הרווארד. מדינת ישראל זכתה עד היום ביותר מ־120 מיליארד דולר כסיוע אמריקאי - סכום דמיוני. ב־2018 תפוג חבילת הסיוע העשר־שנתית הנוכחית, בהיקף של כשלושה מיליארד דולר בשנה, ומתנהל עתה משא ומתן על היקף החבילה הבאה. הנשיא אובמה – עוכר ישראל ידוע, שחשב לתומו שפתרון "שתי המדינות" הוא אינטרס ישראלי והשיג דחייה של כמה שנים, לכל הפחות, באיום הגרעין האיראני - הסכים מראש להגדלת הסיוע בעשרות אחוזים בשנה, וזאת בעידן של קיצוצים קשים בארה"ב.

וכציד הגיבה ישראל? בהכרת תודה עמוקה, בענווה הראויה למדינה שעצם קיומה תלוי כיום ברצונם הטוב של נשיאי ארה"ב? בהשתאות נוכח רוחב הלב שגילה הנשיא, שמתעלם מצלקותיו הפוליטיות והאישיות ממלחמת החורמה שניהל נגדו ראש הממשלה נתניהו בנושא האיראני ושממשיך להערים קשיים בפני משא ומתן עם הפלסטינים? בהערכה רבה לאור יכולתו להתמקד בעיקר, בצורכי הביטחון של ישראל?

לא ולא. כסוחר בשוק, פתח ראש הממשלה בדרישה מגוחכת להגדלת הסיוע לחמישה מיליארד דולר בשנה, וגם דחה הצעה שלפיה תתחייב ישראל להסתפק בארבעה מיליארד בשנה למשך עשור. לכשעצמו, אין פסול בניסיון מידתי ומנומס לחלץ הישגים נוספים, הרי ביטחוננו תלוי בכך. אבל צריך לדעת לפעמים גם מתי להגיד תודה, שאנו מבינים שגם לארה"ב יש מגבלות, ולהסתפק בפחות מהמקסימום שניתן, אולי, לסחוט.

נהיר לכל שראש הממשלה בעצם שואף לדחות את סיכום החבילה לממשל הבא, או לפחות לאיים בכך כמנוף לחץ, מתוך רצון לגמול לאובמה ולמנוע ממנו את היכולת לטעון שהוא - הנשיא האנטי־ישראלי כביכול - בעצם פועל לחיזוק ביטחונה. יתרה מכך, ראש הממשלה אף ביטל פגישה עם הנשיא, מנהיג בעלת בריתנו, המעצמה האדירה בהיסטוריה, מי שמנהיגים אחרים מתדפקים על דלתותיו ומתחננים להזדמנות למפגש. קודם מאבק אבוד בנשיא בנושא האיראני, ועתה מאבק הנידון לכישלון לגבי היקף הסיוע וסירוב להיפגש עם הנשיא. מתישהו זה חייב להיגמר.

פעם אחר פעם מוכיח ראש הממשלה, הטוען להבנה עמוקה בענייני ארה"ב, שלא כך הוא. מיט רומני לא נבחר בבחירות הקודמות, וממשל רפובליקני תחת דונלד טראמפ לא יהיה ידידותי יותר לישראל, אולי להפך. בהצהרה חסרת תקדים כבר הבהיר שבכוונתו להיות ניטרלי בסכסוך הישראלי־פלסטיני ואף הגדיל לעשות בהצהרה בעלת גוונים אנטישמיים, כשאמר לתורמים יהודים למפלגה הרפובליקנית שהוא עשיר מהם ולפיכך, בשונה מהמועמדים האחרים, אינו זקוק לתמיכתם. סטירת הלחי הזו עדיין ממשיכה להדהד.

גם הילרי קלינטון, נעדרת הסנטימנטים, לא תהיה קלה בהרבה. בארה"ב, בוודאי בצד הדמוקרטי, פשוט נמאס ממדיניות נתניהו בנושא הפלסטיני, מהתפתלויותיו וממה שמצטייר כניסיון מכוון לקבור את פתרון "שתי המדינות". אם אכן מבין ראש הממשלה בארה"ב, הוא יודע שרגע האמת בנושא הפלסטיני מתקרב ושכל מועמד שייבחר הפעם צפוי להעמידנו בפני הכרעות כואבות או לצנן את היחסים. לא מדובר אמנם בשבר כולל, אפשרות כזו אינה באה בחשבון במערכת היחסים כיום, אך בשינוי גישה שיהיו לו השלכות משמעותיות.

עמידה זקופה על צרכינו הלאומיים האמיתיים זה דבר אחד. מה שקורה עכשיו מזכיר את הסרט המפורסם על "העכבר ששאג". במקרה זה, אולי, שאגה אחת יותר מדי. √

ד"ר צ'ק פרייליך, סגן ראש המל"ל לשעבר, הוא עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה