דניאלה סימן טוב אוהבת לחגוג. "עד שהכרתי אותה, בקושי חגגו לי יום הולדת", מקטר בעלה, סא"ל שי סימן טוב, "אבל התרגלתי לזה באהבה. אישה ג'ינג'ית, ממוצא ארגנטינאי, מזל עקרב, זה טבסקו. אין אפס אצלה". ב־24 ביולי האחרון היא הזמינה את המשפחה והחברים למסיבה בחצר הבית בסביון, זה שנשכר למענם על ידי משרד הביטחון, כדי שמג"ד 12 בגולני, שנפצע קשה במבצע "צוק איתן", יוכל לגור ליד בית החולים תל־השומר, שם הוא מטופל.
כשהאורחים שאלו מה הסיבה למסיבה דניאלה השיבה: "פציעולדת. אז מה אם אין מונח כזה? מעכשיו יש. עובדה". במבט לאחור היא מספרת: "כולם הגיעו, סימן טוב ישב בכיסא הגלגלים בראש השולחן והרמנו כוסית לחייו. הפציעה היא מתנה. אז מה אם הוא לא מזיז אף אצבע? הוא חי והוא איתנו".
אחר כך היא מספרת שקיבלה את "הפרופורציות הנכונות", כדבריה, ביום הזיכרון, כשבעלה קרא את ה"יזכור" בהר הרצל. "כשסימן טוב פונה מהשטח הוא היה בנשימותיו האחרונות. אילו הפינוי היה מתעכב בכמה דקות, הייתי יושבת בשורת האלמנות. אז מה אם הוא לא יכול לחבק אותי ולהרים את הילדים? הוא אהבת חיי, כל כך הרבה שנים חיכיתי לו, והוא עוטף אותי בדרכו".
בימים אלה הם חוגגים שש שנים לדייט הראשון שלהם. "שש שנים, שני ילדים, שני מבצעים, פציעה בארבע הגפיים", היא מונה באצבעותיה. על האמה הימנית מתנוססים שלושה קעקועי כוכבים. השניים הכחולים מייצגים את בעלה, שהיא קוראת לו סימן טוב או סימי ("רק כשאני כועסת עליו אני קוראת לו שי"), ואת בנם הבכור איתמר, בן ארבע וחצי. הכוכב הוורוד מסמל את עמרי בת השנתיים וחצי. החגיגה הרשמית תתקיים ביום שלישי במלון וולדורף אסטוריה בניו־יורק, בערב ההצדעה השנתי של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDFׂ), שנועד לגיוס תרומות עבור חיילי צה"ל. סימן טוב יישא שם הרצאה שכותרתה "ללכת בדרכי" — המספרת את סיפורו.
את ההרצאה בנה לאחר שחרורו מבית החולים לפני כחצי שנה, כשעבר לטיפולים באשפוז יום, אך אחרי כמה הופעות מרגשות החליט להוריד פרופיל והתחיל לדחות את כל ההזמנות. "למה? כי המילה הכי שנואה עליי היא 'גיבור'" הוא מסביר. "אין לי מושג מי הדביק על הגב שלי שלט עם התואר הזה, אבל ברגע שאוכל להזיז את הידיים אני אדאג לתלוש אותו. בעיני עצמי אני הכל חוץ מגיבור. לא עשיתי שום דבר מעבר למה שהיה מצופה ממני. קיבלנו משימה, ביצעתי אותה ונפצעתי — זה הכל. הגיבורה היא דניאלה, שביום בהיר אחד התהפכו עליה החיים. לכן ביקשתי שהיא והילדים יטוסו איתי. הניצחון האמיתי שלי יהיה אם בשלב שבו אתאר את ההתמודדות אחרי הפציעה, אצליח לגרום לכך שהם יעלו לבמה".
