עידן הקרחנה

רק אתמול בלילה הם שבו כל אחד לביתו שבלוס־אנג'לס, עייפים ומרוצים. מחר יום שני וצריך לעזור לקחת את הילדים לבית הספר בבוקר, להחזיר אותם אחר הצהריים, להסיע אותם לחוג. שגרה שתימשך עד יום חמישי, אז שוב הם יעלו על מטוס וימירו את חיי המשפחה הבורגניים בסוף שבוע של דציבלים מחרישי אוזניים וקרחנה וניצחונות אי שם ברחבי הגלובוס. כבר שנים שהם חיים ככה. מופיעים כל סוף שבוע. חגים, ימי הולדת, ימי נישואים, ימי מחלה? אין להם זמן לכל זה. את ליל הסדר השנה, למשל, הם יחגגו בסאו־פאולו שבברזיל, שאליה יגיעו מראשון־לציון, מהמופע החגיגי שלהם לציון 20 שנות פעילות כאינפקטד מאשרום, הרכב הטרנס הישראלי המצליח ביותר בעולם. במימונה הם כבר יהיו בארה"ב: בפניקס ובאלבוקרקי.

"אנחנו לא מבטלים הופעות אף פעם", מעיד עמית דובדבני, 41, דובדב בשבילכם, על הרגלי העבודה שלו ושל שותפו לצמד ארז אייזן. "לפני שבוע לארז הייתה שפעת קשה. הוא היה חולה עם 40 מעלות חום ועדיין עלה לבמה להופיע. יש לנו מעריצים שמגיעים מרחוק מאוד לראות אותנו, אותם זה לא מעניין שאנחנו חולים. לא נאכזב אותם. צריך לקרות משהו באמת קיצוני שלא נופיע".

אז זהו, שזה יקרה בשבוע הבא: באופן חד־פעמי מתכוונים אייזן ודובדבני לקחת חופשה בת שבועיים ולהישאר בלוס־אנג'לס. הסיבה: אשתו של אייזן, דאלאס, עומדת ללדת תינוקת בכל רגע והוא רוצה להיות איתה בלידה. אמו ואחותו כבר הגיעו מהארץ לקראת המאורע. "אני נורא מתרגש", אומר אייזן בן ה־36. "נכחתי גם בשתי הלידות של הבנות שלי. אני מאוד אוהב ילדים ומאוד אוהב להיות מעורב בכל פרט שקשור אליהם".

דובדבני, מצידו, לא מעכל עדיין את החופשה הכפויה. "אני לא יודע איך אני אעבור את השבועיים הבאים כאן", הוא מתייסר. "זה באמת לא רגיל למצוא אותנו כל כך הרבה זמן במקום אחד. אנחנו רגילים להיות בדרכים, לא מכירים צורת חיים אחרת. אנחנו מחלקים את החיים שלנו לשני עד חמישי עם המשפחה, וחמישי עד ראשון בהופעות".

אינפקטד מאשרום באולפן. "שגרירים של ישראל אנחנו בטוח, אבל זה לא תמיד במכוון

זה לא מעייף לפעמים לטוס כל כך הרבה, לישון במטוס יותר מאשר במיטה בבית?

דובדבני: "דווקא לא. זה אחלה ההפרדה בין העבודה לבית. המנוחה שלנו היא דווקא בזמן שאנחנו לא בבית, כי כשאנחנו כאן יש לנו תיקים. כשאתה מגיע הביתה לא צריך לעשות שום סוויץ'. הילדים תופסים את רוב היום, ואז אנחנו צריכים לעבוד בלילה בסטודיו".

אייזן: "אני ישן במהלך כל הטיסה. אין לי בעיה לישון בכל מצב ותנוחה, גם אם זה לא בביזנס, אלא במחלקת תיירים".

יש לכם בטח כל כך הרבה נקודות נוסע מתמיד, שכל החיים אתם יכולים לטוס חינם.

