חמישי 17 בינואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 ימים • 09.03.2016
    מייקל אורן מציג: בית הקלפים - גרסת השגריר
    ב–4.5 שנות הקדנציה שלו כשגריר בארה"ב ראה מייקל אורן מקרוב את הידרדרות היחסים בין ישראל לבעלת הברית הגדולה שלה, והיה עד לעוינות האישית החריפה בין הנשיא ברק אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו. לא פעם, הוא אומר, נאלץ לעמוד בפני המצלמות ולטייח כדי לייפות את המציאות. בראיון מיוחד, עם יציאת ספרו "בן ברית", אורן מספק הצצה נדירה למסדרונות של וושינגטון, מנתח את הסיבות שהובילו להחלטת נתניהו לבטל את הפגישה עם הנשיא האמריקאי בשבוע הבא, מדבר על קרב הדמים הצפוי בין הילרי קלינטון ודונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ומזהיר: אי–אפשר לסמוך יותר על אמריקה, ישראל תצטרך ללמוד להסתדר לבד
    אמירה לם

    שמייקל אורן נכנס לתפקיד שגריר ישראל בארצות־הברית קנתה לו אשתו סאלי במתנה יומן עור חום, עב כרס, וכתבה בו הקדשה: "היומן הזה ואני נהיה כנראה החברים הכי טובים שלך בשנים הקרובות". התחזית שלה הוגשמה במלואה. התקופה של אורן כשגריר הייתה סוערת, קשה, רוויית מחלוקות ותככים, כשהוא עצמו נאלץ לתמרן כל העת בתוך מערכת היחסים הרעועה שבין נתניהו לאובמה. היומן, אומר אורן, הפך לכלי תרפויטי, לפעמים אפילו למעין מפלט. ברגע שהתחלתי לכתוב ביומן לא יכולתי להפסיק", הוא מספר. "ככל שהייתי במצוקה יותר גדולה, כתבתי שורות יותר צפופות".

     

    היומן בהחלט כתוב בשורות צפופות, מה שמעיד על רמת המצוקה שבה אורן היה שרוי. "בארבע השנים שלי בארצות־הברית נאלצתי לא פעם לטייח, להסתיר. זה היה לי קשה, ושילמתי על זה מחירים בגוף ובנפש. היו ימים שלא ישנתי, שלא אכלתי. רזיתי במהלך התקופה הזאת עשרה קילו, השיער שלי הלבין כולו".

     

    היומן, שנכתב בין 2009 ל־2013, שימש בסיס לספרו של אורן, "בן ברית", שיוצא עכשיו בעברית (הוצאת "ידיעות ספרים"). הספר מתאר את היחסים המורכבים בין ממשל אובמה לממשלת ישראל תחת נתניהו, כפי שחווה אותם אורן, האיש שפעם אחר פעם מצא עצמו בעין הסערה. "הוצאתי את הספר כי חשתי חובה לספר את האמת", הוא מדגיש. "במשך ארבע שנים וחצי לא תמיד אמרתי את האמת. ידעתי שיחסי ישראל־ארצות־הברית עוברים רצף של משברים, אבל תפקידי היה לצאת לציבור ולומר, 'נכון שידידים יכולים לא להסכים לפעמים, אבל הברית נשארת'. לא היה לי קל להמתיק ככה את המציאות הקשה".

      

     

    מייקל אורן. "אני מאמין שסייעתי למנוע קרע יותר עמוק בין ישראל לארצות־הברית"
    מייקל אורן. "אני מאמין שסייעתי למנוע קרע יותר עמוק בין ישראל לארצות־הברית"

     

     

    אתה יכול לתת דוגמה?  

    "כשביבי הגיע בספטמבר 2012 לעצרת הכללית של האו"ם בניו־יורק, ואובמה סירב להיפגש איתו למרות שהיה בעיר, יצאתי ואמרתי בתקשורת שיש בעיות של תיאום לו"זים. לא הייתה שום בעיה של לו"זים, אבל עמדתי מול מערכת מלאת סדקים ופילוגים ונאלצתי להגיד שהכל סבבה. במקרה אחר, אחרי הביקור של סגן הנשיא ג'ו ביידן בישראל — שבמהלכו פורסם שאושרה בניית 1,600 דירות במזרח ירושלים — הוזמנתי למחלקת המדינה וננזפתי. התראיינתי בתוכנית בוקר ונשאלתי איך הייתי מגדיר את יחסי ארה”ב וישראל, ואמרתי 'great'. הייתי בקונפליקט פנימי; מצד אחד לא רציתי לחשוף עד כמה ישראל מרוחקת מבעלת הברית שלה, ברית שהאמנתי שהיא מרכיב חיוני בביטחון שלנו. מצד שני, השקרים האלה גרמו לי כאבי בטן, פיזיים ממש".

