המודרניסט

פקח // יהודה ויזן (אחוזת בית, 264 עמודים)

גיבור הרומן בוחר לעצמו את שם העט התנ"כי 'פֶּקח'. הוא חי בעיר הגדולה, ככל הנראה תל־אביב, שגם לה מוענק שם עט: בָּטָלוֹן עילית. השם המנדלאי, בטלון (ללא העילית), ניתן גם לעיירת מחצבתו של פקח. פרקי הספר מדלגים לסירוגין בין הבטלוניות. את בטלון תחתית מאפיינות אכזריות ואלימות. צדים שם חיות למיניהן (חולדות, נחש, דגים) ואוכלים שם חיות אחרות - ממולאות בחיות נוספות. מלמדים שם ילדים איך לירות באקדחים ואיך לשסף בעפיפוניהם את עפיפוני שכניהם. ועם זאת, המשפחה של פקח, משפחה טריפוליטאית פרובינציאלית, מתוארת בספר גם באהבה גדולה. ויש מה לאהוב.

בבטלון עילית, לעומת זאת, דווקא מחלקים מנשרים נגד אכילת חיות. אבל ההבל שבה ובאופנותיה אינו מעורר אהבה כלפיה. אין בה עופות ממולאים בעופות אחרים, רק ריקנות גדולה מחותלת בעצמה. ביחס לשתי הבטלוניות, הטון הוא סאטירי. פקח מתאהב בקופאית אתיופית שעובדת בבטלון עילית אך באה מעבר לנהר הסמבטיון, מהפרובינציה שהוא עצמו בא ממנה - אבל מה הסיכוי לאהבתו של מי שמואס בשתי הגדות גם יחד?

פקח רוצה להיות סופר. בפתח הרומן הוא שולח להוצאת ספרים כתב יד, שאחריתו מתבררת רק בסופו. אבל גם סיפורו של פקח עצמו מסופר באופן ספרותי מאוד; בג'יימס ג'ויסית שבורה ודלגנית, שכמו אצל ג'ויס אולי יותר משהיא "זרם תודעה", כפי שגורסת הקלישאה, היא "זרם ידיעה" - זרם של ידע בספרות המערבית לדורותיה. המספר, העוקב אחר זרם התודעה/ידיעה של פקח, משבץ אינספור שיבוצים מהספרות העברית והכללית. כך למשל הוא מתאר ביקור של פקח בחנות ספרים גדולה: "בלב החנות פירמידה. אינקה. קודקוד קטום. תל ספרים מזן אחד. (דרוֹך על במותם ודע כי בא מותם, חשב). אותו הספר. הודפס מראש עם הכיתוב: רב־מכר. מהדורה ממורבילית. חתומה ביד המחבר, בצירוף הקדשה אישית: לךָ/לךְ בידידות, ממני. כתב יד של נוכל. רופא. חשב פקח. נה־נה־נה. בשום רופא אין ביטחון של מאה אחוזים. חשב. עת למיתה פושעים יוכָנו/ ביד הרופאים יוּתָנו. חשב. טוב שברופאים לגיהינום. חשב. וכו'" (יש כאן ציטוטים, כפי שנכתב בהערות, מאבן גבירול ור' משה זכות, וכמובן מחז"ל).

זהו, אם כך, ספר ליחידי סגולה. וזו בפירוש לא רק מחמאה. כמו 'הרוצחים' של דרור בורשטיין מלפני עשור, ש'פקח' כתוב במובהק במסורת שלו, יהודה ויזן מספר את סיפורו של איש הספרות הגבוהה כאיש הניכור, כאיש שמקומו לא יכירנו לא בבטלון עילית ולא בבטלון תחתית. העמדה הזו מעניינת ואף חשובה כעמדת ביניים. אבל ספרות גדולה, שפקח משכנע שהוא ממעריציה, צריכה להיחלץ מהטהרנות המודרניסטית הזו, מההתכנסות הזו בעצמה, ולשוב אל החיים. לא ג'ויס ראוי להיות המודרניסט החביב עליה, גם לא קפקא, לבטח לא בורחס, כי אם פרוסט ותומס מאן. ורצוי לדלג אולי לעבר הרוסים הריאליסטיים הגדולים. שכן מנעד הרגש והחוויה האנושיים שנגישים לספרות מסתגרת כמו זו של ויזן ומונגשים על ידה, ספרות המתכנסת בכתבי הקודש שלה - מוגבל.

אבל רומן הביכורים של ויזן - משורר, מבקר לוחמני ועורך כתב העת האליטיסטי במופגן 'דחק' - מעניין ואף מהנה למרות זאת. קודם כל, בגלל המודרניזם הזה עצמו. המודרניזם היה רגע של רתיעה מהזוהמה של החברות המערביות וכניסה למקווה הטהרה של הטקסטים עצמם. המודרניזם היה דת שביקשה למצוא באמנות היגיון, בתוך עולם כאוטי. ובכך הוא היה כישלון מפואר. גם פקח נרתע מכל מגע גופני בסביבתו, האנושית והאחרת. באותם רגעים שבהם הטקסט אינו סנוביסטי אלא פשוט אנין, הוא מצליח להרשים ואף מידבק בהתלהבותו מספרות ומהספרות העברית בפרט. וזה, אגב, עיקר ההבדל: האם הבריחה לעבר הקאנון נובעת מרצון סנוביסטי להתהדר באיזו גדולה בעולם מבלבל ונטול היררכיות, או שהבריחה לעבר הספרות הגדולה נובעת מאיסטניסיות, מאותה תחושת זוהמה.

ואולי מה שתורם יותר לכך שהרומן מעניין ומהנה בסופו של חשבון הוא ההומור. 'פקח', לרגעים, מצחיק מאוד ושנון מאוד. "איש דק. איש קלף. נאחז בתלת־ממד באמצעות חוטמו", כותב ויזן, למשל. וכך הוא מתאר את ביתו של פקח: "שני אריות אבן, בגודל של כלבים. פסלוני מחמד אדמדמים כמו־ישנים. ניצבו משני צידי השער. שואגים בקול גדול: כאן גר נובוריש". על הפיליפינית הסועדת את סבתו של פקח הוא כותב: "חוקית לגמרי. אישורים וחיסונים. יודעת ספרדית ואנגלית. מה שצריך. אפילו עברית! קוראת את הברית החדשה בשירותים. שלא יראו. ספרות זולה. תלתה את ישו על הקיר. תמונה של אלוהים עם מבט שרמנטי, מחוברת לחשמל, זוהרת בחושך. אלוהים באמצע החדר! אלוהים ישמור! אין לה 'לא תעשה'. עושה הכל. פסל, תמונה, ספונג'ה, שפכטל". התיאור הגרוטסקי של חוכמת החיים של אביו של פקח, שנמסרת לבנו, גרם לי לפרוץ בצחוק בקול רם, עניין נדיר: "בכל משחק. אמר. תמיד. המטרה העיקרית היא הניצחון. הוא ביטל את כל השטויות על השתתפות ועל רוח ספורטיבית. - זה לילדים שמנים. שתדע". •