מכתבים

נאהבים ונעימים

 בעקבות "יוסי ורפי", 4.3.16

זכותו של כל בן אנוש לאהוב ולהיות נאהב כאוות נפשו, כצו לבבו וללא מגבלות. אחת היא אם מדובר באהבת גבר לאישה, גבר לגבר, אישה לאישה או כל וריאציה אפשרית ביניהם – ולעזאזל עם הסטיגמות הצדקניות והמתחסדות, המכפישות כל אהבה שאינה "על פי הספר".

נכון. אנחנו ה"מרובעים" מתקשים להתפעם מאהבה להט"בית ובוודאי לא מסוגלים להזדהות איתה, אך אנו מצווים לקבלה בסובלנות ובכבוד וללא התנשאות, מפני שהיא אנושית למהדרין ואינה שונה מהאהבה "שלנו". כי בדיוק כמותה היא יכולה להיות איכותית, טהורה, רגישה, אכפתית ומלבבת, עתירת נועם ועונג – ממש כפי שהתבטא בקינתו של רפי ויינשטוק לאהובו, יוסי גרבר.

בעיניי, רפי ויינשטוק מייצג אהבה עדינה שכזו. ובראיון עימו הוא היטיב להתבטא במילים עכשוויות, בכנות ישירה, חופשית וחפה מצדקנות.

גדעון גרינפטר, חיפה

חובה להתייעץ

בעקבות "מייד אין עזריאל", 4.3.16

קראתי בעיון רב את הראיון שערך רונן ברגמן עם תא"ל (במיל') עזריאל נבו, שכיהן בתפקיד רגיש ביותר, כשהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה.

ספרו של נבו שב ומציף את השתלשלות העניינים סביב מלחמת לבנון הראשונה ויחסיהם של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל, ושר הביטחון בממשלתו, אריאל שרון ז"ל. איני נכנס לוויכוח שפרץ בין נבו לבנו של ראש הממשלה לשעבר, גלעד שרון, באשר למי צודק בעובדות, מפני שאיני יודע מה אירע בחדרי חדרים.

מסקנה ברורה אחת ניתן להסיק מספרו של נבו – והיא חשיבותן של התייעצויות ביטחוניות בקרב שרי הקבינט לפני יציאה למלחמה. חשוב שהלקחים מימי מלחמת לבנון הראשונה יופקו גם בימים הללו. ראש הממשלה ושר הביטחון בממשלתו אינם יכולים להחליט לבדם על משימותיו של הצבא ביום פקודה, אלא צריכים להיוועץ בשרים נוספים, גם אם אינם גנרלים לשעבר.

טוב שעזריאל נבו הוציא את ספרו, כדי שהציבור יוכל ללמוד על תפקידו של מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. זה תפקיד רגיש במיוחד במדינה דמוקרטית, ולכן ישנה חשיבות רבה לכך שהמזכיר הצבאי של ראש הממשלה יהיה מוכשר ומנוסה ויעביר את חוות דעתו לממונה עליו בצורה האמינה ביותר.

אייל דותן, רעננה 

בתחושת שליחות

בעקבות "100 במחדלים", 4.3.16

קראתי את הכתבה על מוקד 100 בעיון רב, אבל כמתנדבת במוקד במשך תשע השנים האחרונות, וכמי שטיפלה באינספור אירועים, החוויה שלי שונה מהמתואר בה. אנחנו – מתנדבים, סטודנטים וכוח אדם נוסף, שמעניקים מזמננו למשטרה ללא תמורה – מקדישים לילות כימים לשירות הציבורי החשוב הזה, וזאת על אף שלרבים מאיתנו יש משפחות, ילדים ונכדים. אני עושה את עבודתי בתחושה עמוקה של שליחות ולא נתקלת בלחצים לסיים שיחה במהירות ללא מתן מענה למתקשר.

נכון שלעיתים מתרחשות טעויות, אבל הן נדירות, וכל טעות נחקרת ומופקים ממנה לקחים. אגב, בכל שנותיי במוקד, לא נתקלתי באזרח שהתלונן שהוא התקשר 23 פעמים ולא נענה.

אני מקווה להמשיך לשרת את הציבור במוקד, שבו אני נהנית ומקבלת יחס חם, אוהב ומפרגן מצד כולם: הן מצד אנשי המשטרה והן מצד האזרחים – שלעיתים אנחנו, במוקד, פשוט מצילים את חייהם. וזו לא מליצה, זו המציאות כאן.

