מה מרגיש אדם שבטוח שהוא עומד למות, שמדובר ברגעיו האחרונים? הצלם איתן אסרף והטייס איתן שמביק התרסקו עם טרקטורון רחיפה לתוך קרקעית אגם. כשרגליו של אסרף קשורות עד האגן בעשרות חוטי המצנח, הוא כבר לא האמין שיזכה לצאת מהאגם בשלום. אבל הוא ניצל.

הסיפור הבלתי ייאמן הזה זכה לכותרות בתקשורת בשבוע שעבר: שני גברים שנלכדו בתוך מצנחי הרחיפה שלהם וחולצו על ידי יחידה 669 במצב של היפותרמיה. עכשיו, בתיאור מצמרר ומרגש, מתאר אסרף רגע אחרי רגע, כאילו מדובר בסרט מתח, את הדרמה האמיתית שמאחורי הסיפור.

"נפלנו לתוך האגם, שהוא בעצם מאגר מי קולחין, בעיניים פקוחות, אבל לא הצלחתי לראות כלום בתוך המים העכורים. דקות ארוכות ניסיתי לחלץ את עצמי מהחוטים עד שממש לא נשאר לי אוויר לנשום. הייתי בטוח שזה הסוף שלי, ובתוכי כבר התגבשה השלמה בלתי מוסברת עם המוות. אמרתי בליבי שמע ישראל, וביקשתי מאבא שבשמיים שתי בקשות, אחת שישמור על ילדיי, איתי ורז, והשנייה, שיסיים את הסיוט מהר".

ואז קרה הנס הראשון. "בהבזק של נשימה אחרונה", מספר אסרף, "כאילו מלאך בתוך המים שם את ידו על סוגר הבטיחות והעלה בשניות את ראשי מעל פני המים. במשך שעתיים ארוכות כנצח, רגליי היו קשורות עד האגן בחוטי המצנח שמחוברים לטרקטורון שטבע בקרקעית. הייתי קשור כמו נר, שבחלקו התחתון מחובר למשקולת שיושבת בקרקעית, ורק הראש מבצבץ ומתמלא במים שחונקים אותך ואתה לא יכול לזוז מילימטר. תזוזה קלה ואתה נחנק מהמים".

"צעקתי לבחור שעל החוף, 'תזמין חילוץ, אנחנו טובעים'". איתן אסרף | צילום: אלכס קולומויסקי

דמיינו לכם את הסיטואציה הזאת. המים מגיעים לאסרף עד העיניים, וכדי לנשום הוא חייב להרים כל הזמן את הסנטר, אחרת ייחנק. "איתן הטייס שיחרר לי את הקסדה שהייתה קשורה לי על הראש כי היא חנקה אותי מהלחץ של המים. בשעה הראשונה עוד היה אוויר במצנח, ונשענו עליו כמו בלון. ואז, כשהאוויר נגמר, המצנח שקע והסיוט האמיתי התחיל.

"עד אז הייתי עם הראש מעל המים והרמתי את הסנטר, אבל כשהמצנח שקע, לא היה לי במה להיאחז. הייתי כמו אבן שנזרקת לקרקעית. כל שנייה אני צולל, טובע, בולע את מי השופכין המגעילים האלה, מאבד הכרה, והטייס, אין לי מושג מאיפה היו לו כוחות, מרים אותי החוצה, נותן לי מכות כדי שאתעורר, ואומר לי, 'אני איתך, אני לא אעזוב אותך'. ככה עשרות פעמים. זה גיהינום. אתה רואה את המוות בעיניים. תוך כדי שאתה טובע אתה משלים עם המוות, ואתה צולל לקרקעית כמו אבן, והטייס מושך אותך. אין לי מושג איך הוא הצליח למשוך".

"הייתה לי תחושה רעה"

לפני שנמשיך בדרמת המתח, נחזור רגע להתחלה. הצלם איתן אסרף, 45, גר בירושלים, גרוש פלוס שני בנים חיילים. ברזומה שלו תערוכות בפריז ובלונדון, כתבות ב־CNN ובמגזינים נחשבים בעולם. הייחוד של התמונות שלו הוא בכך שכולן צולמו באמצעות מכשיר סלולרי. אסרף מעדכן את עמוד הפייסבוק שלו — "איתן אסרף, החיים בזווית שלא הכרתם" — מספר פעמים ביום עם תמונות חדשות, כשלצד כל תמונה מוסיף את התובנות שלו.