זו לא תהיה ההפתעה היחידה שתצפה ל־1,300 אורחי הערב. במאי אמריקאי נשלח לישראל ותיעד בסרטון קצר את המלחמה הפרטית שמנהל סימן טוב מאז שנפצע בעזה. הקהל יראה אותו בפעולה — הולך כמה צעדים כשמרפקיו נשענים על הליכון, נקשר לרתמות וצועד 500 מטר על טריידמיל, ובאחד הטיפולים הפיזיותרפיים, כשמרימים את זרועו השמאלית, הוא משאיר אותה באוויר בכוחות עצמו למשך עשר שניות. בתום ההרצאה, הוא מספר, הוא מתכנן להיעמד על רגליו.
"בשבועות האחרונים אני עושה את זה בבית" הוא אומר, "במעברים מהמיטה לכיסא הגלגלים, כך שאין צורך בחזרות. המלווה שלי ימשוך אותי מהכיסא ואני אדחף את הגוף שלי קדימה ואשמור על שיווי משקל ואעמוד. הפסקתי עם ההרצאות, אבל למען הצבא אני מוכן לעשות הכל".
תמונה של תנין
סימן טוב (38), יליד ראשון־לציון, נושם צבא מאז היה בן 13. אחרי שקרא ב"במחנה" כתבה שכותרתה הייתה "מקטין לקצין", עבר לפנימייה הצבאית בחיפה ושם, לדבריו, ניטעה בו אהבת הארץ שהובילה אותו להתגייס לגולני. "גולני זה הכי טוב וזה הכי ארץ ישראל".
תמיד ידעת שתבחר בקריירה צבאית?
"לא. יצאתי לקורס קצינים רק אחרי שש שנים וחצי בגולני, מהן שלוש בקבע. זה היה דווקא בשלב שבו חשבתי לפרוש. עד אז מילאתי תפקידי נג"ד. ב'חומת מגן' הוסמכתי על ידי אלוף פיקוד הצפון דאז, גבי אשכנזי, להיות מפקד מחלקה ללא קורס קצינים, שאותו השלמתי אחרי הלחימה. במלחמת לבנון השנייה הייתי מפקד פלגת לוחמים באגוז, ב'עופרת יצוקה' הייתי סגן מפקד גדוד 13, במבצע 'עמוד ענן' לא נכנסנו לעזה, והייתי מג"ד ב'צוק איתן'".
לא פיספסת שום קרב.
"בואי נגיד שאת רחובות עזה וסמטאות מחנה הפליטים בג'נין אני מכיר יותר טוב מאשר את תל־אביב. במבצעים הגדולים התמזל מזלי לכהן בתפקידים משמעותיים. להיות שותף בהגנה על ביטחון המדינה. זו חובה שהיא זכות וזכות שהיא חובה. כל אחד טוב במשהו מסוים ואני טוב בלשרת את המדינה. גם עכשיו אני איש קבע. ביקשתי מהרמטכ"ל להישאר בצבא כל עוד צריכים אותי".
את דניאלה בורוסק (39) הכיר דרך חבר משותף שקישר ביניהם בפייסבוק. "פתחתי את העמוד שלו וראיתי תמונה של תנין", מספרת דניאלה. "זה היה הכינוי שהדביקו לו בפנימייה בגלל שיש לו פה גדול. הוא צילצל אליי בשישי בערב ודיברנו עד ארבע וחצי לפנות בוקר. קבענו להיפגש בשבת אחרי הצהריים בדולפינריום. כשראיתי אותו ישר אמרתי לעצמי, 'וואו, איזה חתיך'. הוא מיד לקח את היד שלי ואמר, 'את הרבה יותר יפה מאשר בתמונות'.
"התיישבנו במסעדה", היא ממשיכה, "ובמהלך הארוחה הוא שאל אם אני מסוגלת לחיות עם איש צבא. עניתי בכנות שאני לא יודעת. כשסיימנו לאכול הוא אמר, 'לא בא לי שזה ייגמר, אולי נלך לסרט?' נסעתי ברכב שלי אחריו, לסינמה סיטי, ובדרך צילצלתי לאחותי ובישרתי לה שהכרתי את בעלי. הכל קרה מהר מאוד. סיפרתי לו שחלום חיי הוא לגור בצפון, ואחרי חודש נסענו לכחל, בחרנו מגרש והתחלנו לתכנן את בית החלומות שלנו. כשהתחתנו כבר הייתי בהיריון, וכשהוא יצא לשנה בפו"ם וכל יום חזר הביתה בחמש, זה היה ירח דבש ארוך".
