שלישי 11 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 10.03.2016
    המסקנה הדרמטית של המומחה לטרור: זו אינתיפאדת חמאס
    המחבל שרצח תייר ביפו שיתף בפייסבוק תכנים של הארגון. הדוקר מפתח־תקווה הוא בן למשפחת פעילי טרור וגם העיתוי שבו בחרו שלושה פלסטינים לצאת השבוע למסעות הרג כמעט במקביל אינו מקרי. מחקר שערך המזרחן ד"ר שאול ברטל, ומתפרסם כאן לראשונה, קובע כי חמאס מוביל בשקט את גל הסכינאות ומצליח לטשטש את טביעות אצבעותיו. במערכת הביטחון משוכנעים בכל זאת שמדובר ב"אינתיפאדת בודדים"
    אריאלה רינגל הופמן

    בשאר מוחמד מצאלחה בן ה־22 הוא מפגע בודד על פי ההגדרות המקובלות על הממסד הביטחוני – השב"כ, צה"ל והמשטרה. שוהה בלתי־חוקי מהכפר חג'ה ליד קלקיליה שביום שלישי האחרון, בשעה 18:22, פתח בריצת אמוק רצחנית מנמל יפו לטיילת כשהוא דוקר בדרך 12 איש, אחד מהם למוות.

     

    עבד אל־רחמן רדאד מאל־זאוויה שבמחוז טול־כרם, שדקר באותו יום אברך בפתח־תקווה, הוא מפגע בודד על פי אותן הגדרות. כך גם פואד אבו רג'אב אל־תמימי מעיסאוויה, שירה בשני שוטרים במזרח ירושלים, ופדווא אבו־טיר, שניסתה באותו בוקר לדקור אנשי מג"ב בעיר העתיקה.

     

    ארבעה מחבלים, לכאורה ללא שיוך ארגוני, שאיש לא שלח, בעוד יום דמים של האינתיפאדה השלישית. אינתיפאדת הבודדים.  

     

    אלא שיום שלישי האחרון לא היה עוד יום דמים מקרי על לוח שנה של טרור מתמשך. ב־8 במארס 2003 חיסלה ישראל בירי טילים מהאוויר את ד"ר איברהים מקאדמה. זה קרה בשכונת שייח' רדואן בעזה, ויחד עם מקאדמה ישבו ברכב עוד שלושה פעילי חמאס. זו הייתה מכה קשה לארגון שמקאדמה, רופא שיניים במקצועו, נחשב לאחד ממייסדיו, מהאידאולוגים הבולטים שלו, שני רק לאחמד יאסין. האיש שכתב כי התנגדות מזוינת היא הדרך היחידה לעצמאות "ולו במחיר הריגת חצי מהעם הפלסטיני". זה גם האיש שאיסמעיל הנייה הזכיר בנאומו ביום שלישי השבוע, ובאותה נשימה בירך את המחבלים על תרומתם למאבק. ואכן, דפי הפייסבוק של שניים מהם, כמו ממצאים אחרים, מלמדים כי להנייה הייתה סיבה טובה להתייחס אליהם כאל "שאהידים" של הארגון שהוא אחד ממנהיגיו. ואכן, לאחר הפיגועים ביום שלישי פרסמה תנועת חמאס בפייסבוק ארבע מודעות זהות לחלוטין בנוסח ובעיצוב הגרפי, שבהן היא מברכת ומהללת את "בניה ובנותיה השאהידים".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    עיון בדף הפייסבוק של מצאלחה, המחבל מיפו, מגלה כי הרבה לפני שיצא לפיגוע כבר שיתף תכנים של החמאס והזדהה עימם; שהיה דתי מאוד ושב־28 בפברואר עשה "עומרה" – עלייה לרגל למכה שלא במהלך החאג'; שאהב, כלשונו, את המוראבט והמוראבטה – המתבצר והמתבצרת – הגדרות דתיות למחרפים את נפשם בעבור אדמת פלסטין, חברי ארגון המוראביטון המסונף לחמאס. "אנו הולכים בארצנו הטהורה ואיננו פוחדים מאויבנו ומכוחו", כתב ערב הפיגוע.