     

    השם שאורן בחר לספרו, "חיי כגשר בן ישראל לארצות־הברית", מקבל משמעות אירונית לאור העובדה שדווקא במשמרת שלו היחסים הידרדרו באופן כמעט חסר תקדים. "אני מאמין שסייעתי למנוע קרע יותר עמוק", הוא אומר, אבל לא מתחבא מאחורי ניסוחים דיפלומטיים: "אין ספק שבתקופה שלי כשגריר הרגשתי שאני מחזיק בשני קצוות של חבל שמתחיל להיפרם".

     

    תוכנית אובמה

     על עומק המשבר בין מימשל אובמה לישראל אפשר היה ללמוד השבוע, כשהבית הלבן סתר באורח חד־משמעי את הצהרתו של נתניהו, שלפיה הוא מבטל את נסיעתו לארה"ב מאחר שלא התאפשרה פגישה בינו ובין הנשיא. האמריקאים טענו שהאמירה "שגויה", וכי הם למדו מהתקשורת על החלטתו של נתניהו לבטל את הפגישה, שהייתה אמורה להתקיים יומיים לפני פתיחת ועידת איפא"ק.

     

     

    נתניהו ואובמה, מארס 2013 . "גם אחרי שאובמה יעזוב את הבית הלבן, ה'אובמיזם' יישאר במדיניות החוץ האמריקאית" | צילום: קובי גדעון
    נתניהו ואובמה, מארס 2013 . "גם אחרי שאובמה יעזוב את הבית הלבן, ה'אובמיזם' יישאר במדיניות החוץ האמריקאית" | צילום: קובי גדעון

     

     

    ביטול הפגישה משמעותי גם לנוכח הפרסומים האחרונים, לפיהם אובמה מתכוון להתערב מחדש במשא־ומתן המדיני. לפי הפרסומים, אובמה עלול ללחוץ על נתניהו לעצור את הבנייה בהתנחלויות ולדרוש מישראל הכרה בירושלים כבירת פלסטין, בעוד הפלסטינים יידרשו להכיר בישראל כמדינה יהודית.

     

    "אחת הסיבות המרכזיות להחלטה של נתניהו לא לבקר בוושינגטון היא הרצון שלו לא להתערב בפוליטיקה הפנימית האמריקאית", אומר אורן. "בדיוק לפני ארבע שנים, כשנתניהו הגיע לוועידת איפא"ק, הופיעו דיווחים שהוא מעדכן את המתמודד הרפובליקני מיט רומני ומדבר עם מועמדים רפובליקנים נוספים. הוא רצה להימנע מזה הפעם. אם נתניהו היה מגיע לפגישה עם אובמה ומסתובב בוושינגטון בשיא הפריימריז, זה היה מקור לכל מיני סיפורים. לכל אחד מהמועמדים יש אינטרס להגיד, 'ביבי התקשר אליי, שתינו קפה יחד'. תארי לעצמך מצב שהוא מגיע לכנס איפא"ק ולוחץ ידיים עם טראמפ או עם טד קרוז? זה מצב רגיש".

     

    איך אתה מסביר את היוזמה החדשה של אובמה?

     

    "השמועות על הרצון של אובמה לחדש את השיחות עם הפלסטינים מסתובבות כבר כמה שבועות. בתחילת השנה, כשהוא אמר שהוא מרים ידיים ויורד מהנושא הישראלי־פלסטיני, היה לי ברור שהוא לא באמת מתכוון לכך. זה אחד הנושאים הכי קרובים לליבו. המתווה שהוא מציע מאוד בעייתי מבחינתנו, ואני מניח שבישראל הייתה תחושה שביקור של נתניהו אצל אובמה עכשיו ייתפס כמתן הכשר ליוזמה הזו. הם יכולים לדבר על הנושא בטלפון, אבל בשיחה פנים אל פנים יש את עניין הנראות. פגישה כזו גם הייתה נותנת הכשר לאובמה בנושא תקציב הסיוע האמריקאי, שעדיין נתון במשא ומתן קשה".

