ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יוסי מרשק. "אתה יכול להיות פמיניסט עד מחר, אבל יש דברים שלא משנה מה אתה עושה, האישה היא הבוס בהם. הגעתי למסקנה שאני מפיק־שותף" | צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 09.03.2016
    יוסי אבא שלי מוצלח
    השחקן יוסי מרשק כבר הרים ידיים מהאפשרות שיתאהב ויקים משפחה, אבל בגיל 46 הוא סוף‑סוף אבא. לפני חודש ילדה בת זוגו, נעמי לבוב, את בתם הבכורה. בין החלפת חיתולים, החסרת פעימה מכל פיפס של הסנסור וכיכובו בהצגה החדשה "עובדים על הזוגיות", שכתבה דניאלה לונדון דקל, הוא מגלה מה הלקח המר שלמד מהנישואים של הוריו
    איתי סגל | צילום: גבריאל בהרליה

     

    צילום: תומריקו

    צילום: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צילום: תומריקו

     

    כיאה להורה טרי, יוסי מרשק מנמנם כרגע. קשה לשים לב לזה. כמו אבות מיומנים יותר, הוא קלט את הטריק מהר מאוד. הוא נראה ער לחלוטין, אפילו מגיב למתרחש סביבו, אבל למעשה רדום לגמרי. כל דקה פנויה מנותבת כעת לטובת השלמת שעות שינה. שתיית קפה, שיחת חולין, צעידה ברחוב; נדמה לכם שהוא מראה לכם תמונות של בתו דניאלה (שם זמני), אבל בזמן שאתם מתפעלים מהמתיקות, מרשק שקוע בשינה. אני לא יכול להישבע, אבל נדמה לי שגם עכשיו, בזמן שאנחנו מדברים על התפנית החדה שקיבלו חייו לפני חודש, מאז שהפך לאב בפעם הראשונה בגיל 46 מבת זוגו, השחקנית נעמי לבוב, מרשק חורפ בפאוזות הארוכות שהוא לוקח בין משפט למשפט.

     

    קשה לכעוס על מרשק כמו שקשה לכעוס על תלמיד נהיגה בנסיעה הראשונה שלו על הכביש. הוא בעצמו עדיין מנסה לשנן את הוראות ההפעלה שדורש הטייטל המחייב "אבא". "מצד אחד אתה צריך להיות מאוד ערני ופעלתני, ומצד שני אתה צריך לסתום את הפה, לא במובן של להיות בשקט ולשתוק, אלא במובן של להבין שאמא זו אמא. אתה יכול להיות פמיניסט עד מחר, אבל יש דברים שלא משנה מה אתה עושה, האישה היא הבוס בהם. לא במובן הרע, הבוסי, אלא מעצם העובדה שהיא מיניקה את הילדה ומחוברת אליה אחרת ממני. לפני כמה ימים פגשתי איזה חבר ושאלתי אותו, תגיד לי, מה התפקיד? אני לא מצליח להגדיר. אתה האבא, אבל מה זה אומר? על מה אתה אחראי? אז הוא אמר לי, הערפל שאתה נמצא בו עכשיו – זה התפקיד. אתמול הגעתי עם נעמי למסקנה שאני מפיק־שותף".

     

    מה זה אומר, שמסנג'רים אותך?

     

    "כן, ואני מסונג'ר באהבה. אם אתה לא עושה את זה באהבה, המצב לא טוב. כי זה כל הזמן".

     

     

    ב"היהודים באים" | צילום: נטלי מרכוס
    ב"היהודים באים" | צילום: נטלי מרכוס

     

    איפה אתה בסקאלה שבין היי חסר פרופורציות לבהלה מטורפת?

     

    "יש מזה ומזה, אבל בגדול יש משהו מאוד רגוע. אני עדיין מתקשה לנסח מה אני בדיוק מרגיש. ישבתי עם הילדה אתמול בלילה ופתאום אני קולט שאני דומע מהתרגשות. אני קצת מוגבל בלהסביר את הדברים שאני מרגיש. קלטתי את זה בשנה שעברה, כשלימדתי בבית צבי משחק מול מצלמה. פתאום הבנתי שבכל פעם שאני צריך לתאר רגשית לתלמידים מה דמות מסוימת עוברת, אני אומר: 'עכשיו היא כועסת' או 'עכשיו היא שמחה'. כאילו מה, אני דפוק? איפה כל הרגשות האחרים שלי? בקיצור, אני מאוד מנסה להתפקס על מה אני בדיוק מרגיש עכשיו".