דובדבני: "בטח, אפשר לנסוע כל החיים מכל נקודות הטיסה שלנו, ובביזנס".

אייזן: "אנחנו גם משתמשים בהן להטיס לכאן את המשפחות שלנו לביקור".

למצוא אהבה בבאלי

אינפקטד מאשרום נחשבת כיום לאחת מלהקות המוזיקה האלקטרונית המובילות בעולם. בשנת 7002 הגיע הצמד לעשרת הגדולים בסקר "001 הדי־ג'ייז הטובים ביותר" של המגזין הבריטי הנחשב "gaM JD", העוסק במוזיקה אלקטרונית. הם הוציאו עשרה אלבומים – ה־11 בדרך – ושיתפו פעולה עם אמנים רבים, מליידי גאגא, דרך בלאק אייד פיז ועד פרי פארל, ממתיסיהו דרך משינה ועד התקווה 6. במהלך השנים הרחיבו את המנעד המוזיקלי הטרנס־פסיכדלי שלהם והכניסו לטרקים שלהם אלמנטים של רוק, מטאל ואפילו היפ־הופ, וגם בזכותם כבר אי־אפשר להפחית בערכה של מוזיקת הטרנס. הם מעסיקים נגנים נוספים וכ־51 אנשי צוות. כשהם לא מופיעים ומקליטים, הם מפתחים תוכנות מחשב לעשיית מוזיקה, "וזה הולך ממש טוב", אומר אייזן. "הפלאג אין הראשון שהוצאנו, 'hsiW I', היה הצלחה היסטרית ודחף אותנו להמשיך בכיוון הזה, ואנחנו עובדים עם הגופים הכי גדולים בעולם".

דובדבני ואייזן עזבו את ישראל לטובת לוס־אנג'לס לפני כעשר שנים, והם גרים היום לא רחוק זה מזה. עד לפני שנתיים דובדבני ומשפחתו התגוררו בהוליווד הילס, לא הרחק מהשלט המפורסם, ואז עברו לביתם הנוכחי, בשכונה שקטה ומטופחת, קרוב לבתי הספר הטובים בעיר. שלושת ילדיהם, שני בנים ובת בני שבע, חמש ושנתיים, לומדים בבית ספר יהודי. דובדבני ואשתו, הדוגמנית לשעבר ענת גידרון שעובדת ב־CAI, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית בעיר, מקפידים לדבר עם ילדיהם עברית בלבד.

לאייזן שתי בנות מנישואיו הראשונים, בנות שבע ותשע, המתגוררות אף הן בלוס־אנג'לס. הוא ואשתו לשעבר חולקים משמורת משותפת. "זה עובד טוב דווקא, כי כשאני בנסיעות בסופי שבוע, הבנות איתה, ובאמצע השבוע איתי". עד לפני קצת יותר משנה, הוא יצא עם השחקנית טארה ריד. זמן קצר לאחר פרידתם הכיר את אשתו הנוכחית, דאלאס. זה היה בבאלי. הוא הגיע להופיע, והיא הייתה בטיול. השניים שמרו על קשר אינטרנטי שהתהדק מהר מאוד.

תגידו, איך אפשר לנהל זוגיות כשאתם כל הזמן בדרכים?

דובדבני: "זה עובד לא רע. תחשבי על זה ככה, כל סוף שבוע את מקבלת מאיתנו חופש. גם אשתו וגם אשתי ידעו למה הן נכנסות. אנחנו רואים את זה כדבר בריא".

אייזן: "זה יכול לעזור לזוגיות כשלא נמצאים כל הזמן ביחד. פחות רבים. יש מרחב נשימה לכל אחד".

לא בא לכם לפעמים להישאר לטייל במדינות שבהן אתם מופיעים?