כשסימן טוב קיבל את הפיקוד על גדוד 12, הם התקרבו לבסיס ושכרו בית בליבנים. הבן איתמר היה אז בן שבעה חודשים ושי הפך לאב שחוזר הביתה כל שבת שנייה. דניאלה, שעבדה עשר שנים כמנהלת בהיי־טק, למדה טיפול בעזרת בעלי חיים ורצתה להתמחות בטיפול באוטיסטים, הבינה ש"בשלב הזה אני חייבת לקחת את החלומות הפרטיים שלי צעד אחורה, כי אני גם אמא וגם אבא. אבל כשהוא חזר הביתה הוא היה אבא־אבא, וגם אחרי לילה של אפס שעות שינה הוא קם לחתל. עם הזמן נכנסנו לשגרה. כשהגיע, בחמישי בערב, איתמר היה מסויג, בשישי הוא התרכך, בשבת הוא כבר היה צמוד לאבא שלו, ובבוקר יום ראשון סימן טוב יצא מהבית בבגדים אזרחיים".
"רק כשנכנסתי למכונית החלפתי למדים", הוא מאשר. "למה? בגלל שאיתמר לא רצה לראות את המדים. הוא זיהה שהם אלה שמרחיקים אותי ממנו".
זוכר הכל עד הפציעה
שבועיים לפני תחילת מבצע "צוק איתן", בתום שנתיים תובעניות ביותר, אמור היה סימן טוב לסיים את התפקיד. כשנמצאו גופות שלושת הנערים החטופים, הוא מודה, לא הריח מלחמה. "התכוננו לסבב של לחימה", הוא אומר, "אבל אף אחד לא חשב שזה יהיה טריגר למלחמה".
"היינו אמורים להשתזף בתאילנד על החוף", מוסיפה דניאלה. "אמא שלי, שחגגה 60, החליטה לקחת את כולנו לטיול. המזוודות כבר היו ארוזות. ב־13 ביולי היינו אמורים להמריא. אבל ב־8 ביולי סימן טוב הודיע לי שיורדים לעזה וביקש שנטוס בלעדיו. אמרתי, לא, תודה. שהוא יהיה בעזה ואנחנו נבלה? ביקשתי ממנו, 'רק תעשה לי טובה ותעבור בבית להגיד לי ביי'. כתבתי לו מכתב על דפים קטנים שהוא יוכל להכניס לכיס, וביום ראשון, 13 ביולי, בדרך לעזה, הוא הגיע הביתה, חיבק את עמרי בפעם האחרונה וצילמתי אותם. לגן של איתמר לא הלכנו כדי שהוא לא ייבהל מהמדים".
ב־19 ביולי הגדוד נכנס לעזה. חמישה ימים לאחר מכן סימן טוב נפצע. "עד אז שמרתי על אווירה רגועה בבית", נזכרת דניאלה. "בשעות היום כמעט לא הדלקתי את הטלוויזיה כדי שאיתמר לא יראה. ביום ראשון מוקדם בבוקר קיבלתי טלפון מחבר שסיפר שקרה אסון גדול — זה היה אסון הנגמ"ש ופציעתו של המח"ט רסאן עליאן — והוסיף שלא אדאג לשי, כי שמעו אותו בקשר. ברביעי בערב הוא סימס לי, 'כתבתי לך מכתב', וזה עשה לי רע. זה הרגיש לי כמו פרידה. סימסתי לו, 'מה קרה?' והוא ענה, 'מאמי, סתם רציתי להביע את עצמי'. סיפרתי לו שבבוקר אסע לבקר את החיילים שלו בתל־השומר, בבילינסון ובסורוקה. סיכמתי עם אמא שלי שהיא תשמור על הילדים עד שאחזור, ואז, בעשר וחצי בלילה, אחותי ובעלה הגיעו בהפתעה לעשות אצלי את הלילה וסיפרו שבבוקר הם צריכים לנסוע לבאר־שבע".
