצוי על אובדנו של הדבר האמיתי. גרוע מזה, לפעמים יש באוצרות הגנוזים כדי לגמד ולהשפיל אמן ענק: לדוגמה אוסף הדמואים של קורט קוביין שיצא לא מזמן, כתוספת לסרט התיעודי Montage of Hack, היה צריך להישאר איפה שמצאו אותו. ייאמר לזכותו של You And I, אוסף הקאברים והדמואים החדש של באקלי, שהוא לא מביך. יש בו ביצועים חמודים ל־Just Like A Woman של בוב דילן ו-Night Flight של לד זפלין, ביצוע מוקדם ל־Grace, שני קאברים לסמיתס ועוד. גם היום, קשה שלא להתרשם בעיקר מהיכולות הווקאליות של באקלי. זה לא רק המנעד, אלא המחויבות שהוא מביע דרכו. כשהוא שר "אמא, אני יכול להרגיש את הלכלוך נופל לי על הראש", ניתן לשמוע אדם שאכן זקוק נואשות לחיבוק. ועם זאת, האלבום החדש לא מאיר איזשהו צד עלום של באקלי שטרם נחשף: כריזמטי, מוכשר, אבידה - כל מי שנפל על Grace באיזה בר או האזין מתישהו לגלגלצ בימי חייו יודע את זה. מי שחשב שהמהומה סביבו תמיד הייתה יציאה קיצונית מפרופורציות - כמו החתום מטה - ימשיך בשלו. עוד עשרה קטעים לא מעלים בקודש ולא מורידים.