מ', הקריות (הפרטים במערכת)

עבודה בלי תנאים

בעקבות "100 במחדלים", 4.3.16

אני גמלאית של המשטרה. פרשתי ממנה בסוף נובמבר 2015, בגיל 60, אחרי ארבע שנות שירות במרכז השליטה בתל־אביב כמשגרת ניידות לשטח, ולעיתים גם עניתי לשיחות המגיעות למוקד 100. מניסיוני מדובר באחת העבודות הקשות, עם הרבה שחיקה ולחץ נפשי, העייפות רבה והתנאים לא אנושיים.

הפסקות האוכל הן רק בצהריים, ולעיתים אוכלים בעמידה. מדובר בחוסר משווע של כוח אדם. יש 15 עד 17 עובדים, שמתוכם שניים אחראי משמרת וארבעה משגרים במשמרת. משמרות הלילה מתחילות ב־21:30 ויש להגיע חצי שעה קודם לתדרוך, ומה עם זמן הנסיעה מהבית? המשמרת מסתיימת ב־6:30 בבוקר. למחרת מתחילה משמרת ב', ויש להגיע ב־12 בצהריים. כמה זמן שינה נותר?

העבודה קשה, ולפעמים נדמה שכל מה שמעניין את המערכת זו הסטטיסטיקה. כל הבדיקות לא שוות אם אין תנאים בסיסיים. המשטרה פשוט לא רואה את מרכז השליטה כמקום שיש להקציב לו משאבים מינימליים.

א"ק (הפרטים במערכת)

לא צריכים טקסים

בעקבות "רשימת וילנברג", 4.3.16

ניצולי שואה לא צריכים טקסים ממלכתיים ליום השואה. את השואה הם יזכרו עד סוף ימיהם, אלא שלעיתים נדמה שממשלת ישראל, ביחסה לניצולים, מקרבת את סוף ימיהם. ניצולי שואה לא צריכים טקסים, הם כן צריכים כסף לתרופות, חימום, דיור סביר ומזון.

לפי היחס שמקבלים ניצולי השואה מממשלת ישראל, הטקסים הממלכתיים נעשים רק כדי לצאת ידי חובה, והם בבחינת לעג לרש. ולכן, לדעתי, כל אזרח שאכפת לו מניצולי השואה צריך להדיר רגליו מטקסי יום השואה שעורכת הממשלה.

יש טקסים שהניצולים עצמם מארגנים, ולשם עלינו ללכת ולהזדהות.

יחיאל ספרא, הרצליה (בן לניצולי שואה)

הראשונה והאחרונה

בעקבות טורו של מאור זגורי, 4.3.16

את ההצגה הראשונה ראיתי כשהייתי בגיל 16 בתנועת הנוער. אחד מהנערים נכנס לתיאטרון בכיכר ציון עם כרטיס ופתח לעשרה מחבריו את דלת היציאה. כן. התפלחנו להצגה. אף פעם לא ראיתי הצגה לפני כן, והייתי בהלם: היה זה ריגוש בלתי מוכר, מהמם, חוויה שמיימית. יצאתי ממנה מרחף.

את ההצגה האחרונה ראיתי לפני שנה, דווקא של מחזאי מוערך. על הבמה הופיע בליל של סצנות בלתי מובנות, תערובת נוראית, צורמת ומייגעת. צופים אמיצים לא התחשבו במעמד המכובד, קמו ועזבו באמצע. אני התאפקתי בסבלי עד ההפסקה ונטשתי הביתה. מאז צריך להיות אירוע מיוחד שיגרום לי לצאת מהבית לראות הצגת תיאטרון.

יוסי אבידור, משגב־דב 

הן השולטות

 בעקבות טורו של רענן שקד, 4.3.16

בשבוע שעבר התמודד רענן שקד בטורו עם השאלה – למה נשים לא שולטות בעולם?

והתשובה היא אחת: מרבית הנשים פשוט לא רוצות, חוץ מהילרי קלינטון אולי. הדוגמאות על השוני בדפוסי ההתנהגות בין בנות לבנים ובין נשים לגברים הן אמיתיות. אני מכיר את הדפוס הזה מניסיון אישי. אבל מאחורי הקלעים? הנשים הן ששולטות באמת. הגברים הם רק "המוציאים לפועל". אבל של מה? של רצונות וגחמות הנשים.

ולי טוב עם זה.

בריל מרק, כפר־סבא

הקורא גדעון מפרגן