     

     
    אורן עם רעייתו סאלי. "אני יודע מה זה לא לסגור את החודש"
    אורן עם רעייתו סאלי. "אני יודע מה זה לא לסגור את החודש"

     

     

    עד כמה הווטו האמריקאי האוטומטי במועצת הביטחון בסכנה?

     

    "אני הרבה זמן כבר לא בונה על וטו. בכל מקרה, ההחלטה שעליה מדובר עכשיו לא תהיה מקובלת לא על הפלסטינים ולא עלינו. היא רק תרחיק את שני הצדדים משולחן המשא ומתן. אבל עצם ההתעקשות של אובמה בנושא לא מפתיעה אותי. עד יומו האחרון בבית הלבן עמל ביל קלינטון על שיחות טאבה".

     

    ספרו של אורן, שפורסם באנגלית כבר לפני שנה, הפך לרב־מכר, אבל עורר תרעומת גדולה בארצות־הברית. אורן, היום חבר כנסת במפלגת כולנו של משה כחלון, תואר כמי שמוציא מהחדרים הסגורים כביסה מלוכלכת מהסוג ששגרירים שכיהנו לפניו לא הרשו לעצמם לחשוף. חלק מהביקורת התמקד בניתוח הפסיכולוגיסטי שהוא עושה לאובמה. בין היתר הוא כותב: "אולי העובדה שנדחה על ידי שני אבות מוסלמים ולא רק אחד השפיעה על רצונו להושיט יד לאיסלאם".

     

    אין לך מומחיות בפסיכולוגיה, ובכל זאת כתבת שהדברים שאובמה עבר בילדותו המוקדמת השפיעו על המדיניות שלו.

     

    "כשנכנסתי לתפקיד, הרגשתי שזו חובתי להבין את מניעיו של הנשיא החדש והלא כל כך מוכר הזה, שאחד הדברים הראשונים שעשה היה לרוץ לקהיר ולשאת נאום לעולם המוסלמי. בספרו 'חלומות מאבי', אובמה עצמו סיפר על החיפוש אחר אבותיו, ששניהם היו מוסלמים ושניהם דחו אותו. הוא יוצא למסע אחרי האבא הביולוגי שלא הכיר, ובסוף החיפוש הוא מגיע לקבר שלו ובוכה. זה קורע לב. והיה האבא החורג שהוא כן הכיר, גבר מוסלמי שעבר עם אמו לאינדונזיה, ובגיל שמונה הם שלחו אותו בחזרה להוואי. שאלתי את עצמי מה כל זה עושה לילד, והעליתי את האפשרות שזה השפיע על התעקשותו של אובמה להושיט יד לעולם המוסלמי, שהוא הרגיש צורך להתקבל בעולם המוסלמי שממנו הרגיש כל כך דחוי".

     

    זה ניחוש טוב כמו כל ניחוש אחר להסבר המדיניות שלו.

     

    "זה רק אספקט אחד בניתוח שלי. באותו ניתוח בדיוק השתמשתי לגבי נתניהו. מערכת היחסים שלו עם אביו השפיעה על התנהלותו. שהעובדה שבן־ציון נתניהו עבר מה שעבר עם הממסד האקדמי וראה את ההיסטוריה היהודית כרצף כמעט בלתי פוסק של אסונות ורדיפות — השפיעה על נתניהו. הוא הנחיל לו את הראייה ההיסטורית הקודרת שלו והשחיר את תפיסת העולם שלו. אני מאמין שאדם הוא סך כל החוויות שעבר".

     

    אתה כותב שעל אף המתח הגדול בין נתניהו ואובמה והפערים העצומים בתפיסת העולם, יש גם קווי דמיון ביניהם.

     

    "שניהם אנשים חזקים. כל אחד מהם בטוח שהוא האדם הכי חכם בחדר, לשניהם יש חוג מאוד מצומצם של יועצים, שניהם נשואים לנשים חזקות, דעתניות ומעורבות ושניהם מאוד ריכוזיים. אובמה מחליט הרבה מאוד דברים בעצמו ומתקשר עם חוג מצומצם של יועצים מקורבים, שמאוד קשה לחדור לתוכו. הוא מתייעץ בעיקר עם ואלרי ג'ארט, שמוגדרת יועצת מיוחדת לנשיא ולא מוכרת פה, עם ראש סגל הבית הלבן דניס מקדנה, וכמובן עם מישל".