     

    אחת מאותם מוראביטון הייתה פדווא אבו־טיר, בת משפחתו של מוחמד אבו־טיר, כתום הזקן, שהיה מספר שתיים ברשימת החמאס בבחירות בינואר 2006. מוראבטה, על פי השייח' כמאל ח'טיב, סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, שאמר כי מתה בעת מילוי תפקידה ביום האישה הבינלאומי.

     

    רדאד בן ה־17, שביצע את הפיגוע בפתח־תקווה, הוא בן למשפחה המזוהה כבר שנים ארוכות עם חמאס, ששניים מבניה נעצרו: מעתצאם רדאד, שתיכנן פיגוע, נתפס ונידון ל־20 שנות מאסר, ואיאד רדאד, שביצע את פיגוע ההתאבדות ברחוב אלנבי בתל־אביב בספטמבר 2002. חמאס לקח אחריות על אותו פיגוע רק שש שנים מאוחר יותר ולא בזמן אמת, בהתאם למדיניות שנוסחה במסמך עקרונות ההפעלה למפגע הבודד.

     

    "יש להעניק לפעולות אופי של פעולות בודדים", נכתב במסמך – ספר ממש, שחיבר רג'ב חסן אל־באבא – המסכם את עקרונות השימוש ב"נשק הלבן", שם קוד לסכינאות. "מי שיוצא לפעולה עצמאית יפעל לבדו. הוא לא ייוועץ קודם לכן עם אף אדם, ואת הסכין שבה ידקור את האויב ייקח מביתו או יקנה בחנות כלשהי". המסמך, המפרט את מה שנראה כהוראות הפעלה למחבל שיוצא לפיגוע דקירה, זמין ונגיש באתר החמאס. "שיטת פעולה זו", מבהיר כותב המסמך, "תבטיח חוסר יכולת של השב"כ ומנגנוני הביטחון הישראלי לעקוב אחר המבַצֵע, לצפות לו או לחזות את הפעולה על מנת לסכלה". והוא ממשיך ומפרט: "המבַצֵע יפתח בצעקות 'אללה אכבר' לפני הדקירה, במהלכה ולאחריה, תוך שהוא ממציא שיטות יצירתיות כיצד להגיע אל המטרה. הביצוע הנועז, תוך שימוש ביסוד ההפתעה, יבלבל את האויב".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    ההנחיות נכתבו אמנם אחרי האינתיפאדה הראשונה, תחת הכותרת "מאמצי תנועת ההתנגדות האיסלאמית (חמאס) באינתיפאדה הפלסטינית 1987־1994",  אך נראות היום רלוונטיות מתמיד, ומשמשות, כך נראה, מורה דרך למחבלי "אינתיפאדת הסכינים", שחלקם טרם נולדו באותה תקופה. הן מלמדות על המאמץ שעושה חמאס כדי לשוות לגלי הטרור אופי של "טרור בודדים" ולטשטש את טביעות אצבעותיו. ומעל הכל, מחדדות ומאתגרות את השאלה האם אכן מדובר ב"אינתיפאדת בודדים" – נערים ונערות שקמים בבוקר, לוקחים סכין מהמטבח של אמא שלהם ויוצאים לרצוח יהודים – או שזהו גל טרור מאורגן שחמאס וארגוני טרור נוספים עומדים מאחוריו.  