דובדבני: "עשינו את זה הרבה כשהיינו רווקים, אבל היום אנחנו רוצים להיות ליד הילדים, אז מיד לאחר ההופעה אנחנו תופסים את הטיסה הראשונה וחוזרים הביתה. הבסיס שלנו הוא פה. יש לנו בין 100 ל־120 הופעות בשנה, מחצית מהן מתקיימות בארה"ב".

אם כך, אתם לא מתכננים לחזור לגור בארץ?

"אנחנו מדברים על זה כל שנה. כל קיץ אנחנו נוסעים לארץ להיות עם המשפחה ונורא כיף, אז אנחנו משתעשעים במחשבות לחזור, אבל אז אנחנו שוב צריכים לצאת להופעות בחו"ל והמציאות טופחת לנו בפנים, כי הטיסות מהארץ הרבה יותר ארוכות וקשות. אם נגור בארץ, מה שיקרה בסופו של דבר הוא שנראה פחות את הילדים, כי נבלה יותר זמן בטיסות. בסך הכל מאוד נוח לנו כאן. יש לנו כאן קהילה ישראלית גדולה, מזג אוויר נהדר וחיים טובים".

דובדבני ואייזן הכירו בנעוריהם, כשגרו בקריות. "חבר משותף החליט להכיר בינינו כי ידע ששנינו אוהבים אותה מוזיקה והרגיש שיהיה בינינו חיבור", מספר אייזן. "אני הייתי אז בן 16, דובדב היה בן 21, ובאמת תיקתקנו יחד מוזיקה מהר מאוד".

ההצלחה בטח תרמה לביטחון העצמי שלכם. איך הייתם בתחילת הדרך?

אייזן: "כילד לא הייתי ביישן, אבל לא אהבתי להופיע. כשהתרגלתי התחלתי ליהנות".

דובדבני: "הביטחון העצמי נבנה במשך השנים. בהתחלה הופעתי תמיד מאחורי שולחן. המנהל הראשון שעבד איתנו כאן שאל אותי למה אני מסתתר, ועניתי לו: כולם מופיעים ככה. לקח לי כמה שנים להרגיש מספיק ביטחון כדי לצאת מאחורי השולחן הזה".

דג קטן בים ענקי

כשרואים את דובדבני שר סולו על הבמה קשה לדמיין אותו כבחור ביישן שמסתתר מאחורי שולחן. הוא מפגין הרבה מאוד ביטחון, ומה הפלא? בכל פינה אוהבים אותם. מעריצים איראנים טסים במיוחד להופעות שלהם בהודו וטורקיה וניגשים אליהם בסוף כדי להגיד שלום. וכן, הם יודעים שהם ישראלים. מעריצים פנאטיים במיוחד מקעקעים את דמותם על זרועם או על החזה, ואחרים מסתפקים בלקעקע את החתימה שהשיגו מהם במהלך ההופעה. "יש לי חתימה ממש מכוערת", מודה דובדבני בחיוך. "אני מבקש מכל מי שאני חותם לו שלא יקעקע את החתימה כי זה נשאר לכל החיים וזה לא יפה, אבל בסופו של דבר הוא צריך לחיות עם זה, לא אני".

מחמיא לכם שאוהבים אתכם עד כדי כך?

"כן, זה מחמיא, אבל עדיין מוזר. המעריצים ההארד־קור לוקחים אותנו מאוד ברצינות, כל החיים שלהם נעים סביב המוזיקה שלנו".

איך בכלל מכירים אתכם במדינות מוסלמיות, כמו איראן ומצרים? מוזיקת טרנס פופולרית במדינות האלה?

"למוזיקה שלנו אין מילים והיא נוגעת בכולם, ובעזרת האינטרנט אנחנו מגיעים לכולם. יש לנו הרבה מעריצים מאיראן שמגיעים להופעה שלנו בכל מקום. גם לבנונים. פעם טסנו להופיע במקסיקו, מדינה שבה לא מכרנו ולו דיסק אחד. הגיעו 3,000 איש להופעה. השתגעתי, מאיפה הם מכירים אותנו? מתברר שהם הורידו את המוזיקה שלנו באופן פיראטי. בגלל זה אני לחלוטין בעד הורדות פיראטיות, כך אנחנו מגיעים לקהל הרחב. ממילא את הכסף אנחנו עושים מהופעות".