     

    בכל מקרה, הדמיון שאתה מדבר עליו לא סייע לרכך את הקרע ביניהם.

     

    "הם שונים בהשקפות באופן מהותי. תפיסת העולם של נתניהו שמרנית ושל אובמה פרוגרסיבית. אובמה נרתע מפני שימוש בכוח, ויש לו הערכה למוסדות בינלאומיים, לאו"ם, לארגונים לזכויות אדם. נתניהו בדיוק להפך. היחסים ביניהם היו כל כך טעונים, שבאירוע גיוס כספים של תורמים יהודים בניו־יורק, אובמה אמר שהוא בטוח שאם ביבי היה אמריקאי, הוא היה רפובליקני. נתניהו מאוד נפגע מזה. הוא אמר לי, 'איך האמריקאים היו מגיבים אם הייתי אומר שאם אובמה היה ישראלי, הוא היה חבר מרצ?'"

     

    אז הם פשוט שני אנשים לא נכונים בזמן הלא נכון?

     

    "גם, אבל לא רק. יש כאן שתי חברות שהשתנו לכיוונים הפוכים. חלק משמעותי בדעת הקהל האמריקאית נסחף שמאלה. דעת הקהל הישראלית זזה ימינה. ארצות־הברית הופכת להיות מדינה יותר חילונית, ואנחנו יותר דתית. באמריקה יש רתיעה משימוש בכוח צבאי, לנו אין בעיה להשתמש בכוח צבאי. ובנוסף לכל, בארצות־הברית מתרחש תהליך של הסתגרות, של בדלנות, ואנחנו משלמים את המחיר".

     

    אתה מצטט בספר אנשים שאומרים ש"אובמה זרק את ישראל מתחת לגלגלים". קשה להתחמק מהתחושה שאתה רואה באובמה את האחראי למשבר.

     

    "אני מאמין שבתחומים מסוימים, אובמה שינה את היחסים עם ישראל באופן מהותי. הוא נטש שני עקרונות של הברית בין שתי המדינות שהיו קיימים כמעט 40 שנה. העיקרון הראשון מכונה באנגלית 'no day light' ופירושו: כשיש חילוקי דעות לא חושפים אותם בחוץ; השני זה 'no surprises' — בלי הפתעות. בניגוד לנשיאים קודמים שטרחו להסתיר את חילוקי הדעות בין המדינות, אובמה הפעיל לחץ פומבי ומאסיבי על ישראל בנושא ההתנחלויות, ירושלים והתהליך המדיני. נכחתי בפגישה הראשונה של אובמה ונתניהו בבית הלבן במאי 2009. לאחר שכל היועצים עזבו את החדר הסגלגל, הנשיא וראש הממשלה קיימו שיחה בארבע עיניים. אובמה השתמש במילים קשות ביותר כשהעלה את הדרישה להקפיא את הבנייה בירושלים וביו"ש, והשתמש במילים דומות כשדיבר בפומבי. זה היה הרגע שבו הבנתי שהמציאות השתנתה.

     

    "גם בעיקרון השני אובמה פגע כבר בימים הראשונים. בעבר, כשמנהיג אמריקאי עמד לשאת נאום שיש לו השלכות שקשורות בנו, היה מקובל שנקבל טיוטה שלו. נאום קהיר המפורסם רווי בהשלכות שונות לגבינו, והוא נפל עלינו בהפתעה גמורה. אבל ההפתעה הגדולה ביותר כמובן היא שאמריקה, בעלת בריתנו הגדולה, ניהלה במשך שבעה חודשים משא ומתן חשאי עם איראן, האויבת הכי גדולה שלנו, על סוגיה הרת גורל לביטחוננו, והם אפילו לא טרחו לעדכן אותנו על עצם קיום הפגישות. זה נחשף בנובמבר 2013, חודש אחרי פרישתי. אם הייתי עדיין בתפקיד, הייתי מתפטר אז".

     

    טעויות מצערות

    אורן מסכים שגם ישראל הפרה לא פעם את עיקרון ה"בלי הפתעות". למשל, ההכרזה על הבנייה בהתנחלויות בעיצומו של ביקור ביידן שהוזכרה; ההתערבות הברורה במערכת הבחירות לנשיאות ב־2012; והחלטת נתניהו לנאום בקונגרס בנושא האיראני, בניגוד לעמדת הממשל. אבל לדבריו, בעוד שבישראל נעשו פה ושם טעויות מצערות, נאום קהיר, למשל, ביטא החלטה מכוונת של שינוי מדיניות.