דניאלה לוקחת נשימה. "אני לא יודעת אם אני מאמינה באלוהים, אבל באותו רגע זה הצטייר בעיניי כמו הסידור המושלם. יצאנו מהבית בשתי מכוניות, השארתי את הרכב שלי בעפולה ועברתי למכונית שלהם. קנינו מלא דברים לחיילים — בורקסים וממתקים — הם הורידו אותי בסורוקה והמשיכו לגבול עזה, לחלק את האוכל. בדרך חזרה, בצהריים, הם אספו אותי מסורוקה, ואני זוכרת שבאיזה קיוסק נידח בבאר־שבע מצאתי את הוופלים שסימן טוב אוהב, אז קניתי שתי חבילות. כבר ראיתי את החיוך הרחב שלו כשהוא חוזר מעזה, פותח את הארון ומוצא אותן. אבל בארבע ורבע, כשהתקרבנו לעפולה, קיבלתי טלפון מחבר טוב שאמר, 'דני, סימי נפצע, פינו אותו במסוק לסורוקה'. נכנסתי למכונית שלי, עשיתי פרסה וחזרתי לבאר־שבע".
"קיבלנו משימה", מתאר סימן טוב את שקרה באותו יום חמישי בעזה. "מנהרה פעילה שצריך לאתר במרוץ נגד הזמן, לפני שמחבלים יספיקו לחדור דרכה לשטח ישראל. הייתי ממוקד מאוד ואני זוכר כל מה שעשינו עד שנייה לפני הפציעה".
הדיווח היה "נפל עליו קיר".
"לא מדויק. נפלה עליי שורת בלוקים ממרפסת בקומה השלישית של בניין שצמוד למנהרה. הפצצנו את הבניין הזה כמה וכמה פעמים, הוא היה רעוע וכנראה מההדף של הטנקים, הבלוקים התמוטטו עליי. היינו שם 14 איש ורק אני נפצעתי. מזל".
מזל?
"ברור. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר רע. בדיעבד, לא הייתי עושה שום דבר אחרת. לא הייתי הרפתקן, לא לקחתי על עצמי דברים שסיכנו אותי, לאורך כל המבצע עשיתי את מה שמצופה ממני. אבל שיט הפנס. עובדה".
בדרכה לבאר־שבע שמרה דניאלה על אופטימיות. "חשבתי: יש לו קסדה על הראש, זה לא יכול להיות כל כך נורא, בטח יעשו לו סי־טי וזהו". במקביל, היא מודה, גאה בה כעס לא מוכר. "אמרתי לעצמי: אני אהרוג אותו אם הוא ייכנס עוד פעם לעזה. המחליף של סימן טוב כבר חיכה שבועיים להיכנס לתפקיד", היא מסבירה. "אמרתי לו, 'די, תשחרר'. אבל המח"ט שלו אמר לו, 'מי נכנס לעזה, אתה או המחליף שלך?' והוא אמר 'אני'. למה?"
"אין למה", הוא עונה. "כשהחיילים שלי נכנסים ללחימה אני איתם. יש לי אחריות עליהם".
במרחק עשר דקות נסיעה מבית החולים, כשהתחננה למידע, נמסר לה שבעלה בסכנת חיים. "אמרו שהוא שבר כמה חוליות צוואריות, שהוא הובהל לחדר ניתוח לפיום קנה הנשימה, ושרק בסופו יתפנו לנתח את החוליות — אבל עדיין הייתי אופטימית כי זה הטבע שלי. לא חשבתי על נכות לצמיתות. גם עכשיו אני לא מאמינה שזה סוף פסוק.
"בשתיים לפנות בוקר הוא יצא מהניתוח הראשון, מורדם ומונשם, וראיתי אותו לדקה. הראש שלו היה נפוח ולא היה לו וריד אחד בזרועות שלא היה מחובר לצינור. בשש בבוקר התחילו להעיר אותו, ואז הגיע רופא עם סיכות, לבדיקת רפלקסים, אבל לא הייתה שום תגובה".
