{ }
שבת 23 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Picasa
    24 שעות • 14.03.2016
    עומד בראש הטקס
    בין התפילה האחרונה בגוש קטיף לאירועי יום הנכבה, בין הלוויית הרב עובדיה לקבלת שבת חילונית וחגיגות הלילה הארוך בשנה: הצלם איתן אלחדז התחקה במשך שנים אחרי טקסים שונים, לעיתים אף משונים, שמציגים היטב את המציאות המורכבת שלנו על כל הקונפליקטים שבה. לרגל התערוכה שלו במוזיאון ארץ ישראל הוא מספר על הילדות הקשה שממנה התחיל הכל: "החיבור שלי לטקסים נובע מהרצון למצוא סדר בכאוס שגדלתי בו"
    גלעד צוויק

    לומר שהחיים שלי הם כמו רכבת הרים זה חתיכת אנדרסטייטמנט", אומר בחיוך איתן אלחדז. הוא אמנם עוד לא בן 40, אך סיפור חייו היה יכול לפרנס כותבי ביוגרפיות של אנשים שגילם כפול משלו. אלחדז גדל ללא הורים. אביו נפטר כשהיה בן ארבע, ואמו לא הייתה כשירה לגדל אותו ואת אחיו בעל הצרכים המיוחדים. עד גיל 18 העביר את זמנו בין פנימיות, והתרועע עם גורמים מפוקפקים שבגינם הסתבך לא אחת עם רשויות החוק. בהמשך, הספיק להתגורר כחייל בודד בקיבוץ בצפון, לשכור דירת שותפים בקהילה החרדית בברוקלין ("כינו אותי שם 'השליח לענייני חילונים'") ולחצות לזמן מה גם את הקו הירוק, כתושב מעלה שומרון.

     

    עברו המורכב והתוסס של אלחדז עובר כחוט השני בתערוכת הצילום החדשה שהוא מציג בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל: "טקסים שצילמתי". מדובר בפרויקט צילומי המתחקה אחרי טקסים שונים, לעיתים אף משונים, מכל קצוות הארץ, שאותם תיעד אלחדז במשך למעלה מעשור.

     

    "החיבור שלי לטקסים טמון ברצון למצוא סדר בכאוס שגדלתי בו, ליצור לעצמי בית שמעולם לא היה לי", הוא מעיד. "התלישות שחוויתי בילדותי איפשרה לי מצד אחד לא להיות 'שייך' לשום דבר, ומצד שני, כמו שהפרויקט שלי מוכיח, גם להיות שייך להכל — תוך הדגשת החיבור העמוק שלי ושל הפרויקט לכברת הארץ הזו. אם גם הישראלי הכי שורשי שיבקר בתערוכה יחוש לרגע כתייר בארצו, כפי שאני חשתי במהלך העבודה על הפרויקט, זה יהיה מבחינתי ההישג הכי גדול".

     

    אחד האספקטים הבולטים ביותר בתערוכה של אלחדז, שנפתחה לציבור הרחב ביום ראשון האחרון, נוגע לטקסים של יהודים־חילונים. "אתר האינטרנט שלי נקרא 'טקסים דתיים וחילונים בישראל', ולא במקרה", מסביר אלחדז. "אני רוצה לערער את התפיסה שטקס שמור רק לבעלי אמונה דתית". אלחדז תיעד, למשל, טקס קבלת שבת בשוק הפשפשים ביפו, של קבוצה המכנה עצמה בשם 'כופרים מקבלים שבת'. "הם לקחו למשל את השיר 'מי אוהב את השבת?' והמחיזו אותו מחדש עם מגנינה של אחד השירים של נירוונה".

     

    טקס התבגרות שמאני בהר מירון
    טקס התבגרות שמאני בהר מירון

     

     

    באחד מערבי ל"ג בעומר, צילם אלחדז טקס 'טיש חילוני' עם חניכי הישיבה החילונית בתל־אביב. "אחת המשתתפות הסבירה לי שהם רוצים לקדש את החול ולחלן את הקודש", אומר אלחדז. "הם תופסים את היהדות כמסורת, כתנועה לאומית, ולא כמערכת דתית עם מצוות וחוקים, ומלבישים על השלד של הטקסים הדתיים בטון ומלט חילוניים־אתאיסטיים".

