'לחם וחשיש וירח' הוא מבחר משירתו של המשורר הסורי ניזאר קבאני, מהמשוררים האהובים ביותר על קוראי ערבית במחצית השנייה של המאה ה־20. לשאלה למה שירתו אהובה אפשר להציע שתי תשובות: אחת קצרה וקולעת, ואחת קצת יותר ארוכה.

נתחיל בארוכה. שני מאפיינים עשו את שירתו של קבאני לפופולרית, ושניהם ניכרים היטב בתרגום העברי הנהדר של יותם בנשלום. הראשון הוא מוזיקליות סוחפת המשקפת להט רגשי מתפרץ וסמכותי. שיריו של קבאני מעצבים מחוות רגשיות דרמטיות, גדולות מהחיים, בעיקר של אהבה שבכוחה לשנות את העולם מן היסוד, ולצידן מחוות של התרסה וזעם המחויבות לתיקונה של החברה הערבית. המאפיין השני הוא ישירות יוצאת דופן. רבים משיריו אינם תובעים פרשנות אלא מובנים כמעט מאליהם. הפשט שלהם חד וגלוי, והרבה יותר דומיננטי מהרמז הספרותי, הדרש האינטלקטואלי או הסוד המיסטי. זה לא שקבאני נמנע ממדרשים או רמזים, אבל הם כמעט תמיד מנוסחים אצלו באופן מפורש, וחשוב מזה: מגויסים לחלוטין לטובת הרטוריקה של שיריו.

בשורתו העיקרית של קבאני היא בשורת האהבה, וזה אולי ההסבר הפשוט והקצר יותר לפופולריות שלו. הוא ידע להעניק לעוצמתה היצירתית והאי־רציונלית של האהבה, על סתירותיה הפנימיות, ביטויים שיריים גבישיים, יפהפיים, מגוונים להפליא, מסעירים ומרחיקי לכת. קבאני הרבה לכתוב המנונות לאישה אהובה, ומתוך כך לאישה בכלל, ולכן הוא מתויג כ"משורר האישה" ואף כמשורר פמיניסטי. בשירתו ניכרת חושניות נועזת וגלוית לב, שאפשר למצוא כמוה לא מעט בתולדות השירה הערבית (אם כי אולי קצת פחות בשירה הערבית המודרנית), אלא שאל ההעזה הזאת הצטרפה אצלו גם מודעות כאובה לדיכוי מיני ומגדרי, ולתוצאותיו החברתיות והתרבותיות ההרסניות.

ועם זאת חשוב להדגיש שזהו פמיניזם מסוג מיוחד, להוט ולוהט אבל אולי גם מוגבל במקצת בנקודת מבטו: הפמיניזם של הגבר המאוהב. האישה היא הבשורה, היא נבואת הגאולה, אבל המבשר או הנביא הוא קבאני. האישה, במילים אחרות, היא תמצית השירה, אבל המשורר הוא גבר. וחלוקת התפקידים הזאת, המעצבת את האישה כמקור השראה ואת הגבר כמי שמחויב להעניק להשראה הזאת צורה, להוציאה מן הכוח אל הפועל ולהבטיח את קיומה, אינה רק הציר העיקרי של שירת האהבה של קבאני, אלא גם זו שמעצבת את מסריה הפמיניסטיים, ולכן גם מגבילה מראש את משמעותם והיקפם.

ולצד האהבה - הזעם. זעם פוליטי, כמובן. שירי התוכחה של קבאני הם נאצריסטיים ופאן־ערביים במובהק, והם מופנים לא פעם "פנימה", כלומר כלפי החברה הערבית עצמה, ובעיקר כנגד המשטרים הערביים האלימים והמושחתים ופגיעתם הקשה באומה הערבית הגדולה. אלא שאחת ממחויבותיו העיקריות של קבאני, כך נדמה, היא לתיקון תבוסתו של נאצר ב־67', ולכן שיריו מופנים בלהט מיוחד נגד ישראל ותהליך הפיוס עימה, זה שנרמז לרגע באביב הקצרצר של אוסלו, ומרבים לדבר בשבחה של ההתנגדות הפלסטינית. התמיכה במאבק הפלסטיני מובנת, אבל האנטי ישראליות של קבאני נוטה לא פעם לעופף על כנפיים תיאולוגיות ולהפוך לשנאת יהדות, אולי בגלל הפיתוי לפרש את הפאן־ערביות כקואליציה מוסלמית־נוצרית נגד האויב המיתולוגי הקדום, המשותף לכאורה: היהודים באשר הם. אין שום סיבה למחול לקבאני על האנטישמיות שלו, אבל כדאי לזכור שהזיקה המסוכנת בין פוליטיקה לתיאולוגיה, והנטייה ליצור ברית בין שתיים מהדתות המונותיאיסטיות נגד השלישית, עומדת גם בבסיס זרמים מרכזיים בציונות, בעיקר מאז 67'.

לחם וחשיש וירח // ניזאר קבאני (מערבית: יותם בנשלום, עולם חדש, 193 עמודים)

כְּשֶׁאַתְּ מוֹצֵאת לָךְ גֶּבֶר

הוּא יָכוֹל לַהֲפֹךְ אֶת כָּל הַחֶלְקִיקִים שֶׁבָּךְ

לְשִׁירִים,

כָּל שַׂעֲרָה מִשַּׂעֲרוֹתַיִךְ לְפּוֹאֶמָה.

כְּשֶׁאַתְּ מוֹצֵאת לָךְ גֶּבֶר

הוּא יָכוֹל - כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי -

לִגְרֹם לָךְ לְהִתְקַלֵּחַ בְּשִׁירִים,

לְהִתְאַפֵּר בְּשִׁירִים,

לְהִסְתָּרֵק בְּשִׁירִים.

וַאֲנִי אֶתְחַנֵּן וְאַפְצִיר

שֶׁתֵּלְכִי אִתּוֹ בְּלֹא הִסּוּס,

כִּי לֹא חָשׁוּב לִי שֶׁתִּהְיִי שֶׁלִּי,

וְלֹא חָשׁוּב לִי שֶׁתִּהְיִי שֶׁלּוֹ:

חָשׁוּב לִי שֶׁתִּהְיִי שֶׁל הַשִּׁירִים.