הניתוח השני נערך בשבת ובסיומו נאמר לדניאלה שבעלה "איבד את הרגליים, אבל יש סיכוי שיוכל להזיז את הידיים". "מצד אחד אמרתי לעצמי שהוא לא יוכל לחיות ללא רגליים, הרי הוא איש של טיולים וריצת מרתון, ובאותה נשימה אמרתי, 'אז מה? אני אדחף את כיסא הגלגלים שלו עד לפסגת האוורסט!" היא אומרת. אך כשהוזמנה לחדר הרופאים עם נעים, גיסה, פנה אליה אחד הרופאים. "הוא שאל: את מכירה את כריסטופר ריב? סופרמן שנפל מהסוס ושותק בארבע הגפיים? בעלך יהיה כזה", היא מספרת. "כשהוא ראה את התדהמה על הפנים שלי, הוא הוסיף: בעלך כמו עץ מת. גם עץ מת ממשיך לעמוד, אבל הוא לא זז.
"יצאתי מהחדר למסדרון מלא חיילים, ואני עדיין זוכרת את הצרחה שיצאה לי מהפה. עץ מת? בעלי? עד היום יש בליבי על הרופא הזה. אתה לא יכול לתת לו אפילו אחוז אחד של סיכוי? אתה חייב להוציא לי את כל הרוח מהמפרשים?"
"לא היה רגע מסוים שבו הדברים התחילו לחלחל", מודה סימן טוב. "אני זוכר שדניאלה אמרה לי שהפגיעה שלי מאוד קשה, שאני מונשם, שיש שברים בעמוד השדרה, שעוד לא יודעים מה יהיה. הבנתי שאני עובר לתל־השומר, לטיפול נמרץ נוירוכירורגי, ושאני חייב לעבוד הרבה וקשה כדי להתקדם".
עיכלת?
"ממש לא. בשלושת החודשים הראשונים הייתי באופוריה כי שמחתי שנשארתי בחיים, שאני רואה את דניאלה והילדים. התייחסתי לפציעה כמו אל נקע רציני. הסתכלתי על הרגליים וראיתי שהן שלמות, המוח שלי היה תקין, דיברתי, אפילו התבדחתי — אז לא הבנתי מה לא בסדר איתי. בכל המלחמות והמבצעים ראיתי פציעות שהסתיימו בקטיעת איברים, לא הכרתי פגיעה בעמוד השדרה. הייתי בטוח שאני אזיז את היד, אם לא היום אז מחר".
"ואז, באחד הימים", ממשיכה דניאלה, "הוא אמר לי: המשפט שאגיד לך מגיע מאהבה. אני מבקש שתעזבי. בואי ניפרד כדי שלא תישארי עם גבר נכה. הסתכלתי לו בעיניים ועניתי: כדאי מאוד שלא אשמע את זה שוב, כי אם תחזור על זה, אני אגמור לך גם את הראש".
לא היו לך סימני שאלה?
"אפילו לא אחד. אמרתי לו, התאהבתי בך, בנפש שלך, לא בידיים וברגליים שלך — והנפש שלך לא נפגעה. אתה בעל מדהים ואבא מדהים וכזה בדיוק נשארת. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא הציע לי להיפרד. הוא מכיר אותי, כשאני אומרת משהו אני רצינית".
"הרגשתי שאני צריך להגיד את זה, כי דניאלה לא חייבת להיתקע איתי ולשעבד את עצמה אליי כשאני מנסה לשקם את עצמי", אומר סימן טוב. "לא רציתי להפוך לנטל. הייתי ממשיך לאהוב אותה גם אם היא הייתה עוזבת".
הדברים הקטנים
המעבר לתל־השומר דרש שינוי קיצוני באורח החיים, אף שבתחילה דניאלה ניסתה לשלב בין העולמות, כדבריה. "בארבע לפנות בוקר יצאתי במונית מליבנים לתל־השומר, חזרתי לצפון אחר הצהריים כדי להיות קצת עם הילדים ושכבתי לישון בתשע בערב, כדי לקום בשלוש לפנות בוקר", היא אומרת. "לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק, הייתי חייבת להיות חזקה בשביל סימן טוב והילדים. הבנתי שאנחנו חייבים להתקרב לבית החולים ולשמחתי יכולתי לשתף אותו בלבטים. אחותי יצאה לחפש בתים להשכרה ובישרה לי שמצאה בית בסביון. עברנו בשבוע האחרון של אוגוסט. אחותי, גיסי וחברים ארזו את תכולת הבית ופרקו אותה בבית החדש. לא הייתי מעורבת בכלום. עד היום יש חפצים שאני מחפשת ואין לי מושג איפה הם".