     

    קבוצה אחרת שתיעד אלחדז, הפסטפארים, לקחה את חוסר האמונה באל מספר צעדים קדימה. הפסטפריאניזם היא תנועה פארודית המגחיכה את עצם האמונה בדת מסוימת. ה'אל' של הפסטפריאנים מכונה 'מפלצת הספגטי המעופפת', ומאמיניו נדרשים לקיים לו פולחנים. אלחדז היה נוכח בטקס חתונה פסטפארית בסינמטק תל־אביב, שבה מנהל הטקס, "הרב יולי", קידש את החתן והכלה הנרגשים, שחבשו סירים לראשם, כשהוא מקריא הוראות להכנת ספגטי בולונז מספר מתכונים של פסטות. "אירוע כזה הוא מכרה זהב לצלמים כי מעורבות בו דמויות ססגוניות, אמצעים ויזואליים מושכי עין וסביבה מאוד פתוחה", מסביר אלחדז, ומתווה את כלל האצבע השזור לכל אורך הפרויקט הצילומי שלו. "עצם התיעוד של אירוע כזה או אחר לא מצביע על תמיכה או הזדהות עימו, אלא מבקש להוסיף עוד חתיכה לפאזל הססגוני והמגוון של החברה הישראלית. כצלם, אני רוצה שגם חרדי אדוק יוכל להעריך את המטען האמנותי והתרבותי שכרוך בחתונה פארודית מבלי לחוש כי עצם ההסתכלות בתמונה כופה עליו לסדוק את אמונתו הדתית. זה פועל גם בכיוון ההפוך, שחילוני יוכל להתרשם מהתמונות שצילמתי מהלוויית הרב עובדיה יוסף, ואף אחד לא ינסה להחזיר אותו בתשובה".

     

    לצלם את השתיקה

     

    הפרויקט הצילומי של אלחדז, תושב קריית־אונו כיום, לא מתחמק מנושאים בוערים וטעונים, בראשם, הסכסוך הישראלי־פלסטיני. "בהתנתקות, נכחתי בתפילה האחרונה של מתיישבי היישוב גני טל ברצועת עזה, לפני פינויו", הוא מספר.

     

    מה הכי זכור לך מאותו יום?

     

    "הביטוי 'נותרו ללא מילים' קיבל שם משמעות מוחשית מתמיד. שתיקה לפעמים מצטלמת טוב יותר מאשר צעקה או אלימות. בגני טל לא התכוונו להתעמת עם הצבא, ולכן תחושת האבל שאפפה את המקום הייתה לטעמי עמוקה יותר. אֵבֶל לא על אדם שמת, אלא על היישוב שנחרב. ללא קשר לדעותיי הפוליטיות, אין אדם שלא יכול היה להתחבר לתעצומות הנפש שהאנשים הפגינו שם".

     

    באירוע אחר, הצטרף אלחדז לקבוצה של מתפללים בקבר יוסף, סמוך לשכם. "בדרך לקבר זרקו עלינו בקבוק תבערה שבמזל לא פגע בנו", הוא מספר. "זה לא ממש הזיז למתפללים, שרקדו במעגלים באקסטזה מטורפת. בסופו של דבר, אחרי שמנקים את ההקשר האידאולוגי, ניצבים מולך אנשים שמבחינה סובייקטיבית חווים חוויה רוחנית עילאית, וזה רגע אנושי שיש לך הזדמנות לתעד אותו".

     

    מהצד השני של המתרס, אלחדז נכח באחד מטקסי יום הנכבה שערכו סטודנטים ערבים באוניברסיטת תל־אביב, מול שערי הקמפוס. "דיברתי עם הסטודנטים בסיום והם אמרו לי שהטקס מאפשר להם להשמיע זעקה שהישראלי הממוצע לא נחשף אליה", מספר אלחדז. "בעיניי זו זעקה שבאה על חשבון העם שלי ואני שולל אותה, אבל כשאתה בא להנציח רגע, ולא מתעמת איתו, זה הופך אותך לטעמי לחזק יותר".

     

    במקביל לתיעוד אירועים נפיצים, אלחדז מתעקש להציג יהודים וערבים לא רק דרך המשקפיים של הסכסוך. "בט"ו באב לפני שלוש שנים, הזדמן לי להיות הגבר היחיד בפסטיבל 'מחוללות בכרמים' בשילה", מעיד אלחדז. "זה פסטביל שאנטי של נשות הציונות הדתית, כאלו שמתגוררות מחוץ ובתוך הקו הירוק, רווקות כנשואות, שדווקא ביום האהבה עוטפות עצמן בנשים אחרות, ומקיימות טקסים רוחניים כמו ריקודים אפריקניים שהן רקדו אחת עם השנייה. שאלתי את אחת הנשים למה היא רוקדת ביום האהבה דווקא עם אישה, והיא השיבה לי שבין נשים יש לעיתים חיבור שלא קיים עם גברים. הוא הוסיפה מיד בחיוך שלא מדובר על חיבור רומנטי כמובן".