     

    פגיעה בהרתעה

     

    בימים אלו הושלמה עבודת מחקר שביצע המזרחן ד"ר שאול ברטל, חוקר במרכז בגין סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן. זהו פרסום ראשון של המסמך בן מאות העמודים שמחברו, איש מקצוע המעורה מאוד בתחום, אינו יכול להתראיין מסיבות שלא ניתן לפרטן. תחת הכותרת האנמית משהו "אינתיפאדת ירושלים – חקר גלי הפיגועים בירושלים 2014־2015" מסתתרת ביקורת חריפה כלפי מערכת הביטחון, גם אם היא מנוסחת בלשון אקדמית מאופקת, המעמידה בספק את תאוריית "המפגע הבודד", הרווחת בקרב כוחות הביטחון, באקדמיה ובתקשורת. "מחקר זה", כותב ברטל, "אינו מקבל כמובן מאליו את הטענה המוצגת לעיתים מפי גורמים שונים כי המפגעים הינם 'מפגעים בודדים'". ולא רק שהטענה הזו אינה מקובלת עליו, אלא שלדעתו היא גם "מקשה על היכולת לשרטט את דמות המחבל הפוטנציאלי ומסייעת להסביר את כישלון מערכת הביטחון במניעת הפיגועים, מקשה גם על כל פעולה מינהלית משפטית שמטרתה פגיעה במשפחה הקרובה, וכך פוגעת ביכולת ההרתעה מפני פעולות טרור דומות".

     

    "המאבק הנוכחי", כותב ברטל, "שונה ממה שהיה בגלי הטרור הקודמים. דפוס הפעולה הפעם הוא מה שמוגדר כפיגועי בודדים, אשר למרות שייכותם לארגוני הטרור הפלסטיניים, מבצעים את הפיגועים ללא קשר מוכח או הנחיה ישירה לארגון המוצא". על פי המחקר, שבדק שורה של פיגועים, זוהי מדיניות מכוונת של חמאס, "המודע ליתרונות הרבים ולהגנה שמדיניות ההטעיה והטשטוש מספקת לפעיליו, לבני משפחותיהם ולמוסדות הארגון. הארגון הסוני נוקט את עקרון ההסתרה ("תקיה"), הנפוץ יותר דווקא באיסלאם השיעי, לשם השגת רווחים פוליטיים והסברתיים, בעיקר כדי לשנות את דימויו כארגון טרור והצגתו כבעל מעמד לגיטימי בעיני העולם. זאת להבדיל מהארגונים הקטנים יותר, הג'יהאד האיסלאמי או החזית העממית לשחרור פלסטין, שלקחו אחריות על הפיגועים שבוצעו על ידי פעיליהם". והמסקנה שלו: "פעולות הטרור שסופגת ישראל אינן 'פיגועי בודדים', אלא פיגועי ראווה של ארגוני הטרור הפלסטיניים, הנוקמים לשיטתם בציונים".

     

    28 ישראלים נרצחו בפיגועים בשנת 2015, רובם מאז תחילת גל הטרור באוקטובר. 25 אזרחים ושלושה אנשי כוחות הביטחון. על פי נתונים שפירסם השב"כ לאחרונה, זהו מספר ההרוגים הגבוה ביותר בפעולות טרור מאז שנת 2008, אז נרצחו 38 ישראלים. הנתונים הללו אינם כוללים את האזרחים ואנשי כוחות הביטחון שנרצחו מאז תחילת 2016.

     

    על פי נתונים שהעביר השב"כ לידי "ידיעות אחרונות" בתשובה לשאלות "המוסף לשבת", 70 אחוז מהפיגועים בשנת 2015 היו מה שהם מגדירים כ"פיגועי בודדים". מתוך כ־170 מחבלים שהיו מעורבים באותם פיגועים, 142 היו ללא שיוך ארגוני. רק 13 היו אנשי חמאס, ארבעה היו אנשי פת"ח, שלושה אנשי הג'יהאד האיסלאמי והשאר – פעילים בארגונים אחרים. "רבים מהם", קובע השב"כ, "סבלו ממצוקות כלכליות, משפחתיות וחברתיות לאורך זמן, ורק סמוך למועד הפיגוע הלבישו עליהם את ההיגיון של העשייה למען המאבק הפלסטיני. אחרים, הסובלים מנטיות אובדניות, ראו בהסלמה הזדמנות למימוש כוונות ההתאבדות שלהם בצורה הנתפסת כמכובדת ומקובלת חברתית ('שאהידים' ולא מתאבדים). חלק ניכר מהמפגעים הונעו לפעול בעקבות חשיפה לתכני הסתה הרווחים ברשתות החברתיות ובתקשורת הפלסטינית, בעיקר זו המזוהה עם חמאס, אך גם של הרשות. בחלק מהמקרים ארגוני הטרור לקחו אחריות או אימצו מפגעים בדיעבד, למרות שלפני הפיגוע לא התקיים קשר בין המפגע לארגון.