     

    אול איזראלי גאי

    עד שמרשק יבין מה הוא בדיוק מרגיש עכשיו – סט חדש של רגשות עומד להתפוצץ עליו – מעניין להיזכר כיצד הרגיש עד לפני שנתיים, רגע לפני שפגש את לבוב, רגע לפני ששקל להרים ידיים מהאפשרות שיקים משפחה ויהפוך לאב. אחרי גירושים מתוקשרים ממיה דגן ועוד כמה רומנים מתוקשרים לא פחות (בהם עם אפרת גוש), מרשק התחיל לחשוב איך להוציא לפועל תוכנית מגירה שלא חשב שייאלץ להשתמש בה. "לפני איזה שנתיים, כששוב הייתה לי איזו תקופת רווקות כזאת מגעילה, היה שלב שהבנתי. אני לא זוכר את הרגע ספציפית, כנראה באמצע איזה דייט לא מוצלח, אבל היה לי מין חלחול עמוק של הבנה, שאולי אני בעייתי ושלי כבר לא יקרו הדברים האלה שקורים לכולם באופן המקובל, כמו זוגיות, ילדים, משפחה. אמרתי, די, אולי אני אעשה ילד עם חברה טובה. זה היה קשה ומדכא. זו תחושת אכזבה ענקית מעצמך".

     

    עם ליליאן ברטו בהצגה החדשה "עובדים על הזוגיות". מרשק: "צריך לעבוד על הקשר, אלוהים ישמור כמה צריך לעבוד".
    עם ליליאן ברטו בהצגה החדשה "עובדים על הזוגיות". מרשק: "צריך לעבוד על הקשר, אלוהים ישמור כמה צריך לעבוד".

     

    והסביבה?

     

    "לא שיתפתי יותר מדי בזה. דודה שלי הציעה שאקח כלב", הוא צוחק. "חברים שלי תמיד אמרו, יאללה, סתום ת'פה, בסוף זה יקרה לך. מבחינתם, זה לא שהייתי מישהו שחסרות לו אופציות".

     

    רוב החברים שלך נשואים עם ילדים. לא נשמע כמו סביבה קלה להתעודד ממנה.

     

    "זה היה מאוד לא סימפטי בשבילי. הייתי מבלה בחברת זוגות עם ילדים, ואז חוזר הביתה ורואה 'חדשות הספורט' ונרדם עם ביסלי על הספה. מתעורר בארבע בבוקר, עובר למיטה. זה לא היה להיט. לא ממליץ. כל הרווקות הזאת זה משהו שצריך למצות בחודש אחד וזהו. זה כזה חרא. הייתה המון הלקאה עצמית. אתה לבד. אתה כבר מבוגר. זה לא משהו שהתחיל רק לפני שנתיים. כבר בסוף שנות ה־30 שלי התחלתי להגיד לעצמי, יאללה, די. עכשיו, עם הילדה, אני מבין איזו דרך ארוכה עברתי בשביל להיות איפה שאני נמצא עכשיו, וזה מאוד משמח אותי. אני רק חושב שזה היה יכול לקרות הרבה לפני. לקח לי זמן להתעורר".

     

    עם בת זוגו, נעמי לבוב. "אם היא הייתה רוצה, אני מעריך שהיינו מתחתנים"
    עם בת זוגו, נעמי לבוב. "אם היא הייתה רוצה, אני מעריך שהיינו מתחתנים"

     

    מה מצב הערנות שלך עכשיו?

     

    "לוקח לי זמן לתפוס מה קורה מסביבי. נגיד, יש לנו שידת החתלה עם חבילת מגבונים, משחה ועוד משהו לחטא את הפופיק שנפל. אני עדיין לא תופס שצריך לסגור את המכסה של כל הדברים האלה. לא קולט. השבוע קמתי להחליף לילדה חיתול, ונעמי אמרה לי: אתה זוכר את המכסים? אמרתי, 'חאליק, ברור'. ואז היא קמה והכל פתוח. היום שמנו מדבקה – 'זכרת לסגור את המכסים?'"