     

    טראומת בת מצווש

     

    מלבד חקר החברה הישראלית מבעד לעדשת המצלמה, אלחדז גם תיעד טקסים אקזוטיים במיוחד, שמקורם בחברות שונות ורחוקות, גיאוגרפית ותרבותית, מאלו היושבות בארץ הקודש. "הייתה תקופה שהייתי צלם אירועים, וצילמתי את כל ה'בת־מצווש' למיניהן", הוא מעיד. "ואחרי שצילמתי חתונות וטקסי מעבר של קהילות מיוחדות, הבנתי עד כמה התרחקנו מהמשמעות האמיתית של טקסים. במקום למנף את טקס ההתבגרות לתהליך פסיכולוגי־רוחני, ההורים מוציאים הון על אירועים נוצצים וראוותנים רק כדי לתקוע אצבע בעין להורים אחרים".

     

    אחד מאותם טקסים ייחודיים שבהם נכח אלחדז היה של חברי קהילת השמאניזם — תרבות קדומה טרום־מונותאיסטית שהייתה נוכחת בעיקר בקרב האוכלוסייה האינדיאנית הילידית ביבשת אמריקה. תמצית האמונה השמאנית נוגעת לרתימת רוחות השמיים וכוחות הטבע על מנת להשיג תמיכתם בניהול חיי בני האדם. "הדרך בה המאמינים השמאנים מתקשרים עם הרוחות היא באמצעות טקסים שמערבים המון אש, תלבושות צבעוניות וקולות שזרים לחלוטין לאדם מערבי", מספר אלחדז.

     

    בישראל, מסתבר, קיימת קהילה שמאנית מצומצמת אמנם, אך אדוקה במיוחד. "רבים מחברי קהילת השמאנים בארץ הם אנשים נורמטיביים לחלוטין, עובדי היי־טק או אנשי עסקים, שנמשכים כנראה למאגיה ולאלטרנטיבה שמציעה התרבות השמאנית לאורח החיים המערבי".

     

    אלחדז מעיד כי אחד הטקסים השמאנים שבהם השתתף שינו את חייו. מדובר על "טקס היטהרות", שבו נוטלים המאמינים את תה האיוואסקה, חליטת צמחים מהאמזונס שגורמת להזיות, מתוך מטרה לעבור חוויות שיספקו למשתמש תובנות אישיות על חייו. "זה בפירוש לא חומר שצורכים כדי להיות מסטול", אומר אלחדז. "הם מכנים את האיוואסקה 'התרופה', וזה היחס אליה — כאמצעי טיפול".

     

    בטקס ההיטהרות הראשון שבו נכח, אלחדז שימש כמתעד מהצד, ולא נטל את הצמח. בפעם השנייה הוא החליט להשתתף באופן פעיל. "אמרתי לעצמי שאם כצלם, חשתי בעוצמת החוויה, אז היא תהיה חזקה על אחת כמה וכמה אם גם אהיה חלק ממנה. אמרתי לעצמי שרק בשביל החוויה, אני חייב לנסות. מעולם לא נגעתי בסיגריה, וגם באלכוהול לא העזתי יותר מכוס בירה או יין. ופתאום, אני נוטל את אחד מהחומרים הפסיכו־אקטיביים החזקים ביותר בכדור הארץ".

     

    אחרי שהכוס הראשונה לא נתנה אותותיה, בכוס השנייה החומר הפעיל באיוואסקה החל לפעול ביתר שאת. "מכיר את זה ששידור טלוויזיה משתבש ורואים רק פסים? אז כך הרגשתי, רק במציאות", משחזר אלחדז. "אתה מתקלף מכל הזהויות שמגדירות אותך בעולם — שם, גיל, מגדר, גוף — וחוזר להיות כמו ילד בן שלוש. ברגע שלקחו לי את התודעה, הרגשתי כאילו הורגים אותי, ומחכים ללידתי מחדש. כשקמתי בבוקר, והבנתי שהכל בסדר, חשתי ממש כמי שקם לתחייה".

     

    החוויה שינתה אותך?

     

    "לחלוטין. חברים אמרו לי שאני לא אותו בן אדם, לטובה כמובן. התפקסתי על מה אני רוצה לעשות בחיים, ואפילו הוצאתי לראשונה בחיי רישיון נהיגה, משהו שנחרדתי ממנו כל החיים. אני לא בעמדה אם להמליץ או לא על החוויה הזו, אלא רק מספר איך היא השפיעה עליי".

     

    אלחדז זוקף גם את תערוכת הטקסים החדשה שלו במוזיאון תל־אביב לזכות צמח האיוואסקה. "מאז אותה חווייה התחלתי להתעניין יותר ברוחניות, ובמסגרת ערב מיסטי שהשתתפתי בו עם קורא בקלפים, סיפרתי על פרויקט צילום הטקסים שלי, וכמה הייתי רוצה להציג אותו בפומבי. ואז אחת המשתתפות הצביעה ואמרה לי שהיא עובדת במוזיאון ארץ ישראל והיא תשמח מאוד לשמוע עוד על הפרויקט. משם הכל היסטוריה". •

     


    פרסום ראשון: 14.03.16 , 21:03