     

    "יתר על כן, חלק מהמפגעים הביעו שאט נפש מהתנהלות הפלגים ופעלו על רקע אי־אמון ביכולת הארגונים הממוסדים להגן על הציבור הפלסטיני. למשל, בהאא' עליאן, שביצע פיגוע בארמון הנציב ב־13 באוקטובר 2015, פירסם בעמוד הפייסבוק שלו צוואה שבה הבהיר: 'אני אוסר על הפלגים ליטול אחריות על מות הקדושים שלי. מותי היה למען המולדת ולא למענכם'. דיאנא ח'וילד, שנעצרה בדצמבר 2015 אחרי שפעלה יחד עם אחותה התאומה נאדיה לאיסוף אמצעי לחימה והקמת תא טרור, תוחקרה בשב"כ לגבי העדפותיה הפוליטיות. כשנשאלה עבור מי תצביע אם יתקיימו בחירות היא הביעה סלידה מכלל המערכת הפוליטית ואמרה, 'אני שמה על כולם איקס'". 

     

    דגלי חמאס בהלוויה

     

    ללא שיוך ארגוני? לא על פי ד"ר ברטל, שסקר 17 פיגועים שאירעו בין יולי 2014 לאוגוסט 2015. כל הפיגועים הללו, שהתרחשו עוד לפני תחילת גל הטרור הנוכחי, אופיינו כפיגועי בודדים. אך המחקר של ברטל קובע כי למעט מקרה אחד, כל שאר המחבלים היו בעלי שיוך ארגוני, "אם כי לא ניתן להצביע על היקף הפעילות הממשית שלהם בארגון". ברטל מונה אותם אחד לאחד. בחודשים מארס עד מאי 2015, למשל, אירעו ארבעה פיגועי דריסה. שניים מהמפגעים, ח'אלד קוטינה ופאדי סאלח, היו תושבי מחנה הפליטים שועפאט. שניהם נלכדו לאחר מעשה וציינו את הקשר שלהם לפעיל החמאס איברהים עכארי, שביצע פיגוע דריסה בתחנת הרכבת הקלה ב־5 בנובמבר 2014. עכארי עצמו, יחד עם עבד אל־רחמן שלודי, נעצר ונחקר לפני הפיגוע בחשד לפעילות ארגונית במסגרת חמאס, אך שוחרר. איברהים עכארי הוא אחיו של מוסא עכארי, אחד מחוטפיו של נחשון וקסמן ז"ל בשנת 1994. שלודי היה אחיינו של מוחי א־דין א־שריף, מחליפו של "המהנדס" יחיא עיאש, שאף כונה "המהנדס 2". חמאס, מדגיש ברטל, גם הבהיר כי עכארי ושלודי הם פעילי הארגון.

     

    בפיגוע דריסה אחר, שאירע ב־20 במאי 2015, התברר כי המחבל עמראן אבו־דהים, תושב ג'בל מוכבר, היה קרוב משפחתו של עלא אבו־דהים, פעיל עז אל־דין אל־קסאם שביצע את הפיגוע בישיבת מרכז הרב. בלוויה המפוארת של אבו־דהים, שהתקיימה בכפר הולדתו, הונפו דגלי חמאס.