     

    בטוח שיש לזה הסבר פסיכולוגי.

     

    "אני מה־זה מקווה שזה פסיכולוגי ושאני לא מתחיל לפתח אלצהיימר".

     

    הוא גדל ברחובות, הבן הקטן אחרי שתי אחיות. אמא אחות ואבא רופא. כשהיה בן 12 התגרשו הוריו. לא צריך שמרשק ידבר הרבה על התקופה ההיא כדי להבין עד כמה החוויה הזו עיצבה את אישיותו. בצבא שירת כחייל קרבי בסיירת מורן וכשהשתחרר נרשם ללימודי משחק בבית צבי. שותפו לדירה היה ליאור אשכנזי, חברו הטוב עד היום. כשהסתיימו הלימודים, ואחרי תקופה ארוכה בלי עבודה, החליט לעזוב לניו־יורק. הוא נשאר שם חמש שנים, למד קולנוע והקציף קפה לפרנסתו. בעבר תיאר את השנים בארה"ב "סבל נפשי מתמשך". הרבה סמים, אלכוהול ודיכאון. בגיל 30 חזר להתחיל הכל מחדש. לקח לו כמה שנים להדביק את הפער ולבסס את מעמדו בליגה של הגדולים.

     

    כיום הוא נחשב לאחד השחקנים האהובים והבולטים בישראל, ודאי מהנחמדים שבהם. איש חסר פוזה או דאווין, שמסוגל לגלם באותה מידת רצינות ומסירות מושבניק מאופק ב"פלפלים צהובים", אח מציק ב"הכל דבש", קומיקאי פרוע ב"היהודים באים" (שישי, ערוץ 1, 21:30) ואת אבא של "קופיקו". ה"אול איזראלי גאי", כמו שמכנות אותו בחיבה המלהקות בארץ. האב הרגיש, הישראלי הפגיע, הקרבי לשעבר שהתפכח, הגבר־גבר החדש שכולכן לא הייתן מביאות הביתה לאמא, מהחשש שהיא תידלק עליו בעצמה.

     

    ככל שהקריירה תפסה תאוצה, כך סבלו חיי האהבה שלו מקשיי יציבות. ממרחק הזמן, הוא חושב שזה קרה גם באשמתו. "אולי לא הייתי פתוח באמת. גם כשאמרתי כל הזמן כמה אני רוצה ילדים ואיך יכול להיות שהגעתי לגיל כזה בלי, אולי לא באמת רציתי. תמיד היו אומרים לי בתקופת הרווקות שלי, אם אתה באמת רוצה מישהי, תהיה לך מישהי. יכול להיות שהם צדקו".

     

    הוא מודה בחיוך שהפספוס הגדול של ימי רווקותו הוא בכך שמעולם לא נבחר בשום רשימה סטייל "הרווקים המבוקשים". "גם ב'יפים והנכונים' לא הייתי. בסדר, מובן. אף אחד מהמושגים האלה לא תפור עליי".

     

    את נעמי לבוב, בת זוגו ואם בתו, הכיר לפני שנתיים בהקרנת אקדמיה של "יונה", הסרט שבו גילמה את המשוררת יונה וולך. "ראיתי אותה מחוץ לאולם והוקסמתי ממנה מאוד בלשון המעטה", הוא נזכר בחיוך. כמה חודשים אחרי הם לוהקו יחד לתוכנית האלתורים "הכל הולך". לקח עוד קצת זמן עד שמרשק אזר אומץ ועשה את הצעד הראשון. באחת הפעמים שחזרו יחד מהצילומים הבהיר לה שלא תוכל להתעלם עוד ממה שקורה ביניהם. לבוב ציחקקה ואמרה למרשק שלא יבלבל לה את הראש. מרשק, בתגובה, המשיך לבלבל לה את הראש.

     

    כמה שבועות אחרי עברו לגור יחד. כמה חודשים מאוחר יותר גילו שהם בהיריון. "קודם כל, זה לא אנחנו בהיריון", מתקן אותי מרשק. "זו היא שבהיריון! אתה כל כך לא בהיריון!