     

    "אני מסכים שהייתה בעיה בעניין הבחירות בארצות־הברית. בסתיו 2012, כשאמריקה הייתה שקועה במערכת הבחירות, היינו בליבו של העיסוק במתקפה אפשרית על איראן. מה שנתפס אצלנו כוויכוח לגיטימי, נתפס שם כאילו ישראל מתערבת בבחירות. הם חשבו שיצאנו למלחמה כדי להפיל את אובמה. אמרתי אז לנתניהו שכל משפט שהוא מוציא בנושא האיראני נתפס בארצות־הברית כהתערבות פוליטית".

     

    אתה חושב שאם נתניהו היה נותן יותר לפלסטינים, הוא היה צובר יותר רווחים אצל אובמה בנושא האיראני?

     

    "חשבתי שעל ישראל להתגמש כמה שיותר בנושא הפלסטיני על מנת לצבור רווחים בסוגיית הגרעין האיראני. כמה פעמים המלצתי לו להתגמש בנושא הפלסטיני ולעמוד איתן בנושא האיראני. אמרתי לנתניהו, 'אין לנו אשראי מדיני. אם ניאלץ לצאת למלחמה, נצטרך לכתוב צ'ק מחשבון בנק ריק, ואנחנו היום באוברדרפט כי לא עשינו מהלכים מדיניים. תעשה מהלכים אפילו בהיעדר פרטנר'. אבל הייתי בעמדת מיעוט בין היועצים שלו. בעניין ההתנחלויות, אני חסיד גדול של הסכם בוש־שרון מ־2005, שבונים רק בגושי ההתנחלויות. בונים בגילה, אבל לא בונים באיתמר. כאן לכאורה היה מעין תיאום עמדות בין אובמה ונתניהו, כי למעשה שניהם לא עשו הבחנה בין איתמר וגילה — כל אחד מהכיוון ההפוך: אובמה חשב שאסור לבנות בשום מקום ונתניהו חשב שאפשר לבנות בכל מקום. אין ספק שנעשו גם טעויות, אך קשה להאמין שיכולנו למנוע את ההסכם עם איראן, שהיה כל כך יקר לליבו של הנשיא".

     

    אז עכשיו, כשאובמה הולך, אפשר לנשום לרווחה?

     

    "אובמה אולי ילך הביתה, אבל ה'אובמיזם' יישאר מרכיב קבוע במדיניות החוץ האמריקאית. אובמה היה יותר הסימפטום מאשר הגורם. יש תמורות חברתיות, כלכליות ודמוגרפיות בארצות־הברית, שהביאו מלכתחילה את אובמה לבית הלבן, והן ממשיכות לשנות את אמריקה באופן מהותי. עובדה שגם הילרי קלינטון וגם ברני סנדרס רצים לשמאלו של אובמה ולא מימינו, ובקרב הרפובליקנים יש מחנה בדלני משמעותי. אמריקה היא לא מקום שמח היום. יש הרבה כעס. למה הציבור פנה לטראמפ? לסנדרס? כי הם אנטי־ממסדיים. זו אמריקה של אחרי המשבר הכלכלי הכי עמוק מאז שנות ה־30, אמריקה אחרי שתי מלחמות נוראיות במזרח התיכון, אמריקה של קיטוב פוליטי כמעט מוחלט. בעצם, אנחנו בעידן פוסט־אמריקאי".

     

    כלומר?

     

    "אמריקה היא כבר לא השוטר של העולם. היא לא מוכנה לשגר כוח משמעותי למזרח התיכון. זו אמריקה שישבה בצד כאשר חצי מיליון איש נרצחו בסוריה, וכמעט לא מתערבת במשבר הפליטים הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. זו אמריקה שכמעט לא מגיבה כאשר פוטין הופך על פיו את ההישג הגדול ביותר של קיסינג'ר בשנות ה־70 — הוצאת רוסיה מהמזרח התיכון. זו אמריקה שרוצה להתרכז בענייני הפנים שלה. מדובר במציאות חדשה שבה אנחנו צריכים ללמוד לעמוד על שתי רגלינו. נראה שארצות־הברית תמשיך לסייע לנו באדיבותה בתחום הביטחוני והמודיעיני, אבל כבר אין תחושה שאמריקה תחלץ אותנו מכל תסבוכת מדינית וצבאית. במזרח התיכון אין את הרושם שאמריקה איתנו בכל מחיר, ורושם זה דבר חשוב במזרח התיכון".