     

    גם אם המחקר עצמו הסתיים, המשך המעקב שמבצע ברטל במסגרת פעילותו בבס"א מלמד כי הממצאים, לשיטתו, תקפים גם לימים אלה. כולל פיגועי השבוע האחרון.

     

    אוסרא ג'עביס שהגיעה עם מכונית תופת למחסום הסמוך למעלה אדומים ב־11 באוקטובר 2015, היא בת דודתו של מוחמד נאיף ג'עביס, שביצע פיגוע טרקטור באוגוסט 2014. בהגדרה היא מחבלת בודדת, רק שג'עביס הגיעה מיריחו עם רכב ממולכד, שקרוב לוודאי לא מילכדה בעצמה.

     

    טכנאי בזק עלא אבו ג'אמל, שביצע פיגוע דריסה בתחנת האוטובוס ברחוב מלכי ישראל בירושלים ב־13 באוקטובר 2015, היה בן משפחתם של רדאי ורסאן אבו־ג'אמל, אנשי החזית העממית שביצעו את הטבח בבית הכנסת בהר־נוף. הוא התראיין בתקשורת הפלסטינית, הצדיק את המעשה, ושנה אחר כך יצא לפגע בעצמו. ב־26 בפברואר 2016 ניסה מחמוד שעלאן לדקור חיילים במחסום בית אל. הוא נורה ונהרג. היום שבו בחר לביצוע הפיגוע היה יום השנה לטבח ברוך גולדשטיין, ובמהלך הלווייה כוסתה גופת המחבל בדגל הפת"ח. דף הפייסבוק שלו, כמו דברים שפורסמו אחר מותו, חשפו כי היה פעיל בארגון.

     

    חמאס, אגב, מקפיד לנהל רישומים מדויקים, ואינו מתהדר בשאהידים שאינם שלו. מחלקת המחקר של הארגון מוציאה דיווחים חודשיים וסיכום שנתי. בחודש שעבר פירסם הארגון את סיכומי שנת 2015. בסך הכל 5,383 פיגועים ("פעולות", בניסוח שלהם), מהם 156 פיגועי דקירה (ב־99 מהם "לא נדקר ולא נהרג אף ציוני"), 42 פיגועי דריסה, 123 פיגועי ירי, 193 מטעני חבלה, 1,043 בקבוקי תבערה. החודש הפעיל ביותר, על פי הגרף שהציגו, היה אוקטובר, שבו נרשמו 1,328 פעולות. עיקר הפעילות התמקדה בירושלים – 1,215 בעיר עצמה ועוד 808 בפרבריה (כפרים פלסטיניים והתנחלויות הסמוכים לעיר). ברמאללה היו 989 פעולות ובחברון – 833.

     

    דו"ח חמאס מפרט את מניין הנפגעים הישראלים: ב־2015 נהרגו 29 "ציונים", כלשונם, ועוד 755 נפצעו. 15 מתוכם נהרגו בפיגועי דקירה, תשעה בפיגועי ירי ועוד ארבעה בפיגועי דריסה. 24 נהרגו ב"אינתיפאדת ירושלים", כהגדרתם, כלומר, מ־1 באוקטובר 2015. מחברי הדו"ח אף חישבו את היחס בין "הרוגים ציונים" לבין "שאהידים": הרוג "ציוני" אחד על כל ארבעה "שאהידים" בפיגועי דריסה, אחד על כל חמישה בפיגועי דקירה, ושלושה "ציונים" על כל שני "שאהידים" בפיגועי ירי.

     

    דו"ח פברואר, שפורסם בשבוע שעבר, מונה תשעה פיגועי דקירה, 69 זריקות בקבוקי תבערה, 17 אירועי ירי ו־16 אירועי מטענים. 19 "שאהידים" נהרגו ו־237 פלסטינים נפצעו. ל"ציונים" היו שלוש אבדות ו־39 פצועים. הנתונים, אגב, מדויקים לגמרי.