     

    "זה לא היה מתוכנן, אבל זה היה אושר גדול, לפחות מצידי. נעמי הייתה צריכה קצת יותר זמן להתרגל לרעיון. היא צעירה ממני, בת 29, אבל אני מסתכל עליה עכשיו, כמה שבועות אחרי הלידה, ונדהם. כאילו זה היה שם תמיד, האמהות. היא מדהימה ורגישה ומקריבה. שמחתי שיצאה לנו בת, למרות שזה באמת לא שינה לי. העיקר שהיא דומה לנעמי", הוא צוחק.

     

    אתה בן 64. לא בדיוק הגיל האידיאלי להביא ילד ראשון.

     

    "אני מתעורר לאט, אמרתי לך. אין לי ספק שהאבהות הייתה צריכה להתחיל שש שנים קודם. לא שאני מתלונן, אבל הברכיים כואבות. הגב כואב. הראייה משתבשת. היד שלי כבר לא חזקה כמו שהייתה. קשה לנענע את העגלה כל כך הרבה זמן. מה שכן, יש לי הרבה יותר סבלנות ובעיקר – אין לי תחושה של משהו שלא עשיתי או לא הספקתי".

     

    במובן הזה, דניאלה הרוויחה לא רק אב סבלני יותר, אלא גם כזה שחיכה לה המון שנים.

     

    "בטוח. אם אני רואה היום ילד בן 30 שהפך לאבא, זה לא נראה לי תקין מבחינתו. מה הוא עשה? מה הוא יודע על החיים? הוא לא יודע כלום. אין לו מושג. מה אתה יודע בגיל 30? בחייך! לא שאני היום גאון, אבל כן משהו באישיות השתנה והתייצב והתבסס ומחובר".

     

    כמו כל גיבורי העל, גם הורים טריים מאוד מבינים מיד שעם כוח גדול – כלומר תינוק קטן – מגיעה אחריות גדולה. מרשק גילה די מהר שהתקפי חרדה לא נעלמים, הם רק ממציאים את עצמם מחדש. "הייתי בטוח שלי ולנעמי, עם הטמפרמנט שלנו, תצא ילדה אללה יסתור, אבל היא ילדה טובה. הוצאתי אותה אתמול בלילה מהעריסה ונתתי לה בקבוק. היא שותה ופתאום מתחילה להשמיע חרחור כזה בנשימה. יש לנו כזה סנסור, שאם הילד לא נושם זה מתחיל לצפצף. ואז, כשהיא חירחרה, פתאום הדבר הזה התחיל לצפצף. נפל לי הלב, עוד לא החזרתי אותו למקום מאז. פתאום הבנתי שהחרדות שלי פשוט הולכות לקבל צורה אחרת.

     

    "רגע אחרי הלידה, כשהאישה צריכה להתאושש מהניתוח הקיסרי, לקחתי את דניאלה והנחתי אותה עליי, שלוש שעות וחצי. אני חושב שזו הפעם שהכי התרגשתי בחיים. ישבנו יחד בחדר היילודים ושרתי לה שעות 'ליבלבו אגס וגם תפוח' ועוד רצף מטורף של שירים, שאת חלקם אני ממציא במקום. זה היה מדהים. אתה רואה שם בחדר כל מיני אבות שעומדים ליד העגלה ולא יודעים מה לעשות. הרגשתי שם שאני כאילו עושה לכל האבאים, אתם מפחדים, בואו תראו, אני לא מפחד, למרות שתכלס אני מפחד בדיוק כמוהם".

     

    טבעות בלי טקס

    את חוויית ההורות, הניסיון הזוגי המוצלח וגם את המהמורות בדרך לשם – הוא מביא עכשיו לבמה. בימים אלה הוא מככב לצד ליליאן ברטו ב"עובדים על הזוגיות", הצגה חדשה מצחיקה ומוזיקלית, שכתבה דניאלה לונדון דקל. ניסיון למתוח קו אירוני ומעורר הזדהות בין כל התחנות הקריטיות של זוג – מרגעי החיזור, דרך המגורים המשותפים, החתונה, הילדים, הריבים, ההתפייסויות, השגרה ועד ההזדקנות. כל מה שרציתם לדעת על זוגיות וכל מה שיגרום לכם להרגיש בבית.