"לא. זה היה מסובך כי היינו צריכים להביא אבטחה ולא רצינו את זה על הראש שלנו, זה לא בטוח ולא כדאי לקחת סיכון. אם היינו יודעים שזה בטוח, היינו מופיעים בכיף, אבל אף אחד לא יכול להבטיח לנו דבר כזה".

הקהל שלכם יודע שאתם ישראלים? נתקלתם בהפגנות של SDB או של ארגונים פרו־פלסטיניים בהופעות שלכם?

"במשך 20 השנים שאנחנו מופיעים לא נתקלנו במפגינים. בעשור האחרון אולי ראיתי את זה פעם אחת בהופעה. ייתכן שיש בלבול מסוים לגבינו. יש כאלו שחושבים שאנחנו אמריקאים. אנחנו תמיד מתרגשים לראות בקהל יהודים וישראלים שמניפים את דגל ישראל. אולי המפגינים לא מגיעים להופעות שלנו בגלל שהם יודעים שיש לנו כל כך הרבה תומכים, ואולי הם כן מגיעים, אבל יודעים שאין סיכוי שישמעו אותם בגלל המעריצים".

אתם מרגישים שגרירים של ישראל בעולם?

"כן ולא. אנחנו יותר בענייני מוזיקה, אם לא תביאי לנו דגל ישראל לבמה, לא יהיה שם דגל, ואם תביאי, נעלה אותו. שגרירים של ישראל אנחנו בטוח, אבל זה לא תמיד במכוון".

ליידי גאגא, שיתפו פעולה | צילום: אבאקה

מזהים אתכם ברחוב?

"בארץ, בטוח. פה אנחנו דג קטן בים ענקי. בארץ לפעמים אנשים עוצרים אותי כשאני עם הילדים. הילדים יודעים מה אני עושה, אבל מוזר להם שאנשים ברחוב מבקשים להצטלם איתי".

הופעתם בפני מיליון איש עם בלאק אייד פיז, איך היה?

"זאת הייתה הופעה חינם בריו דה־ז'נרו, אז כל ברזיל באה לראות את ההופעה. את לא רואה מיליון איש, את פשוט רואה מלא־מלא אנשים, וזה כמובן מאוד מרגש".

איפה הייתה ההופעה הכי הזויה שלכם?

"הופענו בהמון מסיבות הזויות, על ספינות ובאיים אבודים. אנחנו מאוד אוהבים להופיע בפסטיבל ברנינג מן בנוואדה. הייתה לנו הופעה ברוסיה שהופסקה באמצע על ידי שוטרים. כנראה איזה פרומוטר מתחרה ביקש לקלקל והודיע למשטרה שיש סמים. הם הגיעו עם מסכות על הפנים, מה שהיה די מפחיד. היו שם 000,4 איש, אבל לא מצאו סמים על אף אחד. זה היה די מזל, כי קשה לי להאמין שמתוך כל כך הרבה אנשים, לאף אחד לא היו סמים. בכל מקרה, היה לנו חבל בשביל האנשים שההופעה התבטלה להם. רצינו להביא אותם להופעה שנערכה למחרת היום, אבל לא היה מקום. ההופעה למחרת, אגב, עברה חלק. מאז לא היו לנו שום תקריות עם המשטרה הרוסית".

פעם מוזיקת הטרנס הייתה לגמרי מזוהה עם סמים. עדיין רואים את זה בהופעות?