     

    רוב הפיגועים המפורטים בדו"ח של חמאס מוגדרים במערכת הביטחון כפיגועי בודדים. "החמאס אכן עומד מאחורי ההסתה הקוראת לפעילות אלימה נגד ישראל", אומר קצין בכיר באמ"ן, "רק שלטענה כי הוא מפעיל את המפגעים אין על מה להתבסס. תחקור של כל המפגעים שנותרו בחיים, של בני משפחותיהם ושל סביבתם הקרובה, כולל שימוש באמצעים מודיעיניים שלא אפרט כאן, מלמד שאצל 67 אחוזים מאלה שתיחקרנו המניע המוביל היה המניע האישי. 25 אחוזים אמרו שעשו את זה מסיבות שהייתי מגדיר אותן רומנטיות: אהבה נכזבת, או לחץ להינשא לבן זוג שלא רצו. תשעה אחוזים דיווחו על דחייה חברתית ורצון להיות מקובל, ואצל 11 אחוזים המניע היה כלכלי, כמו חובות כבדים. זה נכון ש־68 אחוז מאלו שנחקרו גם דיברו על מניע לאומני. אז יש הסתה, אבל לא מצאנו ולו מקרה אחד שמישהו שלח אותם".

     

    אבל עובדה שאצל מרבית המפגעים מוצאים קשרים משפחתיים לפעילי טרור אחרים ו/או ביטויי תמיכה בארגון.

     

    "יכול להיות שבחור שלא עסק בזה בימים שלפני כן, אכן מעלה פוסטים כאלה, אבל תחקור המשפחה מלמד שהוא לא היה משויך לארגון".

     

    יכול להיות שהטענה כי מדובר בפיגועי בודדים משמשת מעין הסבר – אליבי, בלשון פחות עדינה – לחוסר היכולת של הממשלה ומערכת הביטחון להתמודד עם הפיגועים?

     

    "ההפך. זה אינטרס שלנו לומר שזה חמאס, או ארגונים אחרים. זה היה מקל על ההתמודדות שלנו".

     

    לעקוף את המגנומטר

     

    גם ליאור אקרמן, סגן ראש אגף בשב"כ בעברו ומומחה למודיעין וטרור, מפקפק במסקנות של ד"ר ברטל. "חמאס הוא ארגון מאוד מתוחכם, ועדיין, הוא לא יודע ליצור את האינתיפאדה הזו", אומר אקרמן. "לטענה הזו אין שום אחיזה במציאות, גם אם המפגעים ניזונים מההסתה המתנהלת ברשתות החברתיות. זו יוזמה מקומית, אישית. אין פה שום דבר מאורגן. נראה לי שדווקא הניסיון להפוך אותם לפיגועים מאורגנים נגוע באינטרס פוליטי".

     

    המשטרה, המטפלת יחד עם השב"כ בפיגועים המתרחשים בתוך הקו הירוק, סירבה להשיב לשאלות המוסף.

     

    ואילו בכיר במערכת הביטחון מעריך כי "כמו בהרבה מקרים אחרים, האמת נמצאת איפשהו באמצע". לדבריו, "זו שיטת עבודה מוכרת של חמאס, לקחת אחריות מוגבלת על הטרור; לאמץ את המפגעים לאחר מעשה, בלי להודות בשליחתם. מצד שני, הממצאים מחייבים מחשבה נוספת. הם מציבים בפני כוחות הביטחון אתגר לא קל להתמודדות, שלא תואם את התו"ל (תורת הלחימה – אר"ה) שהתקבעה כאן במשך שנים. לגופים גדולים קשה מאוד להחליף פרדיגמות. אז אני לא מייחס לצבא, למשטרה או לשב"כ, שיקולים זרים. אני לא מאמין שהם דוחים את התפיסה הזו, כי ההגדרה 'אינתיפאדת בודדים' משרתת איזה אליבי שהם נאחזים בו, אבל אני חושב שהטענה שמדובר רק בתוצרים של הסתה, וכי אין למפגעים האלה שיוך או הכוונה ארגונית, היא מאוד בעייתית. צריך להכניס את התובנה הזו לתוך שיקולי ההפעלה: להתחיל באמירה שזו לא רק אינתיפאדת בודדים, אלא אינתיפאדה שגם מכוונת על ידי הארגונים, גם אם בשלט רחוק, ואחר כך לגזור מזה את שיטות הפעולה".