     

    טראומה מטראמפ

    בימים האחרונים שוהה אורן בארצות־הברית ועוקב מקרוב אחר הפריימריז לנשיאות. "כולם כאן מדברים רק על נושא אחד, על דונלד טראמפ", הוא אומר. "זה השתלט על כל סדר היום. אני נפגש עם אישים רפובליקנים, חלקם אנשי ממסד, והם תופסים את הראש בידיים, לא מאמינים למה שקורה. הם ממש בטראומה. חלקם אומרים לי שאם טראמפ יתמודד מול הילרי, הם, כרפובליקנים, לא יצביעו לו. בקרב הרפובליקנים יש תחושה שהמפלגה קורסת. זו המפלגה של לינקולן, היא קמה על ערכים של שוויון וזכויות אזרח. היציאה של טראמפ נגד המקסיקנים היא מבחינתם פגיעה ערכית. הוא טען שג'ון מקיין, המועמד הרפובליקני לנשיאות ב־2008, שנלקח בשבי במלחמת וייטנאם, הוא לא גיבור מלחמה, והוא הגדיר גם את הנשיא בוש שקרן. הוא שוחט את כל הפרות הקדושות של הרפובליקנים והם שואלים את עצמם, איפה טעינו?”

     

    אז איך אתה מסביר את ההצלחה שלו?

     

    "כמה שהפה שלו יותר גדול, הוא יותר מתחזק. אני צופה בטלוויזיה באמריקאים שנשאלים: למה אתם תומכים בטראמפ? ולכולם יש את אותה תשובה: הוא אומר מה שהוא חושב, הוא לא שם על אף אחד. התמיכה בו מצביעה על שחיקה באמון, על עייפות החומר, על התסכול מחוסר המעש של הממשל הקודם, מהביורוקרטיה, מהמצב הכלכלי. נכון שארצות־הברית נחלצה מהמשבר של 2008, אבל חלק נכבד מהאוכלוסייה עדיין במצב קשה. התמיכה בטראמפ מבטאת מחאה חברתית. זה לא רק נגד אובמה, אלא נגד וושינגטון כולה. יש כעס גדול על הממסד. טראמפ מתרברב, 'אני אחזיר את אמריקה לגדולתה', אבל בכוונה הוא לא מפרט למה הוא מתכוון, כי הדיון הוא לא על סוגיות אלא על רגשות".

     

    אתה מאמין שהוא יהיה נשיא בסוף?

     

    "כרגע, על פי הסקרים, גם טד קרוז וגם מרקו רוביו יכולים לנצח את הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות, והיחיד שלא ינצח אותה זה טראמפ. אבל אני מזכיר שלפני חצי שנה, אותם מומחים ואותם סקרים ניבאו לטראמפ אפס סיכויים. אני לא מוציא מכלל אפשרות שהוא ייבחר בסוף לנשיא. בפוליטיקה האמריקאית הכל אפשרי. מצד שני, מכיוון שהנהירה הזאת לטראמפ היא הפגנת מחאה, יש אפשרות שאחרי שהעם האמריקאי יוציא את התסכול שלו, הוא יבחר בסוף במישהו ממסדי יותר. מה שבטוח, אם טראמפ יהיה המועמד, העימות בינו ובין קלינטון יהיה מאוד אלים — ומאוד אישי".

     

    כלומר?

     

    "התרבות הפוליטית באמריקה היא באופן מסורתי מאוד מנומסת. בבחירות האלה זה השתנה. אם נדמה עימות פוליטי לזירת אגרוף, אז הילרי מאוד מלוטשת, מכירה היטב את הכללים, אבל טראמפ הוא סכינאי והוא ישלוף סכין וינעץ במקומות שאנחנו לא מורגלים להם. והוא יעשה את זה בלי כפפות ובלי שום מניירה ג'נטלמנית. גם ככה יש להילרי כמה אתגרים להתמודד איתם — פרשת המיילים, ההתקפה על השגרירות בלוב. מה שבטוח, עימות טלוויזיוני בינה ובין טראמפ יקבל רייטינג בשמיים".

     

    ובצד הדמוקרטי, עד כמה ברני סנדרס באמת מאיים על הילרי?