"היום זה לא כל כך קיים. פעם שייכו סמים גם לרוקנרול, ובכלל לכל מה שהיה אנדרגראונד מיוזיק. כשהטרנס התחיל אמרו עליו אותו דבר, אבל כשאנחנו התחלנו להופיע בקריות, החברים שלנו היו באים להופעות, אולי 20 איש, ורובם לא לקחו סמים. זו בכלל לא הייתה האג'נדה. ואז מספר האנשים בקהל גדל ל־100 ו־500, וכמובן תמיד יש אנשים שלוקחים סמים, אבל זה לגמרי לא משהו שמאפיין את הקהל שלנו היום".

אתם בעצמכם ניסיתם משהו, פטרייה אולי, כשם ההרכב שלכם?

אייזן: "קיבלתי חינוך דתי ובתור ילד פחדתי מזה. חוץ מזה, חברים טובים שלי די נדפקו במוח מסמים שלקחו. חלק התאשפזו, חבר אחד מת. ידעתי שאני לא צריך את זה. עכשיו כשיש לי ילדים משלי, זה מפחיד. זה נמצא בכל מקום, גם בבתי הספר, וזה מדאיג".

ואתה, דובדב? בעבר סיפרת בהרחבה על ההתנסות שלך בסמים.

"זה היה אולי לפני 20 שנה, בתקופת הנערות עד קצת אחרי הצבא. אולי אכלתי איזו פטרייה, אבל סמים לא היו אף פעם מה שהוביל אותנו. אם הייתי בעניין הזה, הייתי מתרסק כבר מזמן. בחרנו באינפקטד מאשרום, פטרייה נגועה, כי זה שם מגניב. שום קשר לפטריית הזיה".

שניכם הגעתם לטרנס מהמוזיקה הקלאסית. אתם עדיין מקשיבים לה?

"הבן שלי לומד פסנתר, אז אני נאלץ לשמוע מוזיקה קלאסית. לא שאני לא אוהב את זה, אבל זה לא מדבר אליי כל כך. אני אוהב להקשיב למוזיקה שלנו. אני אוהב מוזיקת טרנס כי היא שמחה, תמיד אהבתי את זה, אבל אחרי שהשתחררתי מהצבא הגעתי לגואה וגרתי שם שלוש שנים, והתחברתי לטרנס סופית".

אייזן: "כשאני ברכב אני מקשיב לרדיו ולמוזיקה עכשווית. אנחנו גם עוקבים אחרי יוצרים צעירים. אנחנו מקבלים כל הזמן דיסקים מאנשים שמבקשים שנקשיב למוזיקה שלהם ונגיד להם מה אנחנו חושבים".

דובדבני: "בשנים הראשונות היינו אטומים בפני כל סגנון אחר, התרכזנו רק בטרנס ובמוזיקה אלקטרונית, אבל עם השנים התחלנו בשיתופי פעולה עם זמרים אחרים, במופע בשם סופר־קלאסיקו. ארז נץ היה הראשון, ואחריו ברי סחרוף, פורטיס, משינה, החברים של נטאשה, מיומנה, היהודים, ובעצם, כל מי שאנחנו אוהבים להקשיב לו".

יש הבדל בין התגובות של הקהל הישראלי אליכם לקהל במדינות אחרות?

"הקהל מאוד דומה מהסיבה הפשוטה שהוא אוהב מוזיקה אלקטרונית, אבל התגובות מעט שונות כי הסצנה בישראל מאוד מחבקת. תלוי גם כמה פעמים אנחנו מופיעים באותה מדינה. בהודו, למשל, אנחנו מופיעים פעם בשלוש שנים, אז הם נורא מתלהבים. בסן־פרנסיסקו ובלוס־אנג'לס אנחנו מופיעים הרבה יחסית, אז זה פחות מרגש מטעמים מובנים".

