ורדה, הצילו!

אנחנו זוג בפרק ב', אני בת 53 והוא בן 61. אנחנו כשלוש שנים ביחד ולא מזמן עברנו לגור יחד. בדרך כלל היחסים שלנו טובים ויש אהבה, אבל לאחרונה אני מתחילה לגלות אצלו בעיות רגשיות. לפעמים יש לו עומס נפשי כבד, שכנראה קשה לו להתמודד איתו, והוא מטיח בי האשמות ומוציא עליי כעסים שלא קשורים למציאות שבינינו. אחר כך הוא מצטער ומתנצל, ובהתחלה הייתי סולחת ושוכחת וממשיכה הלאה, כי אהבתי אותו, אבל הפגיעה כבר נעשתה ועם הזמן, וכשמקרים כאלה חוזרים ונשנים, אני מוצאת את עצמי מתרחקת ממנו נפשית.

קשה לי לחיות עם הרגשת חוסר היציבות, נדנדה כזו, שבזמנים הטובים בינינו הוא מקסים ואוהב ומתחשב, אבל כשפתאום משהו לא מוצא חן בעיניו או לא נעשה כמו שהוא רוצה, הוא משנה פאזה, מעליב ופוגע.

דיברנו על כך כמה פעמים, אבל זה חזק ממנו. הוא סיפר לי שבעבר, לאחר טרגדיה שעבר כשבנו נהרג בתאונת דרכים, הוא נעזר תקופה באיש מקצוע, אבל כיום הוא לא מוכן יותר לשמוע על זה, למרות שאני רואה שקשה לו להתמודד. הוא בטוח שהוא יכול להסתדר לבד. גם לייעוץ זוגי שהצעתי הוא מסרב.

אני מתחילה לחשוב על פרידה ממנו, אבל קצת חוששת. מצד אחד הוא לא אבי ילדיי ואני לא חייבת להישאר, ומצד שני אני פוחדת עליו. בגלל מצבו הנפשי הרגיש אני חוששת שיתפרק, כי הוא אוהב אותי ולא אוהב שינויים וכבר חווה כמה פרידות ולקח אותן קשה.

אני מוצאת את עצמי מתלבטת מה לעשות. משתדלת בינתיים להעלים עין ולשכוח, אך לא רואה את עצמי ממשיכה במציאות נפשית קשה כזאת בשבילי.

לפי תיאורייך את בעצם היום אישה מוכה. אמנם לבן זוגך אין כוונות רעות, הוא לא רוצה להרע לך, אבל הוא אינו שולט בעצמו וחייך אינם נשלטים על ידך, אלא על ידי הסערות הרגשיות הפוקדות אותו. כל עוד תסכימי להישאר איתו תמשיכי לחיות בשדה מוקשים. המתח הפנימי של האי־ודאות לגבי הרגע הבא, החשש שלך מהתעוררות הזעם שלו, יפגעו בהתנהלות הספונטנית שלך ובהמשך אף בבריאותך.

משום כך העצה החד־משמעית היא לקום וללכת מתוך שתי הבנות: אם בן זוגך לא יוכל לעמוד בפרידה ממך, הוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי להחזיר אותך, ובין השאר לפנות לייעוץ זוגי או לקבל טיפול פסיכיאטרי (תרופתי), שיאזן את הסערות הבלתי נסבלות שפוקדות אותו ביחס אלייך. מניסיוני, לפעמים זו הדרך היחידה להביא אנשים לטפל בעצמם באופן המאפשר חיים שפויים.

וההבנה השנייה - אם אין תקנה ליחסים ביניכם, המחשבה שאסור לך לעזוב בגלל שהוא "עלול להתפרק" איננה נכונה. אינך אמורה לקחת אחריות על חייו. גם אם היה האבא של ילדייך, לא היית אמורה לבלות איתו את כל חייך בתנאים האלה.

גם לך קשה מאוד לקום ולצאת אל הכפור של הלבד. תמיד ישנם הרגעים היפים שמפתים להוליד תקווה מחודשת. כמו בכל המצבים הקשים הללו, גם ההחלטה הנחרצת ביותר לא מביאה בסופו של דבר לנקיטת מעשה תקיף. האהבה, החמלה, החרטה, גורמות לאנשים להישאר במקומות כואבים חסרי מרפא.