זה המקום לציין, גילוי נאות, שמשפחת סימן טוב גרה מולי ואני מלווה אותם מיומם הראשון בשכונה. בשבע וחצי בבוקר, כשיצאתי עם הכלבים, ראיתי את דניאלה מסיעה את הילדים לגנים ונוסעת לבית החולים. בשלוש וחצי אחרי הצהריים ראיתי אותה חוזרת איתם ובשמונה בערב ראיתי אותה יוצאת שוב לבית החולים, לפעמים עד חצות, לפעמים עד יותר מאוחר, עד שבעלה נרדם. כל דיירי הרחוב למדו להכיר את אחותה, גיסה ואמה, שערכו תורנויות ללא הפסקה, וכשדניאלה חזרה הביתה לטפל בילדים, אחד מהם היה במחלקה. בטיול הלילה עם הכלבים פגשתי גם את סימן טוב, שהחל לצאת הביתה לכמה שעות. שם, ב־11 בלילה, כשהמלווה שלו דחף את כיסא הגלגלים למכונית, בדרך חזרה לבית החולים, נרקמו בינינו שיחות, שבאחת מהן הוא אמר לי, "אני לא רוצה לחיות ככה". כשאני שואלת אותו אם הוא זוכר, הוא משיב, "כמובן, אבל לא התכוונתי להתאבדות או משהו כזה. אפילו ברגעים הכי שחורים ידעתי שיש לי יותר מדי מה להפסיד".
אז למה התכוונת?
"פשוטו כמשמעו. הייתי שמח יותר אם לא הייתי במצב כזה. עד עכשיו, הכי קשה לי בבקרים. בלילות, בחלומות, אני הולך וקופץ ומחבק ואפילו מנגן בפסנתר, וברגע שאני מתעורר אני מקווה שהיום משהו ישתנה. אבל זה לא אומר שאני מתחיל כל יום חדש באכזבה. אני עם הראש בעננים, אבל עם הרגליים על הקרקע. מחכה. אני בטוח שהמצב ישתנה. הידיעה הזו לא נובעת ממידע רפואי, אלא מאמונה פנימית. אני לא יודע מתי השיקום יסתיים, אבל ברור לי שאהיה עצמאי. מבחינתי, הידיים הרבה יותר חשובות מהרגליים, הן יותר פונקציונליות. עובדה, אנשים ששותקו מהמותניים ומטה מסוגלים לנהוג, לאכול ואפילו לעשות סקי. בעצם, למה אני מדבר על סקי? בן אדם שמסוגל להזיז את היד יכול לסלק את הזבוב המעצבן שהתיישב לו על האף. לכן סירבתי לכיסא ממונע שאפשר להזיז אותו באמצעות השפתיים. היד השמאלית שלי יותר חזקה ואני אשב בכיסא הגלגלים עד שאוכל לעבור לכיסא חשמלי שאותו אניע בעזרת היד".
"מאז שנפצעתי", אומרת דניאלה ומיד משתתקת. פליטת פה. "מעניין מה פרויד היה אומר על זה", היא מתנצלת. "האמת היא שכולנו נפצענו במלחמה, כל המשפחה. יש לנו סרטון מלפני שנה, שבו איתמר הולך כפוף ואומר, 'נפצעתי, נפלו עליי אבנים'. הוא צופה בערגה בסרטונים מהעבר שבהם אבא שלו דוחף אותו במריצה. כשסימן טוב התחיל פיזיותרפיה הפכתי למראה, הייתי השתקפות מלאה שלו. כשאמרו לו להניע את הראש אני הנעתי. רק לבריכה של ההידרותרפיה לא נכנסתי. וככה יום אחרי יום, אינספור שעות ביום.