     

    "פגשתי את סנדרס. אם היית אומרת לי לפני כמה שנים שהוא יהיה מועמד לנשיאות, הייתי אומר, 'אין סיכוי'. הוא אדם נחמד, סוציאליסט מהסוג הישן. הכרתי אנשים כאלה בילדותי, אנשי 'חוג הפועלים' — ארגון אפור שהיה מורכב בעיקר מיהודים. גם בשמאל יש תסכול, ייאוש דומה מהממסד. אני מאמין שבסוף הדמוקרטים לא ייתנו לו לנצח, כי לפי כל הסקרים, שלושת המועמדים הרפובליקנים — טראמפ, קרוז ורוביו — מוחצים אותו. בכל מקרה, בביקור הנוכחי שלי באמריקה אני מרגיש מאוד מוטרד".

     

    למה?

     

    "כי למדינת ישראל יש אינטרס באמריקה חזקה, שמוכנה לתפוס מנהיגות בעולם, להתערב באזורי עימות, ומה שאני רואה בבחירות האלה זה אמריקה שעוסקת רק בעצמה. למעשה, מערכת הבחירות היא לחלוטין לא עניינית, אין דיון פוליטי אמיתי. העולם בוער, והדיבור הוא על התספורת של טראמפ. כשהגעתי לכאן ב־2008 כשגריר, אמרתי שזו אמריקה אחרת. שמונה שנים אחרי, היא השתנתה עוד יותר".

     

    חייל בודד

    אורן (60) מתגורר בדירה שכורה במגדל באחת השכונות הצפוניות של תל־אביב. את מרבית חייו הישראליים הוא העביר בירושלים; לתל־אביב נדד אחרי שסיים את הקדנציה בארצות־הברית. הוא נשוי ואב לשלושה בנים, ולאחרונה הצטרף למשפחה גם נכד. בחדר העבודה בדירתו יש ספרי היסטוריה רבים, פוסטרים של ג'ניס ג'ופלין, גרייטפול דד וג'ים מוריסון, וגם מערכת תופים — התחביב של בעל הבית. "לפעמים, בשקיעה, אני עולה לחדר העבודה ומתופף".

     

    אורן נולד בניו־יורק ובגיל חצי שנה עבר עם משפחתו לניו־ג'רזי. זו הייתה משפחה יהודית יחידה בשכונה שרוב אוכלוסייתה ממוצא איטלקי ולדבריו, הוא חווה אנטישמיות בילדותו. "כל הילדות שלי עברה בקרבות אגרופים. זה מאוד השפיע עליי. בכל פעם שהייתי חוזר הביתה חבול, אבא שלי היה מוריד אותי למרתף, ושם היה פותח אלבום עם תמונות של ערימת גוויות של יהודים באושוויץ ואומר לי, 'אתה רואה את זה? בשביל זה אנחנו צריכים מדינה'".

     

    אבל יהדותו לא הייתה הגורם היחיד למצוקה שחווה בילדות. "סבלתי מדיסלקציה בתקופה שלא ידעו מה זה, חשבו שאני מפגר, שאני פשוט לא חכם, ושמו אותי בכיתה של ילדים בעייתיים. בנוסף לזה היו לי רגליים עקומות והלכתי לישון עם סד מיוחד, אז גם בספורט לא הייתי טוב. הייתי ילד מבודד. בגיל ההתבגרות התחלתי לכתוב שירה, השירים התפרסמו בכתבי עט שונים, והחליטו להעביר אותי לכיתה של מצטיינים. זה היה מחריד, כי לא ידעתי לאיית, לא ידעתי דקדוק ובחשבון הייתי אפס. אם מישהו היה אומר לי אז שיום אחד אני ארצה בהרווארד או בייל הייתי צוחק".

     

    עוד לפני שחשב על הרווארד או ייל, הוא חלם לעלות לארץ, להתגייס לצה"ל ולהיות צנחן. בגיל 18 התקבל לחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. "היה לי ברור שאחרי הלימודים אני הולך לצנחנים", הוא אומר. "הרגליים בינתיים התיישרו והתחלתי לרוץ ולעסוק בחתירה". בגיל 23, לאחר שסיים תואר שני, עלה לארץ לבד. "כל מה שהיה לי היה בתרמיל אחד. לא היה לי כסף, אף אחד לא פגש אותי בנתב"ג. הלכתי למעון קליטה והתגייסתי לצנחנים".

