בכייה לדור

דור ה־Y: כאילו אין מחר // תמר אלמוג ועוז אלמוג (מודן, 388 עמודים)

כשפרצה המחאה החברתית ב־2011, אפשר היה להבחין שצעירים בשנות ה־20 לחייהם חוו את האירועים באופן שונה לגמרי מבני הדור שלפניהם. בשעה שהראשונים הקימו אוהלים ברחבי הארץ, רבים מהאחרונים השקיפו בספקנות על המתרחש וטענו שהצעירים מפונקים. אחד מנושאי הדגל של הביקורת ההורית היה עוז אלמוג. הסוציולוג התלונן אז בפוסט פייסבוק מהדהד שהצעירים "באים בהאשמות ובתביעות לכל העולם ורק לא אל עצמם", ודרש מהם למרוד "בתפיסת העולם האגואיסטית, ההדוניסטית והאסקפיסטית".

נראה שלאלמוג יש חשבון עם הדור הצעיר, וכעת, כמעט חמש שנים אחרי, הוא מפרסם יחד עם אשתו, תמר אלמוג, דו"ח של מאות עמודים על אותו דור, מלא כרימון בתוכחות ובאזהרות. הפעם הוא מגייס את המושג הסוציולוגי הנישא בפי כל: דור ה־Y, כינוי שנטבע בארה"ב ומתייחס למי שנולדו משנות ה־80 עד תחילת שנות האלפיים. דור שמחובר לעידן הדיגיטלי, שגדל בעולם שאחרי נפילת הקומוניזם ושרבים מהשייכים לו הגיעו לגיל העבודה בשנים האחרונות, שנות המשבר הכלכלי שאחרי 2008.

אלמוג ואלמוג מבקשים להביא את בשורת החלוקה הדורית העכשווית לחברה הישראלית. על כך הם ראויים להערכה - אף אחד לא כתב ספר כזה לפניהם. הבעיה היא מה שהם עושים עם הכלי הזה. ברחבי העולם יוצאים מדי יום ספרים ומאמרים המתייחסים ברובם לאתגרים שמעיבים על עתידו של דור ה־Y - רק בשבוע שעבר התפרסם בארה"ב דו"ח המציין כי על אף היותו הדור המשכיל ביותר אי פעם (במונחים של השכלה גבוהה), ההכנסה הממוצעת של בני 30 נמוכה מזו של הדור שלפניהם, עקב המיתון. בישראל לא חסרות בעיות מקבילות - יוקר המחיה, היעדר פנסיה ושוק עבודה פרוע. אבל במקום לעסוק בבעיות האלה ואחרות שעומדות בפני דור ה־Y (או כפי שהם מכונים בספר, ה־Yניקים) בעולם העכשווי, הזוג אלמוג מציג דווקא את הדור עצמו כבעיה.

בפרקים מסוימים הספר נראה כמו אחד מאותם מחקרים על "איום האיסלאם הקיצוני" או "הסכנה הדמוגרפית", אלא שאת תפקיד הערבים ממלאים כאן הצעירים. יותר מהכל, מבקשים המחברים לחשוף בפני הקורא "תמונה מטרידה" בדבר האנוכיות של הדור הזה. הם מזהירים מפני "הילדותיות של דור ה־Y הישראלי ו'סירובם' להתבגר", מציינים ש"הם פאסיבים באופיים, נוטים להילחץ" ומוסיפים ש"זה דור שאיבד את היכולת להיות אמפתי אפילו כלפי קרוביו". לפרקים זה נשמע דודתי במיוחד, למשל כשהם מתלוננים על צעירים שמניחים את רגליהם על המושב. כל זה מתכנס לאג'נדה נפוצה של הגברת הסמכות ההורית. פינקנו אותם, וזאת התוצאה. היינו טובים מדי. וזאת בשעה שהקבוצה המדוברת היא כיום בסביבות גיל 30.

יש לזוג אלמוג כמה תובנות מעניינות, למשל שבני דור ה־Y נרתעים לעיתים קרובות מקידום בעבודה והישגיים פחות מהדורות הקודמים, ושהם נוטים לפרגן זה לזה אפילו על הישגים זעירים. התחזית שבני הדור יקימו בעתיד מסגרות שיתופיות מסוג חדש גם היא מעוררת מחשבה. אך הפנינים האלה טובעות בתוך ים של הטפות מוסר ושל פרטים תפלים לגמרי על חייהם של בני הדור הצעיר ("רוב הצעירים דבקים בסוג אחד של בירה או וודקה", "חוגי בית, שהם מוסד חברתי בקרב דורות הפלמ"ח והמדינה נעלמו מנוף הבילוי של הYניקים").

מה שמוזר יותר, הוא המקום הזעיר שמוקדש בספר לגורמים החומריים־כלכליים שאחראים למאפייני הדור. כל זאת במחקר המתיימר להיות סוציולוגי. לעומת זאת, המחברים נאחזים לפעמים בהסברים ביולוגיים מעוררי תמיהה, בלשון המעטה: "כיוון שהמין הגברי כבר לא נאלץ להיאבק על קיומו היומיומי כבימים עברו, הוא נוטה לייצר פחות הורמונים גבריים". ככלל, לא ברור מה המתודולוגיה של המחקר. אמנם נאמר שהוא התבסס על "שיטות אמפיריות משולבות", אבל כמעט לא מובאים בו ממצאים כמותיים (מלבד כאלה שמקורם במחקרים מחו"ל). גם כמעט אין ציטוטים מתוך ראיונות, כמקובל במחקרים איכותניים (כולל כאלה שמוגשים בספרים פופולריים). הכל נראה כמו מונולוג ארכני של מאות עמודים, ללא שיטה וסדר.

למצב הנוכחי של החברה והשלטון בישראל אחראים דווקא בני הדור של המחברים. מקריאת הטרוניות של הזוג אלמוג על אנוכיותם של הצעירים, אפשר לחשוב שהדורות הקודמים הקדישו את חייהם לטובת הכלל. אלא שהאליטה הישראלית התמסרה לאורגיית התעשרות והתבהמות עוד כשבני דור ה־Y היו בגנון. הנשיא האנס וראש הממשלה שלקח שוחד אינם Yניקים. יותר מכך: את ההאשמות בחפיפניקיות ובהיעדר ביקורת עצמית אפשר להפנות גם לספר עצמו ולמחבריו. •