תורת המשחקים

גם לבוקרות יש רגעים קודרים // טום רובינס (מאנגלית ברוך גפן, רם, 416 עמודים)

סיסי האנקשו, שנולדה עם שני אגודלים יוצאי דופן בגודלם, היא "תת־תרבות של איש אחד". היא גם מיחידי הסגולה שאפשר לומר עליהם שהם "חצבו לעצמם זהות מתוך המרחב העצום של זהויות אישיות, במקום לחצוב זאת מבשרו של אחר, כנהוג במקומותינו". את הפגם הגופני שלה האנקשו הפכה לנכס. כאילו נשמעת לציווי הפתולוגיה האורגנית, בגיל 17 ברחה מבית הוריה שבריצ'מונד, וירג'יניה, והפכה לטרמפיסטית היעילה בהיסטוריה. להבדיל מהעיוותים החברתיים, שהם לדעתה "חמקמקים ובלתי נראים", ו"הופכים בני אדם למפלצות או לעכברים", העיוותים הגופניים הם כאלה "שאפשר להפיק מהם תועלת".

היכרות בין האנקשו לרוזנת ממין זכר - טייקון הומו שבבעלותו חברה לייצור מוצרי היגיינה - מובילה אותה לחוות יופי שנשים עצובות מגיעות אליה "כדי לרזות, ליישר קמטים, לשנות את התסרוקת ולהתייפות לקראת האכזבה הבאה". בחווה היא פוגשת את בוננזה ג'ליבּין, "בלגניסטית קטנה וחמודה אחת מקנזס סיטי", שהנהיגה בחווה מרד ושיחררה את הנשים בה מהעול המדכא של מוצרי היופי. וגם חכם סיני (שהוא בעצם יפני) שאנשים מכל רחבי ארצות־הברית עולים לרגל לשמוע את תורתו. על קיר חדרו רשום המשפט, "אני מאמין בכל; שום דבר אינו קדוש. אני לא מאמין בכלום; הכל קדוש".   

עומס הציטוטים עד כה אינו בלתי מכוון. מאוד מפתה לצטט מ'גם לבוקרות יש רגעים קודרים' - ספרו של טום רובינס שפורסם במקור לפני 40 שנה וזכה מאז לעיבוד קולנועי מצליח עם אומה תורמן. דומה שכל ניסיון לתאר אותו בשפה שאינה שאולה ממנו - ללכוד את השפע הלשוני שבו, את הצפיפות העלילתית או את העושר הרעיוני - בהכרח יחטיא את קצה הקרחון. התובנות שבו הן מאלה שרוצים לחלוק מיד עם אדם נוסף; ההערות משעשעות עד כדי פליטות צחוק; ותנופת הדימויים והמטאפורות יצירתית מאין כמותה. החצאית של בוננזה ג'ליבין, למשל, "קצרה כל כך, עד שאילו היו ירכיה שעון - הייתה החצאית מראה חמש דקות לפני חצות", ואגודליה של האנקשו חריגים ביחס לתוויה היפים "כאילו השאיר לאונרדו חוט ספגטי מידלדל בזווית פיה של המונה ליזה". פסקאות רבות ברומן תרצו לקרוא שוב ושוב.

זו איכותו של ספר שלא במקרה הפך לספר פולחן. האידיוסינקרטיות שלו, שניכרת בגמישות השפה, בדמויות האקסצנטריות ובעלילה המופרכת - אין בה כדי להפחית מ"רצינותו", כלומר מתרומתו לחיי הרוח והנפש של מי שיקרא בו. ככזה, הוא גם שנוי במידה של מחלוקת. לא אחת הואשם רובינס בכך שדמויותיו נעדרות את המלאות הריאליסטית שהופכת אותן למתקבלות על הדעת, או לכאלה שנדמות "אמיתיות". מבקרים גם ציינו שרבות מהדמויות שלו חולקות בעצם את אותה שפה, שהיא שפתו־שלו, ושהן לא יותר משוֹפר שדרכו הוא תוקע באוזני הקוראים את רעיונותיו. ביקורת כזו אינה תלושה מהמציאות. מי שמחפש את האשליה האמנותית שנושאת את מראה האמת - לא ימצא אותה בספריו של רובינס. אבל אדם כזה יחטיא את העיקר, וגם כאן ציטוט הולם יועיל יותר מכל הסבר: "ספר מכיל מציאוּת לא יותר מששעון מכיל זמן", כותב המחבר. הרומן של רובינס מודע לעצמו מכדי להתמסר לסגנון הריאליסטי. הוא מוותר עליו מרצון, מעדיף את משחק הדמיון הבלתי מרוסן, ובעיקר - מנסה, ומצליח, לבלבל את קוראיו.

בגב הספר הרומן מוגדר, בצדק רב, כ"רומן תקופתי על־זמני", וזה רק אחד מהפרדוקסים שהוא מחזיק ללא קושי. אפשר להתעכב על ההיבטים התקופתיים שלו - שנות ה־60 בארצות־הברית, שנים של ניסויים סוציולוגיים שחלקם עלו יפה וחלקם כשלו; שנים של התקוממות פמיניסטית, של מתקפה עזה על הפסיכיאטרייה האמריקאית שביססה את עצמה כזרוע לגיטימית ושוות ערך של מוסדות הרפואה; שנים של התפכחות מהסדר המדעי הישן ומעבר לרעיונות חדשים שבראשם עקרון אי־הוודאות והניסוי של שרדינגר. כל אלו נוכחים בספר, נדונים בו ישירות או בעקיפין. אבל מתוך כל אלו הספר מצטיין במיוחד במקום שבו הוא מתעקש לחקור את הנפש ואת הגוף שהיא שוכנת בו. כשהוא דן בקשרי האהבה, ובמיוחד בקשר שבין אדם לעצמו ולגופו - שם רובינס בשיאו, ושם הוא אכן "על־זמני". במקומות האלה הוא נדרש לסוגיות החשובות ביותר של ההוויה האנושית בקלילות ובחינניות שמבטלות כבדרך אגב את ההבחנה המסורתית בין בידור לאמנות, ושם מופק ממנו עונג צרוף.

באחד העמודים רובינס טוען ש"המוח הוא לכל היותר צעצוע חינוכי", ובהמשך מוסיף: "הבעיה בבעלות על צעצוע כזה היא שגם אחרים רוצים לשחק בו". ואמנם, מי שיקרא את הספר בוודאי ירגיש שרובינס משחק במוח שלו ועושה בו כרצונו. רוב הסיכויים שהוא לא ירצה שהמשחק הזה ייגמר.