הון מול שלטון

בשבוע שעבר הודיעה החברה לישראל, הקבוצה התעשייתית הפרטית הגדולה בארץ, על פרישתו הקרובה של ניר גלעד, יו"ר כימיקלים לישראל בהווה ומנכ"ל החברה כולה בעבר. פוליטיקאים ופרשנים הדביקו מיד לגלעד הפורש את התואר "הסמל של הקשר הון־שלטון".

לניר גלעד האיש הישגים וכישלונות בקריירה הארוכה שלו. עד 2003 עבד במשרד האוצר — עם פסק זמן בתעשייה האווירית – ועלה במדרג הפקידותי עד למשרה הרמה של החשב הכללי. לאחר שעזב את האוצר הועסק בחברת הביטוח מגדל, ומ־2006 כיהן בתפקידי מפתח בחברה לישראל בשליטת משפחת עופר. התג שהוצמד לו טועה ומטעה: הוא אכן סמל — אך לא של הון־שלטון, אלא של הון־מול־שלטון. המאפיין המובהק של תקופת כהונתו בחברה לישראל הוא העימות הקשה, העיקש והאכזרי לעיתים בינו כנציג "ההון" ובין אנשי האוצר כנציגי "השלטון". היחסים העכורים הללו הידרדרו תכופות להתקפי סלידה הדדיים. עמיתיו לשעבר של גלעד באוצר דיברו עליו כאדם שמכר את נשמתו לשטן, הוא דיבר עליהם כמי שהיו לעבדים נרצעים של פופוליזם מפלגתי.

בעוינותו הגלויה והסמויה לממשלה לא היה ניר גלעד מיליטנטי יותר מבעלי השליטה בחברה לישראל, אך הוא היה קולני יותר ומעורר מחלוקות יותר. כשראש המשפחה סמי עופר והבנים עידן ואייל שמרו על פרופיל תקשורתי נמוך, גלעד היה הפנים הציבוריות של הקבוצה. הוא התנדב או נודב למשוך אש ולהציג עמדות מאתגרות. בשיחות עם ראש הממשלה נתניהו הזהיר גלעד מפני נדידת ההשקעות של החברה לישראל והחברה הבת שלה כיל לחוץ לארץ. בה־בעת, עשה מאמצים כבירים למנוע את מימוש האזהרה. הוא נתן גיבוי פומבי – יותר מדי פומבי – לשגיונות שונים של בעלי השליטה בחברה לישראל. עם זאת, כפטריוט ישראלי לא צידד גלעד בהחלטת עידן עופר להעתיק את מרכז העסקים שלו ללונדון.

הרבה נאמר, נכתב והוסרט על מכירת השליטה המלאה בחברת הספנות הממשלתית למחצה צים למשפחת עופר, השותפה אז לממשלה בצים. העסקה נסגרה בשלהי שירותו של גלעד באוצר, ויש הרואים בה מהלך מושחת ואפילו משוחד. האמת שונה. ראשית, לגלעד כחשב הכללי של האוצר הייתה מעורבות מוגבלת בהפרטה. שנית, צים נמכרה לחברה לישראל במחיר פנטסטי מבחינתה של המדינה: החברה שילמה יותר מ־500 מיליון שקל לא תמורת נכס, אלא תמורת נטל כבד על צווארה. עד כה גררה צים את החברה לישראל להפסד מצטבר של לפחות 5 מיליארד שקל, והבור טרם נסתם. ושלא יהיו אי הבנות: כבר בעת ההפרטה לא נמצא גורם עסקי (מלבד משפחת עופר, בעלת ציי אוניות סוחר פרטי) בארץ ומחוצה לה שהיה מוכן לקנות את חלקה של המדינה בצים. הפראייר הגדול בסיפור הזה הוא דווקא הקונה.

בשנות עבודתו הרבות באוצר הפך גלעד לסדין האדום של מערכת הביטחון. הוא לחץ לצמצומים גדולים בתקציבי הביטחון ולריסון בהטבות למשרתי הקבע בעודו מציג בקיאות מופלאה ברזי הסכמי השירות שלהם. ראשי הצבא, השמיצו אותו וחששו מפניו, אבל תקציב המדינה חייב לו. כפקיד מקצועי לעילא, מסור, אמיץ ושש אלי עימותים, חסך גלעד למדינה הרבה מאוד מיליארדים.

השכר הגבוה־מאוד שקיבל גלעד מהחברה לישראל נאמד במצטבר (חלק מהאופציות שהוענקו לו בנדיבות התבררו לאחר תום תקופת החסימה כשוות מעט) ב־100 מיליון שקל; במזומן קיבל כ־55 מיליון שקל. האם התמלוג הגבוה, שנתפס על ידי דעת הקהל כבלתי מוסרי בעליל, יכול להיות מוצדק עסקית? מה תרמה אישיותו הניהולית האגרסיבית של גלעד לחברה לישראל ולבעלי המניות שלה, שמכיסם בא תשלום השכר? התשובה הטכנית פשוטה: אם הם הסכימו לתגמל אותו בסכומים האלה, חזקה עליהם שהיה כדאי להם. בעלי חברות לא מפזרים עשרות מיליונים סתם כך.

התשובה הכלכלית תלויה במדדי ביצוע שמולם נבחן התמלוג. במבט ארוך טווח, ממינויו למנכ"ל ועד סוף 2015, גלעד לא העשיר את בעלי המניות הרגילים של החברה לישראל, בלשון המעטה. שערי המניות שלה ידעו בשנות ניהולו תנודתיות חריפה, ולמרות ההתאוששות שנרשמה בהם באחרונה, הסיכום עגום וההפסד צורב: ירידה של כ־70%. אך האם גלעד הוא הנושא העיקרי באשמה לשריפת הערך הזאת? הירידה בשוויה הבורסאי של החברה לישראל משקפת קודם כל את השינויים לרעה בשוק האשלג העולמי, את החלטות המיסוי של הממשלה, את החמרת הרגולציה ואת פיצול החברה והעתקת חלק נכבד מפעילותה לגוף עסקי חדש. אנליסטים המנתחים את ביצועי החברה לישראל מדגישים שלמרות התהפוכות הללו היא הצליחה בשנים 2007־2015 לצבור רווחים של כ־30 מיליארד שקל (לפני מס; זו הערכה בלבד), מהם שולמו לגלעד כ־0.3%. אז אולי בכל זאת היה כדאי לשלם לו? ואולי לא: אנליסטים אחרים מציינים את המיזמים הכושלים של החברה לישראל בתחומי הרכב (המכונית החשמלית וייצור מכוניות בסין) כמוטלים על כתפיו של גלעד, שלפחות כלפי חוץ הצטייר כתומך נלהב בהם.

אני בטוח שגם אחרי עזיבתו את החברה לישראל קולו של גלעד לא יחסר לנו: הוא ימשיך להתבטא ולהכעיס. גלעד לא טיפוס נחמד; ארוגנטי, מלא בעצמו ותוקפני. אך לפעמים אלה בדיוק הסגולות המתבקשות. כשמגזר עסקי חש מאוים ומנודה, טוב שיש מנהלים כמו גלעד, שלא מהססים ולא חוששים להתייצב נגד הלך הרוח הציבורי האנטי עסקי.

סביר להניח שבשנים הבאות יהפוך גלעד משכיר עשיר ליזם נוטל סיכונים; סוף־סוף הוא יהיה הבעלים של עצמו. נראה אותו הרבה בסביבה.