איתן שמביק | צילום: חיים הורנשטיין

"אחד מהעוקבים שלי הוא טייס 'בקאי', שזה טרקטורון רחיפה, שמחובר למצנח", מספר אסרף. "הם הזמינו אותי לטוס איתם ולצלם את החבר'ה. נעניתי להצעה כי אני אוהב הרפתקאות. ביום שישי התעוררתי מוקדם בבוקר. הייתי אצל ההורים, ואמרתי לאבא שלי, 'אני הולך לטוס עם טרקטורוני רחיפה. אם אני לא חוזר, תגיד לילדים שלי שאני אוהב אותם'. הייתה לי תחושה פנימית שקורה משהו. אני טיפוס שמאוד מסתמך על אינטואיציה. אבא שלי אמר לי, 'אתה לא הולך, מה, אתה דפוק?! זה לא בשבילך, מה אתה צריך את זה עכשיו?! איזה שטויות אתה מדבר'".

אבל אסרף הניח בצד את החששות והמריא עם הטייס איתן שמביק. "המראנו, צילמתי ונהניתי. בקאי זה כלי שאתה יכול לטוס איתו מאוד נמוך. טסנו מעל שדה חיטה ואתה ממש מריח את החיטה, נושם אוויר. זה מדהים. זו הייתה הפעם הראשונה שלי, ואני אחזור על זה שוב למרות מה שקרה".

אחרי שעה של טיסה הכל השתבש. "היינו מעל מאגר מי הקולחין הענק, ואז המנוע נכבה. איתן הטייס אמר שנגלוש החוצה עם המצנח, אבל הוא לא הספיק, ובשניות הגלגל נגע במים. בשנייה שהגלגל נגע במים, נשאבנו פנימה במהירות מטורפת, והתגלגלנו לתוך הקרקעית. אתה לא רואה כלום, רק חושך, ונשאב בשניות כמו סלע ענק לקרקעית, בעומק של כמה מטרים. הקרקעית היא מים עכורים, חושך, לא רואים כלום. ניסיתי להשתחרר ללא הצלחה מהסוגר. ניסיתי להשתחרר מהרצועות, אבל כלום. אתה לבד עם עצמך מתחת למים כמה דקות — אתה ובורא עולם".

מצבו של איתן שמביק הטייס היה טוב יותר. הוא היה תפוס רק ברגל אחת, כך שמרחב התנועה שלו היה נוח יותר. "אמרתי לו, 'איתן, תשחרר את הרגל שלך, שחה מפה, יש לך ילדים, אני כבר לא אצא'. כי כבר לא יכולתי. אני טובע והוא נלחם שאשאר בחיים. אני טובע והוא מרים אותי. היה שלב שהשלמתי עם המוות. אם הוא היה משחרר את הרגל השנייה שלו, הוא היה יכול לחלץ את עצמו ולצאת. אבל אותי אי־אפשר היה לשחרר".

צילום : ידיעות אחרונות

בינתיים, אנשים שהבחינו במתרחש, הגיעו לשפת האגם. "איתן הטייס היה בטוח שיצליח לשחרר אותי וניסה לחתור לחוף, לגרור אותי יחד איתו. רציתי לצעוק לעזרה לבחור שעל שפת האגם, ואיתן אמר לי שאין צורך להלחיץ אותו, ושהכל יהיה בסדר ושאנחנו תיכף נצא משם. בחצי השעה הראשונה לא צעקנו, והאנשים שבחוף לא קלטו שאנחנו במצוקה. הם ראו אותנו שוחים, 150 מטר משפת האגם, ולא הבינו שאנחנו קשורים. הם שאלו אם הכל בסדר, ואיתן אמר שכן, כי הוא חשב שאנחנו שוחים ומתקדמים. אבל בעצם לא התקדמנו כלום, כי היינו קשורים עם משקולת שני טון לקרקעית.

"הוא חי בסרט שאנחנו חותרים ומתקדמים, אבל כשראיתי שאני מתחיל להיחנק ולבלוע מים, צעקתי לבחור שעל החוף, 'אילן אנחנו קשורים, אילן, אני נחנק, תצילו אותנו'. ואז צעקתי לו, 'אילן תזמין חילוץ, אני טובע'. כשהוא שמע שאנחנו קשורים, התחיל הסרט אצלו. לפני כן הוא חשב שאוטוטו נצא. הוא הזמין כוחות — חמש כבאיות, אמבולנסים, טיפול נמרץ, זק"א. הם הגיעו, אבל היו חסרי אונים. עמדו בחוץ ולא היה להם מה לעשות. אחד מהרופאים של האמבולנסים נכנס למים עם סכין כדי לנסות לחתוך את החוטים ולחלץ אותנו. אבל גם הוא פונה בסוף עם היפותרמיה".