     

    למשל?

     

    "למשל, לראות מה אפשר ללמוד מהפיגוע בשער בנימין, שבו נרצח סמל ינאי טוביה ויסמן. יודעים שהשלושה יצאו מביתם בביתוניא כשהם חמושים בסכינים שהוסלקו בגופם, והצליחו לחדור שני מעגלי אבטחה: של אזור התעשייה ושל הסופר. מה שפחות ברור למה בחרו בשער בנימין המרוחק מביתוניא שנמצאת בצד השני של רמאללה, כשהיישוב הכי קרוב זה גבעת זאב? מישהו עשה עבודת הכנה בשבילם? דיווח על סידורי האבטחה במקום? ואיך הגיעו? עניין נוסף: הסכינים כנראה הוסלקו בתוך פלסטיק כדי שזה לא יצפצף. הם היו בני 14 ו־15, מי לימד אותם לעשות את זה? אלו שאלות שמשליכות גם על מקרים אחרים. וזו לא דוגמה יחידה המחייבת חשיבה חדשה. אגב, למיטב ידיעתי גם בשב"כ וגם בצבא כבר יש מי שמבינים שיש לא מעט מקרים כאלה".

     

    בעבודתו מפרט ברטל את ההגדרה המחקרית ל"מפגע בודד", הגדרה שאם תאומץ על ידי מערכת הביטחון, עשויה לשנות לגמרי את התמונה. "לפי הגדרה זו חייבים להתקיים שלושה מאפיינים: שהם אכן פועלים באופן נפרד, שאינם קשורים לארגון כלשהו או לרשת של ארגון טרור, ושהם פועלים בשיטת ביצוע שהגו ואינה נובעת מהוראה ישירה או ממקור חיצוני. אם אחד התנאים אינו מתקיים, אזי אין לראות את המפגעים כ'בודדים' אלא כמפגעים ארגוניים. הבחנה זו משליכה על דרך ההתמודדות עם גלי פיגועים באמצעות פגיעה בארגון, בפעיליו ובתומכיו, כמו גם פיקוח ומעקב הדוקים יותר באמצעים אלקטרוניים כאלה או אחרים, סוכנים או כל אמצעי מודיעין אחר".

     

    את הדו"ח מסכם ברטל בתשובה לשאלה: "מה ישראל צריכה לעשות?"

     

    "ישראל אינה נמצאת לבדה בחזית מול הטרור האיסלאמי. ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות צברו ניסיון רב בהתמודדות עם התופעה, ושילוב זרועות תוך אימוץ שיטות פיקוח והשגת מידע יכול להיות לעזר רב. חלק מהטיפול בתופעה מצריך פיקוח על הרשתות החברתיות, שיש בו פגיעה מסוימת בחירויות הפרט האזרחיות, אך בעידן הטכנולוגי של היום הוא צעד הכרחי. אסור לישראל להתעלם מהמרכיב הארגוני הטמון בפעולות הטרור. המפגעים שואבים מאותם ארגונים מידע והנחיות פעולה, למשל – היכן (בגוף) לדקור. ההבנה שמדובר בחזית נוספת של ארגוני הטרור תשפיע גם על דרכי התגובה. המפגעים אינם צומחים יש מאין. פיקוח על מעגל נרחב של אנשים אינו עניין של מה בכך, אך כנראה שזו הדרך היחידה למנוע את הפיגוע הבא". ¿

     

    arielaringel@walla.com

     

     


    פרסום ראשון: 10.03.16 , 17:57