"מאז שסימן טוב נפצע לא פתחתי ספר. אני לא מסוגלת להתרכז. אפילו סרט בטלוויזיה אני לא יכולה לראות. אחרי שנפצענו קיעקעתי על הצוואר שלי תשע ציפורים כי יש רגעים שבא לי לעוף. הקעקוע הזה נתן לי תחושה של שחרור".
גיבורה?
"הצחקת אותי. כשאמרו לי שאני סופרוומן, לא הבנתי על מה מדברים. איזו ברירה יש לי? מהיום הראשון אמרתי לסימן טוב שיש רק שתי אפשרויות — או לשבת ולבכות על מר גורלנו או להתמודד, ולא מתאים לי להתחפר מתחת לשמיכה ולייבב. אני חושבת שהוא גיבור לא כי הוא נפצע בהגנה על המדינה, אלא כי בכל בוקר הוא בוחר לצאת מהמיטה ולהתמודד. למרות שהפסיכולוגית שלי אומרת שמותר לי לוותר לעצמי ולא להיות אשת הברזל".
במשך שנה ושלושה חודשים, מדי יום שישי, דניאלה ארזה אוכל והגיעה עם הילדים וקרובי משפחה נוספים לקידוש וארוחה בחדרו של סימן טוב, עד שלפני כחצי שנה הוא הועבר לאשפוז יום, שלוש פעמים בשבוע, וחזר הביתה במלוא מובן המילה.
כשאני שואלת אם הם ישנים באותה מיטה, היא מתרעמת. "איזו שאלה? חייבים לשנות את התנוחה שלו אחת לארבע שעות. בהתחלה כיוונתי שעון ועשיתי את זה, אבל בבקרים התעוררתי עייפה. עכשיו כל ארבע שעות נכנס המלווה שלו לחדר השינה והופך אותו. היום כבר התרגלתי ואני ממשיכה לישון, אבל עוד לא התרגלתי לעובדה שאנחנו ישנים עם שמיכות נפרדות, כדי שיהיה קל יותר לטפל בו. בעבר ישנו צמודים. הוא קרא לתנוחה שלנו 'דוקינג סטיישן' — כמו כשמחברים את הלפטופ לתחנת העגינה".
איך את שורדת את רגעי המשבר?
"המשבר האמיתי הוא עכשיו. ככל שעובר הזמן אני יותר מתגעגעת לחיבוק שלו וללבד שלנו. לטיול שלנו בקוסטה־ריקה, לפני שהפכנו להורים. לטיולי הג'יפים של שנינו עם הילדים. בשבת שעברה ניסיתי להחיות את העבר: נסענו לבקר את אחותי בבקעה והמלווה נסע ברכב שלו, מאחורינו. הדברים הקטנים, המובנים מאליהם, חסרים לי מאוד, אבל אני לא מרשה לעצמי ליפול. אני מאמינה שתהיה לו יד אחת פעילה שתאפשר לו להפוך לעצמאי. אם הוא יצליח להזיז עוד יד או רגל, זה יהיה בונוס".
איך הוא מחבק אותך?
"במילים שלו ובמעשים שלו. ביום האהבה של השנה שעברה, כשהוא עוד היה בטיפול נמרץ, הוא שלח את אחותי לקנות לי צמידים. אין מפרגן ומפנק כמוהו. כשהייתי רווקה חברות אמרו לי, 'לא תמצאי גבר שיודע לתת כמוך, תנמיכי את הרף', אבל לא פעם סימן טוב מנצח אותי. כשהוא אומר שאני עמוד השדרה שלו אני מתקנת, 'אתה עמוד השדרה שלי, כי כשיש לך יום רע זה מיד מקרין עליי'".
יש לך מחשבות על העתיד הרחוק?
"בעבר סימן טוב אמר שהוא חולם להוביל את עמרי לחופה. מה יקרה אם היא תשב עליו בדרך לחופה? כבר עכשיו הילדים עליו כל הזמן. הוא מפעיל אותם מהכיסא, אומר להם, 'תלכו כמו פילים' או מבקש מהמלווה שיגלגל את הכיסא בין חדרי הבית כדי לתפוס אותם במשחק מחבואים".