ואז הגיעו אנשי יחידת החילוץ 669. "הם ריחפו מעלינו", מספר אסרף, "הורידו למים כוחות, אבל גם לא הצליחו לחלץ אותנו, כי הייתי קשור בצורה מסובכת. ואז הם הביאו חמישה צוללנים שהיו חצי שעה מתחת למים ורק חתכו חבלים — את מיתרי המצנח שהיו קשורים אליי. החזיקו אותי מעל המים כשאני כבר מטושטש לגמרי והוציאו אותי עם סירת הצלה לחוף. גזרו מעליי את כל הבגדים, ופינו אותי במסוק החילוץ לבילינסון".

אסרף זוכר את הטיסה במעורפל. "לא הייתי ממש בהכרה, וקיבלתי כאפות מצוות החילוץ כדי שאהיה מאופס. הגעתי לחדר הטראומה ואני זוכר מכות חשמל, ומיליון צינורות שמחברים לי, לא יותר מזה. הייתי עם היפותרמיה, בחום גוף של 32 מעלות בלבד. התעקשתי להשתחרר הביתה, וחתמתי על ויתור. אבל הייתי בגיהינום, נע בין חום גבוה מדי לנמוך מדי. המשפחה שלי פינתה אותי לבית החולים הדסה עין כרם. מצאו לי דלקת בריאה השמאלית ופטרייה כמו של אלה שטבעו בירקון. עכשיו אני על מלא אנטיביוטיקה ומקווה להשתחרר בקרוב ושהסוף יהיה טוב".

צילום : ידיעות אחרונות

"הוא היה ללא הכרה"

לסיפור הזה יש גם זווית נוספת, זו של איתן שמביק הטייס. "הכלי שקע במהירות לקרקעית", היא מספר. "מיד יצאתי מהחגורות של הכיסא והשתחררתי, וכשיצאתי לא ראיתי את אסרף. הייתי עם חרמונית וקסדה, צללתי כדי לשחרר אותו מהרצועות, אבל לא ראיתי כלום. המים היו עכורים, שחורים. צללתי ועליתי, צללתי ועליתי, ולא מצאתי אותו. הבנתי שהדרך היחידה להגיע אליו היא לתפוס במיתרים של המצנח. הגעתי אליו, והוא היה ממש בלי הכרה, לפחות חצי דקה במים בלי אוויר. הורדתי לו את הקסדה, נתתי לו כמה סטירות שיתעורר, והשכבתי אותו על המצ

"לקח זמן עד שהבינו שצריך חילוץ אווירי, והזמינו את 669. כל הזמן הזה לא היה לאיתן אוויר. הוא טובע ואני מחזיק אותו. עוד פעם הוא שוקע ועוד פעם אני מרים אותו, וכל זה עם יד אחת ורגל אחת. ככה החזקתי את שנינו במים במשך שעתיים. זה היה סיוט".

אבל שמביק לא היה מוכן לוותר. "באיזשהו שלב הוא כבר אמר לי, 'עזוב אותי, שחרר את הרגל שלך ותתנתק. אני לא יכול יותר, אני מוותר'. אמרתי לו, 'אתה לא מוותר ולא כלום. באת איתי ואתה חוזר איתי, חי או מת. אני לא משאיר אותך פה'.

"אחרי שעתיים שחה אלינו חובש של מד"א, הביא לי סכין, וחתך את החוטים שהיו קשורים לרגל שמאל שלי. הצלחתי לשחרר את רגל שמאל, ואז, כשהתכופפתי לחתוך את רגל ימין, בגלל שאיתן ואני היינו קשורים ביחד, הטבעתי אותו. ויתרתי, כי הבנתי שאם אני חותך את החוט כדי לשחרר את הרגל שלי, אני הורג אותו. החזקתי את איתן עם הראש בחוץ ולא נתתי לו לשקוע. נלחמתי עליו בכל הכוחות האחרונים שנשארו לי. אמרתי, 'אני אסחוב עוד קצת, כמה שאפשר'. פירפרתי כמה שיכולתי. זה מי קולחין מסריחים וקפואים כמו קרח, שנינו היינו עם חרמוניות ספוגות במים, המשקל שלנו פי שניים או שלושה ממשקל הגוף בגלל החרמונית, ואת כל זה אני צריך להחזיק עם יד אחת.

"לקחתי בחשבון שיכול להיות שגם אני אטבע, אבל לא היה אכפת לי מעצמי, רק להוציא את איתן. אתה נלחם על החיים של בן אדם שבא איתך, יש לך אחריות, אתה לא יכול להשאיר אותו וללכת. הוא ויתר, אבל אני לא ויתרתי לו. אמרתי לו 'לא יעזור לך כלום, אני מוציא אותך מפה. גם אם אני אמות, אני מת איתך ביחד, אני לא משאיר אותך לבד'. וזה השתלם, כי שנינו יצאנו משם בחיים".