לאורך כל נעוריה פינטזה נוי מנור (23) על שירות קרבי בצה"ל. כשהגיע מועד הגיוס והיא הוצבה ביחידת סנפיר – יחידת צוללנים בחיל הים שמלוחמיה נדרשים מאמצים קשים – לא הייתה, לדבריה, חיילת מאושרת ממנה בכל הצבא.
"הייתי מורעלת צבא", מספרת מנור, "ולכן כשהוצבתי בסנפיר, אחת מארבע בנות ו־20 בנים, שמחתי ואותגרתי. ממש כמו הלוחמים נדרש מאיתנו, הבנות, מאמץ אינטנסיבי שכלל צלילות רבות, סחיבת ציוד כבד, פעילות בתוך המים, משימות פיזיות ושגרת אימונים קבועה וקשה".
שנת השירות הראשונה עברה ללא פגע אף שמנור חשה שהיא מותחת את יכולותיה, לעיתים גם מעבר לקצה. "ואז התחלתי להרגיש כאבים במפשעה", היא משחזרת. הכאבים הופיעו בעיקר בזמן ריצה, ועם הזמן הגיעו גם לברך שמאל. "ייחסתי אותם למאמץ היתר, לחוסר השינה ולתזונה הלקויה שלי", היא אומרת.
ואז היא שודרגה לתפקיד מפקדת קורס וסגל, "ובמקום להפחית מאמץ הייתי צריכה להגביר אותו כדי לשמש דוגמה", היא אומרת. "לא היה לי זמן להתעסק בעצמי כי כל האחריות לתפעול הקורס הייתה עליי. וככה, עם הכאבים, הרמתי עם החיילים סירות כבדות, רצתי איתם, סחבתי ציוד, והכאב רק התגבר".
כשאורתופד שלח אותה לצילום הממצא היה תקין אף על פי שהירך, לדבריה, כבר התחילה להשמיע "קנאקים", ובמקביל אף התפתחה אצלה צליעה קלה. "ההליכה שלי נהייתה משובשת. מי שהלך מולי הבחין במעין קריסה של הגף לצד שמאל", היא אומרת.
היא ניסתה פיזיותרפיה, שיפור לא חל, אחר כך הגיעה לחמישה אורתופדים נוספים – וכולם טענו שהכל תקין. היא התעקשה לבצע בירור נוסף, ובהדמיית MRI שעברה נתגלה קרע במפרק הירך, ועימו התעבות גידים ובצקת. הרופא השישי שאליו פנתה, וזה שבסופו של דבר גם ניתח אותה, הוא שאיבחן את בעייתה. "הסברתי לה שבגלל עומסי יתר נגרם הקרע, אבל בגילה הצעיר לא מבצעים ניתוחים להחלפת מפרק הירך. מצד שני, איך יכולתי להשאיר מטופלת צעירה עם כאבים ועם איכות חיים ירודה?" אומר ד"ר איתמר בוצר, רופא בכיר במחלקה האורתופדית ברמב"ם, אורתופד ספורט ומומחה לניתוחים ארתרוסקופיים.
לא רק מבוגרים
לדבריו, "בעיות במפרק הירך, שהוא המורכב והעמוק מבין חמשת מפרקי הגוף, היו עד לעשורים האחרונים נחלתה של אוכלוסיית החולים המבוגרת. אחרי שמגוון של טיפולים שמרניים לא הועילו, מוצעים לבני גילים אלה ניתוח פתוח להחלפת המפרק. אלא שבשנים האחרונות נחשפים יותר ויותר צעירים לענפי ספורט הכרוכים במאמץ יתר, שגורמים לא אחת לבעיות במפרק הירך. לנו, הרופאים, נוצרה דילמה לא פשוטה: להציע החלפת מפרק בגיל צעיר, פעולה שאינה מומלצת, או לשלוח את המטופלים חזרה הביתה ולהגיד להם 'תלמדו לחיות עם זה ותחזרו אלינו בעוד 20־10 שנה'".
