yed300250
הכי מטוקבקות
    Gil Lavi
    7 לילות • 15.03.2016
    למה אנחנו חושפות את ההטרדות המיניות בפייסבוק
    האב שלימד אותה לשחק כדורסל ולהביע דעה. העולם מחוץ למגרש שראה בה ילדה מוזרה. התקיפה המינית הראשונה. השנייה. והשלישית. חוסר האונים מול המשטרה המזלזלת. השוביניזם של עולם הספורט. ההודעות של עמנואל רוזן. האנשים שטענו שהיא רודפת פרסום רק כי העזה לדבר בפומבי. אחרי שחשפה טענות לתקיפה מינית מצד אייל ברקוביץ, בקי גריפין, שסירבה עד כה להתייחס לנושא בתקשורת, מסבירה בטקסט מיוחד ל־'7 לילות' מי אשם בכך שנשים בישראל לא מרגישות בטוחות
    בקי גריפין, צילום: גיל לביא

    נולדתי ב־1977 בבית החולים תל השומר. אבא שלי, בוב גריפין, אלוף אירופה טרי, היה באימון של מכבי תל־אביב כשלאמי, אריאלה גדסי, ירדו המים בדרכה הביתה מהעבודה. שנה וחצי לאחר מכן עברנו לארצות־הברית, שם נולד אבי. בימים ההם הבוסטון סלטיקס והלוס־אנג'לס לייקרס שלטו באן־בי־איי, וכבר אז הבנתי שאבא שלי שונא את הלייקרס בגלל שהוא מת על הסלטיקס. אגב, עד כיתה ה' אפילו לא ידעתי שהוא, הפרופסור לספרות אנגלית, היה פעם כדורסלן. אבא הדביק אותי באהבה לקבוצה האירית הירוקה ולכדור הכתום הזה. הוא לימד אותי לכדרר ולחטוף בלי שישרקו לי פאול. עד שחגגתי שמונה כבר ביליתי שעות בלהוציא לו את הכדור מהיד. בליגת הבנות בברונסוויק, מיין, השארתי לאחרות עשן כשרצתי לסלים קלים.

     

    במקביל לכדורסל, כשהתחלתי כיתה א’, אבא נתן לי לקרוא יצירות מופת. הוא הכריח אותי לכתוב סיכומים ודרש את דעתי הכתובה על כל ספר וספר. באותה שנה, הלכתי לחוג מחשבים כדי ללמוד על ההמצאה הטכנולוגית החדשה שהגיעה לעולם, ובייביסיטר גבר ניסה לשכנע אותי לשחק איתו פוקר עירום. הוא לא הצליח. גם לא ראיתי אותו יותר. אני באמת לא זוכרת אם המשטרה הייתה מעורבת בסיפור. אף פעם לא שאלתי את הוריי לאחר מכן. אני כן זוכרת שהם לא יצאו מהבית בערבים תקופה ארוכה מאוד. שלושה עשורים אחרי ואני עדיין בהלם מכוחות הנפש שהיו לי בגיל הצעיר הזה: לעמוד על שלי ולהתעקש שאני לא מעוניינת להתפשט מול הגבר הזר הזה בתוך הבית שלי.

     

    כשחזרנו לארץ, בקיץ של 1987, לא דיברתי עברית. גם מסגרת לשחק בה לא מצאו לי, כי לא הייתה קבוצת בנות באזור. שוב אבא לקח על עצמו לאמן אותי. בילינו שעות במגרש בגבעתיים. כידררתי הלוך־חזור, פעם ביד ימין ופעם ביד שמאל. בבית הספר היסודי החדש שלי קלעתי לסל אלפי פעמים. באותן שנים אבא היה בצוותי האימון של מכבי רמת־גן ומכבי תל־אביב. אולמות הכדורסל היו הבית שלי. אפי ודבורה בירנבוים היו כמו הורים שניים ושמלוק מחרובסקי היה הדוד הנחמד שבא להגיד שלום במשחקים. עולם הכדורסל היה מפלט מהעולם שבחוץ, שבו נחשבתי ילדה זרה ומוזרה עם מבטא מצחיק. שם אף אחד לא צחק עליי או תהה מה הקשר שלי לכדורסל. שם הייתי הבת של אחד מאלה ששמו אותנו על המפה.