הם היו סקפטיים

ההופעה שתתקיים ב־21 באפריל, בראשון־לציון, צפויה למשוך 13,500 איש, ויתארחו בה זמרים רבים שאיתם שיתפו השניים פעולה במשך השנים: סחרוף, פורטיס, הדג נחש, מיומנה, מישל אדמסון הבריטית ועוד. ההופעה תורכב משלוש מערכות, כשבאחרונה יעזבו דובדבני ואייזן את כלי הנגינה ויחזרו למקורות, לסט תקלוט, בהשתתפות שרשרת אורחים מבכירי הסצנה האלקטרונית, בהם הכוכב הבינלאומי Astrix, ההרכב העולה RIOT ודי־ג'יי יהל.

ההופעות שלהם בארץ מושכות אליהן חברים וקרובי משפחה שמבקשים לראותם בפעולה, עד שלא אחת השניים מוצאים את עצמם קונים כרטיסים עבורם להופעה שלהם. "לא נעים להגיד 'לא'", מודה דובדבני. "את יודעת מה זה להגיד למפיק בארץ: היי, אנחנו צריכים 500־250 כרטיסים? איפה עוד בעולם את יכולה לשמוע שאמן יבקש כזו כמות של כרטיסים? אבל אין ברירה. כל החברים והמשפחה רוצים להגיע".

גם האמהות שלכם יגיעו? הן אוהבות את המוזיקה הזאת?

"האמהות שלנו כבר התרגלו אליה. לראות אותנו מופיעים על הבמה ולראות עד כמה הקהל נהנה, זה מדליק. אמא שלי אולי תגיע להופעה ואסדר לה כיסא על הבמה".

ההורים תמכו בחלום שלכם?

אייזן: "כשהתחלנו הם לא התנגדו, אבל היו סקפטיים לגבי כמה נוכל להתפרנס מזה. בהתחלה לא עשינו בכלל כסף. ההפך, היינו צריכים להשקיע בציוד ובהקלטות, אבל לאט־לאט החזרנו את ההשקעה והצלחנו להתפרנס מזה".

בעבר פורסמה הערכה שעם יותר מ־100 הופעות בשנה ואלבום כל שנתיים בממוצע, מחזור המכירות שלכם עומד על עשרות מיליוני דולרים.

דובדבני: "זו הגזמה, אבל אנחנו מעדיפים לא לדבר על כסף".

20 שנה. האמנתם שתצליחו כל כך כשהייתם בתחילת הדרך?

"אנחנו לא מעכלים שחלפו כבר 20 שנה. זה מאוד מרגש. מי חשב שנצליח כל כך? אף אחד לא חושב כשהוא מתחיל שהוא הולך להצליח בענק. לא היה לנו מושג אפילו שנוציא דיסק. זה גם עניין של מזל, כמובן, לא שאני מבטל עבודה קשה והתמדה, אבל מזל הוא בהחלט חלק מהעניין. כשרק התחלנו עשינו מוזיקה בשביל הכיף, מבלי לחשוב מה יהיה. עם הזמן הבנו שדברים מתקדמים טוב, אז התחלנו לקחת את זה יותר ברצינות".

אתם רואים את עצמכם ממשיכים להופיע עוד עשר שנים?

אייזן: "כן, ללא ספק, אבל מקווה שפחות. אני לא יכול להתלונן, בסך הכל זה היה חלום הילדות שלי והגשמתי אותו".

דובדבני: "מקווה שעוד עשר שנים נהיה בלי כאב ברכיים ועדיין נופיע ונהיה רלוונטיים. אני רואה כל הזמן די־ג'ייז חדשים וצעירים, והם ממש טובים, אבל יש גם די־ג'יי מאוד מצליח שאנחנו מכירים והוא בן 50 וממשיך להופיע בעולם. המוזיקה הזאת עוזרת לנו להישאר צעירים, אבל כבר התחלנו לחשוב מה נעשה בשלב מאוחר יותר. הקהל שלנו מורכב מצעירים בני 30־18. זוהי מוזיקת ריקודים לצעירים בעיקר. כמה גברים בני 40 פלוס כמוני עם שלושה ילדים כבר יוצאים למועדונים כאלה?" •