הצורך הוביל למציאת פתרון – ניתוח בגישה זעיר־פולשנית. "מפרק הירך מחבר בין האגן לעצם הירך", מסביר ד"ר בוצר. "צורתו עלי ומכתש, מה שמאפשר לירך תנועה קדמית, אחורית ולצדדים". העלי הוא ראש העצם וצוואר הירך, והמכתש הוא למעשה שקע עצם האגן. "משטחי המפרק מצופים שכבה של סחוס חלק. הטבעת הסחוסית, שממוקמת סביב עצם האגן ונועדה לאטום אותו ולאפשר פיזור עומסים ויציבות, נקראת לברום. מרבית בעיות מפרק הירך בקרב צעירים נגרמות כתוצאה מקרע של הלברום", הוא מספר.
הניתוח נועד לתיקון הקרע. "דרך שניים־שלושה חתכים זעירים שאני מבצע בצד הקדמי של הרגל מוחדרים לגף מצלמת ניווט זעירה ומכשירי ניתוח. אני משייף את העצמות הפגועות, מחזיר להן את המבנה האנטומי שלהן ובהמשך מתקן את הקרע", מסביר ד"ר בוצר. הניתוח מתבצע על שולחן ניתוחים ייעודי המאפשר מתיחה מיטבית של הרגל, והחולה נמצא תחת הרדמה מלאה.
"הניתוח רווח בעיקר בטווח הגילים הצעיר: רקדניות, מתעמלות קרקע, מתאמני טרום־גיוס, חיילים וחיילות קרביים, אצנים ומטופלים שמפריזים בביצוע פעילות ספורטיבית", מספר ד"ר בוצר.
"המנותחת חזקה יותר"
אחרי ההתאוששות מופנים המנותחים לשיקום לא קצר. "נותחתי לפני כשנה וחצי ועברתי לאחר מכן עשרה טיפולי פיזיותרפיה ופילאטיס", מספרת מנור. "בהדרגה נפרדתי מהקביים, וכל כך התאהבתי בפילאטיס שעברתי קורס הדרכה וכיום אני מדריכה בתחום וגם מאמנת אישית ומלמדת אירובי. חזרתי לכושר מלא, ומה שמצחיק זה שרגל שמאל, המנותחת, היא החזקה והיציבה מבין השתיים".
גם ליגל מלמד (27), רקדנית ומורה לבלט מודרני, סבלה מאותה בעיה. "אני רוקדת מגיל 5", היא מספרת. "התחלתי בבלט ועם השנים הוספתי פלמנקו. הריקוד היה מרכז החיים שלי. רקדתי כמה שעות בכל יום. כשהתבגרתי זה הפך למקצוע שלי, והמעמסה רק התגברה. בכל יום, לאורך 10 שעות רצופות, הייתי מתרגלת בסטודיו ומופיעה, לפעמים ארבע הופעות ביום – כך שברור איך נגרם הנזק למפרק הירך".
איתות ראשון מהנזק שהצטבר היא קיבלה כבר ב־2011, כשלפתע נתקפה כאב חד בצד הפנימי של הירך הימני ובגב התחתון. "שנה וחצי משכתי עם הכאבים ואז עשיתי פיזיותרפיה, שלא ממש עזרה לי", היא מספרת. איכות חייה המשיכה להידרדר, והיא נזקקה למשככי כאב שונים, אך אלה רק הקלו את הכאב ולא פתרו את הבעיה.
"רק שנתיים אחרי שכל זה התחיל נשלחתי להדמיה, והקרע בלברום אובחן בבירור. הרופא המליץ לי להפסיק לרקוד עד שאהיה 'גדולה' ואז יחליפו לי את המפרק, אבל בשבילי להפסיק לרקוד זה לנתק את צינור החמצן שלי, וזה מה שגרם לי לחפש חלופה".
הניתוח הראשון שעברה לא צלח. השני כבר שיפר את מצבה. "ד"ר בוצר תיקן את הניתוח הקודם ואת הקרע בלברום, ואחרי שנת שיקום ארוכה וקשה, שבמהלכה לא רקדתי, חזרתי לעצמי במידה רבה. אני רוקדת 10־8 שעות ביום, מלמדת ומשתפרת", מסכמת מלמד. •