     

    אורן היה חייל בודד, כזה שאפילו כסף לגרביים לא היה לו. "אספתי זוגות בודדים שחיילים השאירו אחריהם באוהל והרתחתי אותם בבית בסיר. את המדים כיבסתי באמבטיה, לחסוך במים חמים. היו מצבים שהייתי חוזר בשישי אחר הצהריים לחדר השכור שלי ולא היה לי אוכל בבית, כי בירושלים הכל כבר היה סגור. במערכת הבחירות האחרונה באתי עם כחלון לשוק מחנה־יהודה. בעלי הדוכנים עשו ממני צחוק — 'מה אתה, צפונבון כזה לבן, עושה פה?' סיפרתי להם שכשהייתי חייל בשנות ה־70, הייתי מסתובב שם בימי שישי אחר הצהריים, בתקווה למצוא כמה ירקות שנשארו. היום אני ראש השדולה למען חיילים בודדים ומקדם חקיקה בעניין. את רואה, לא רק אובמה הושפע מהביוגרפיה שלו".

     

    כשהשתחרר עבד בעבודות מזדמנות. עם אשתו סאלי, רקדנית במקצועה, התחתן ביום שבו חזר ממלחמת לבנון הראשונה. זמן קצר אחר כך נסע ללימודי דוקטורט בפרינסטון. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת ביחסים בין בן־גוריון לנאצר על רקע משבר סואץ. כשחזר לארץ עסק במחקר במוזיאון בן־גוריון. בהמשך, כשרבין נבחר לראש הממשלה, מונה לאחראי על הקשר עם הקהילות המוסלמיות והנוצריות בארץ.

     

    רצח רבין השפיע עליו עמוקות, אבל עוד כמה חודשים לפני כן עברה משפחתו טלטלה קשה. "הייתה לסאלי אחות, ג'וני, שלימדה בבית ספר יהודי בניו־ג'רזי וקיבלה מלגה ללמוד באוניברסיטה העברית. בוקר אחד היא עלתה בשכונת רחביה על אוטובוס ונהרגה בפיגוע התאבדות. הייתי רצוץ בשנה ההיא".

     

    באותה תקופה, אמצע שנות ה־90, הקריירה שלו הייתה תקועה. "התגלגלתי בין עבודות, זו הייתה פעם ראשונה ויחידה שחשבתי שאולי אני לא יכול לחיות כאן", הוא אומר. בדיוק אז נפתח מרכז שלם, שמתמקד בלימודי המזרח התיכון והאיסלאם, והוא הצטרף. במהלך שנותיו שם כתב את הספר "שישה ימים של מלחמה", שבו טען — בניגוד לעמדתם של ההיסטוריונים החדשים — שישראל לא רצתה במלחמת ששת הימים. הספר הצליח בארצות־הברית וסייע לבסס את הקריירה של אורן. "זה שינה לי את החיים, הפכתי להיות פרשן בטלוויזיה האמריקאית. הזמינו אותי ללמד בהרווארד".

     

    ספר נוסף שכתב, "ארצות הברית והמזרח התיכון — כוח, אמונה ופנטזיה", עורר את תשומת ליבו של נתניהו והוביל לקשר ביניהם. ב־2009 מונה אורן לתפקיד השגריר בארצות־הברית. בין האנשים הרבים שפגש היה גם משה כחלון, אז שר בממשלת נתניהו.

     

    "היו לנו הרבה שיחות. הוא עבר ילדות מורכבת. כשדיבר על התפיסה הכלכלית שלו יכולתי להזדהות איתו", אומר אורן. "אני יודע מה זה לא לסגור את החודש, ואני יודע מה זה לגור בשכירות בדירה של 60 מטר עם שלושה ילדים. אני חושב שכמו שמדינה יהודית לא יכולה להיות לא דמוקרטית, מדינה יהודית לא יכולה להיות לא חברתית. כשהתחלתי לחשוב על פוליטיקה, ישבתי עם כמה חברים והם שאלו אותי, 'לאן אתה רוצה להגיע?' בלי היסוס אמרתי שאני רוצה להיות האיש האחראי לנושא המדיני ברשימה של כחלון. זה היה שנה לפני הבחירות". •

     

    קראו את הפרק הראשון מהספר "בן ברית" מאת מייקל אורן

     

    amiralam@zahav.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 09.03.16 , 17:50