מתגעגע למדים
מאז שובו של סימן טוב הביתה, עם שני מלווים שעובדים בתורנות ושמותיהם, לגמרי במקרה, שי ואיתמר, ועם מריה המטפלת מאוקראינה, התבססה שגרת חיים חדשה. מדי בוקר, בשבע וחצי, סימן טוב והמלווה מסיעים את הילדים לגנים ואוספים אותם מהגנים בשלוש וחצי אחר הצהריים, בסיום הטיפולים באשפוז יום. בימי רביעי, היום החופשי של דניאלה, הוא אוסף את הילדים, יחד עם המלווה ועם אמה של דניאלה, והם נוסעים לג'ימבורי בקניון. פעמיים בשבוע אחיו נעים מלווה אותו ללימודי תואר שני במזרחנות באוניברסיטת תל־אביב, ופעם בשבוע הוא בצבא.
"אני משרת במפע"ת, מנהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות, כמוקד ידע מבצעי", הוא אומר. "התפקיד שלי הוא להביא את התובנות של השטח לטכנולוגיות. בדרך כלל אני על אזרחי, אבל לדיונים מסוימים אני בא במדים. כן, אני מתגעגע אליהם, למרות שזה מוזר לראות מדים בכיסא גלגלים. כמו פעם, יותר נוח לי ללבוש מדי ב'. ללוחמי גולני מדי א' זה משהו זר".
כמעט שנתיים עברו מאז "צוק איתן", אתה מצטער שנכנסת למנהרה ההיא?
"אפילו לא לרגע. אני מאמין בדוגמה אישית. ב'צוק איתן', בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שבה נמתחה ביקורת על מפקדים שנשארו בעורף, לקחו את הדוגמה האישית צעד אחד קדימה, במיוחד בגולני, למרות שאני משוחד. לדעתי, המפקד חייב להימצא במקום שבו הוא הכי ישפיע. אני לא אשלח חייל לבדוק פתח של מנהרה ולעמוד בפני סכנה כשאני נמצא מאחור, מוגן. המפקד חייב להוביל, להיות בראש".
יהיה קץ למלחמות?
"לא יודע אם בדורנו, אבל אני מאמין שהשלום יגיע כי לא תהיה ברירה. אנחנו כאן והם כאן ונהיה חייבים ללמוד לחיות זה לצד זה ולכבד זה את זה, בתוך האמבטיה שנקראת מדינת ישראל, שתמשיך לשמור על זהותה היהודית".
"אני קוראת לו 'הפלמ"חניק האחרון', מפני שאני לא מכירה הרבה אנשים שאוהבים את הארץ שלנו כמוהו", מחייכת דניאלה. "אני לא רוצה לחשוב על היום שבו איתמר יתגייס. יש עוד הרבה שנים, אבל ברור לי שזה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים בשביל לחיות כאן".
בשבוע שעבר נסעו בני הזוג לכחל, לבית החלומות שבנייתו כבר הסתיימה מזמן, והגיעו למסקנה שייאלצו לוותר עליו. "אין לי ספק שמתישהו נחזור לצפון", אומרת דניאלה, "שם השקט והרוגע, אבל כשבנינו את הבית לא חשבנו על הנגשה לנכים ואני לא רוצה לבנות בו מעלית. כנראה נחפש מגרש אחר. עכשיו, אחרי כל מה שעברנו, אני חולמת על שטח גדול יותר, כדי להכניס אליו יותר כלבים ובעלי חיים אחרים".
"ואני אגשים לה את החלום", בעלה מבטיח, "זה תפקידי".
כשהכירו, לפני שש שנים, דניאלה הגיעה עם שתי כלבות בוקסר, נלה ונינה. "הן היו חלק מעסקת החבילה", היא אומרת. באוגוסט האחרון נינה מתה והם אימצו בוקסרית חדשה. איתמר בחר את שמה: שיבא. "ברור שעל שם בית החולים", מחייכת דניאלה. "אני מאמינה שיום אחד, סימן טוב ירוץ אחריה". •