     

    למרות הסטטיסטיקה המדכדכת, הזוג בהצגה לא מתפרק. הם עובדים על הזוגיות כל כך טוב, כלומר סובלים אחד את השני, עד שנדמה שמערכות יחסים יציבות הן מצרך שכיח בעולם מהיר מדי, שבו שם המשחק הוא "שינוי עכשיו".

     

    קצת לא אמין, לא?

     

    "לא מסכים איתך. אני מוקף בזוגות. מערכות יחסים מדהימות. זוג חברים שכבר ביחד 20 שנה, ועוד זוג שביחד 14 שנה. נכון, יש מזל בתרכובת הזאת, אבל מאז ומתמיד האמנתי בזוגיות ובאהבה. נכון, זו עבודה קשה, אבל מאוד מתגמלת. למה, מה אתה מציע? כל שנה־שנתיים לרענן? אני לא בנוי לזה. קח קשר ותעמיק אותו. אני מאמין שתרוויח מזה המון".

     

    האמונה הזאת לא החזיקה את הקשרים הקודמים שלך.

     

    "נכון, אבל הייתה לי אמונה", הוא צוחק. "אני חושב שעם נעמי זו באמת פעם ראשונה שהתבשלתי עם זה, וגם, בוא נודה, יש לי הרבה מזל. עם נעמי קיבלתי את כל מה שחיפשתי בקשר".

     

    זכור לי שנשבעת שלעולם לא תצא יותר עם מישהי מהתחום שלך.

     

    "נכון, אבל במקרה הזה זה רק פלוס. אין לזה שום מינוס. אנחנו לא כל כך מרוכזים בעצמנו. אנחנו כמעט במקרה שחקנים".

     

    שאלה מהדודות בקהל: ולא תתחתנו?

     

    "נראה לי שלא, אבל קנינו אחד לשני טבעות חברות. לא הייתי כבר שנים בחתונה, אבל גם בפעם האחרונה שהייתי, שאלתי את עצמי, בחייאת ראבק, למה? אני באמת לא מבין למה צריך את זה. אני לא חושב שזה תורם או קשור איכשהו למה שזוגיות צריכה או דורשת. גם נעמי לא מעוניינת בחתונה. אם היא הייתה רוצה, אני מעריך שהיינו מתחתנים. זה לא שיש לי התנגדות עקרונית לזה".

     

    איזו טעות שעשו איתך ההורים תתאמץ לא לשחזר עכשיו, כשאתה הורה בעצמך?

     

    "גירושים מאוד לא טובים שהשפיעו עליי לא טוב. אני עדיין חושב שזה דבר נורא ואסור".

     

    לפעמים אין ברירה. מה עדיף, להישאר ולסבול?

     

    "לא. צריך לעבוד על הקשר, אלוהים ישמור כמה צריך לעבוד. אני לא מאמין ב'זה לפעמים לא מצליח, זה לפעמים לא מתאים'".

     

    אומר האדם שהתגרש אחרי שנתיים.

     

    "כי לא היו לי ילדים. ברגע שיש לך ילדים, אסור לעשות את זה. יש מודלים יותר סבירים. נגיד, ההורים של נעמי גרושים, אבל הם עובדים על הקשר. הם מדברים. הם גידלו את הילדות ביחד. לא מפחיד אותי לשחזר את גירושי הוריי, כי זה לא יקרה".

     

    איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?

     

    "כי אני רואה מי הפרטנרית שלי. דבר כזה בטוח לא יקרה לנו. ברור שברגע שיש ילד חובה לעבוד על הקשר אפילו יותר. עוד אין לי ניסיון, אבל אני ונעמי לא מתכוונים להזניח את היחסים שלנו. הנה, כשהילדה הייתה בת שבוע, אמא של נעמי באה לעשות בייביסיטר ויצאנו להתאוורר ביחד. עם ילדים, על אחת כמה וכמה הזוגיות יותר ויותר חשובה".

     

    לא מעט אנשים נשחקים בתוך המודל המשפחתי. הם משוכנעים שיש משהו אחר, טוב יותר, בחוץ.

     

    "במובן הזה, אני לא מודאג. אתה שם אותי בחוץ, לא טוב לי בכלל. מאבד לגמרי כיוון. לפני הלידה, נעמי נסעה לאיטליה לשישה ימים עם אמא שלה ואחותה. לא ידעתי מה לעשות. אבל כן, אני מניח שהגיל שלי הוא פקטור בדבר הזה. מיציתי כל כך את החשק להיות לבד ואת הרווקות, שאני לא רוצה בכלל לחזור לשם".

     

    אני הדרקון המאוהב

    כשחושבים על זה, לא מפתיע שמרשק הפך לאב רק באמצע העשור החמישי לחייו. כמו האבהות, גם הקריירה שלו פרחה באיחור של עשור, אחרי שרוב חבריו למקצוע – חברים לספסל הלימודים בבית צבי – כבר התבססו בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. מרשק אוהב לקרוא לעצמו "לייט בלומר", אבל האמת היא שבקצב שהקריירה שלו התפתחה, היה אפשר להקים משתלה ענקית. "הכל קרה לי מאוחר", הוא מחייך את החיוך הרגוע הזה שלו. "לקח לי המון זמן לפרוץ. כמו עם הזוגיות, היו שנים שממש אמרתי, 'טוב, זה לא יקרה'. הנחתי שאהיה שחקן שעושה תפקידים סבירים בתיאטרון, אבל אצטרך להתפרנס מעוד דברים. הגישה הזאת פגעה בי. הייתי ממשיך לבוא לאודישנים, אבל עם גישה לא מתאמצת. זה לא שבאתי משוחרר. באתי מובס. כמו מישהו שנוצח. אמרתי, אני אבוא רק כי אולי ייצא לי מזה כסף, וגם, בוא נודה, זה לא שהיה לי אז משהו מעניין יותר לעשות".

     

    איך אתה מסביר את העיכוב הזה, בדיעבד?

     

    "אני חושב שהיה לא פשוט ללהק אותי. אני לא יפיופון ואני לא קשוח ואני לא ה'בד גאי'. לקח המון זמן לאכול אותי".

     

    ליאור אשכנזי ונתי רביץ, שני חברים שלך, הפכו לשחקנים מוכרים ועסוקים מאוד באותן שנים. איך זה השפיע עליך?

     

    "קינאתי. מעניין מאיפה זה בא", הוא צוחק. "הייתה קנאה, אבל אני חושב שכן ידעתי לפרגן. לפעמים אנשים היו מנסים לעודד אותי. מה אתה רוצה, היית חמש שנים בניו־יורק, חיית את החלום. וחשבתי לעצמי, על מה אתם מדברים? קחו את החמש שנים האלה ותדחפו אותן לתחת. אנשים חושבים שעשיתי שם חיים, אבל איזה חיים? חזרתי לכאן כשהרבה חברים שלי כבר עושים תפקידים ראשיים בתיאטראות, זוכים באוסקרים. זה לא היה לי נעים".

     

    אפשר בכלל להישאר חברים במצב כזה?

     

    "התמודדנו עם זה עם הרבה הומור. פעם הלכנו ליאור, נתי ואני, כולנו מאותו מחזור בבית צבי, ועברו כמה ילדים ואמרו, ווי, הנה ליאור אשכנזי, היי, הנה נתי רביץ. אני עשיתי אז הצגת ילדים בשם 'ייסוריו של דרקון מאוהב' ולדמות שלי קראו רשף. אז אמרתי: והנה רשף הדרקון המאוהב. אבל אני לא אשקר לך. זה לא היה קל, זה ביאס מאוד. ייאמר לזכותנו שזה לא השפיע או פגע בחברות".

     

    אשכנזי. "הייתה קנאה" | צילום: דנה קופל
    אשכנזי. "הייתה קנאה" | צילום: דנה קופל

     

    טוב, בינתיים הפכת לשחקן פופולרי ועסוק מאוד. עכשיו עיקר החרדה היא לא לאבד את זה, לא?

     

    "לפני איזו חצי שנה, כשצילמתי פרסומת, אחד האנשים על הסט אמר לי, מרשק, אתה כבר לא צריך לדאוג. אתה כבר מסודר. אני מקווה שהוא צודק. אני לא דואג לזה כל כך, אני חייב להודות. גם אם לא יציעו לי עבודה, אזום משהו לבד".

     

    או שתעשה עוד ילדים.

     

    "הלוואי. בוא נראה איך אנחנו מסתדרים עם אחת ונתקדם". •

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 09.03.16 , 17:30