     

    באזור הבת־מצווה שלי הלכתי עם הכלב למכולת. כשקשרתי את הרצועה של הכלב בחוץ, ניגש אליי גבר מבוגר. הוא הוציא סטיפה של שטרות והציע לי את כולן אם אלקק לו את הלשון. לא הבנתי ממש מה הוא רוצה, אבל הייתי גדולה מספיק כדי לדעת שגברים קונים מין בכסף ושהוא בעצם מנסה להפוך אותי לזונה בת 12. באותו יום הייתי בפעם הראשונה בתוך תחנת משטרה. היינו צריכים לנסוע לתל־אביב, כי הייתי קטינה ולא היה מי שיטפל בתיק כזה במשטרת גבעתיים. אמא שלי הייתה איתי, אבל היא לא באמת הייתה נוכחת. היא ישבה ושתקה במעין קיפאון שכזה והייתי צריכה להיות חזקה גם בשבילה. כאילו אני הייתי האם, היא הבת ואין מי שישרוק "חילוף". זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי מה ההבדל בין סגירת תיק "מחוסר אשמה" לעומת "חוסר ראיות".

     

    נתן לי לקרוא יצירות מופת. בוב גריפין
    נתן לי לקרוא יצירות מופת. בוב גריפין

     

     

     

    × × ×

     

    הפעם השנייה בתחנת המשטרה הייתה בכיתה ט'. הייתי בנבחרת בנות של תיכון בן־צבי ועודד קטש, שכבר הכרתי מאימוני הנוער של אבא, היה בנבחרת הבנים. בדרך לשיעור הראשון, פועל בניין תקף אותי בחולות שנקראו "שטח 9" עוד מימי המנדט הבריטי, והיום זה כביש וקניון גבעתיים. הדפתי אותו ממני בכוח, התחלתי לצעוק אבל לא היה שם אף אחד שישמע אותי. כשראיתי שהוא חוזר לכיווני, דחפתי אותו והוא נפל על הרצפה. אמרתי לו שיש בית ספר בצד השני ושאני אביא אנשים שירביצו לו ורצתי לשער האחורי. מזל שזכיתי במדליות בתחרויות אתלטיקה, חשבתי לעצמי תוך כדי.

     

    כשהגעתי לבית הספר לא נכנסתי לשיעור. ביקשתי מילדה מהכיתה שתגיד לחברה שלי שתבוא דחוף. בינתיים הגיע חבר מכיתה י"א. הוא בעט בפח ליד הספסל מרוב עצבים כששמע מה עברתי. הם אמרו לי שאני חייבת לספר למורה. הלכתי למשרד המחנכת, סיפרתי וביקשתי שלא תתקשר למשטרה. לא רציתי לחוות בפעם השנייה את החקירות הנוראיות האלה, שבהן צריך לספר הכל שוב ושוב ושוב בפרטי פרטים עם שאלות חטטניות ולא תמיד ענייניות. דמיינו לעצמכם שקרה לכם אירוע טראומטי מאוד, ומי שאמור לעזור לכם עסוק בלחקור אתכם ובלתת לכם הרגשה שקודם כל דבריכם מוטלים בספק, וממילא לא יקרה כלום למי שעשה לכם את זה, אז לא עדיף פשוט להמשיך הלאה עם החיים ולשכוח שזה בכלל קרה? זה מה שעבר לי בראש אז, וגם כמה וכמה פעמים לאחר מכן במהלך החיים.

     

    אמת כתבתי. ברקוביץ
    אמת כתבתי. ברקוביץ

     

     

    אמרתי למחנכת גם שלא תתקשר לאמא שלי, כי היא סתם תיכנס להיסטריה והקיפאון הזה ימנע ממנה להיות שם בשבילי, כמו בעבר. המחנכת התקשרה בכל זאת. גם למשטרה וגם לאמא. רציתי להרוג אותה. היא גם העבירה הודעה בכיתות, לא ללכת בחולות של שטח 9 ובמקביל חשפה אותי כקורבן תקיפה מינית, בפני כל בית הספר, בניגוד מוחלט לרצוני. כשהגיעו השוטרים, יצאתי עם חוקרת מחדר המורים כדי לעבור לחדר פרטי. בדיוק הייתה הפסקה וכולם רצו לראות מי הילדה שהותקפה על ידי פועל בניין ערבי. זה היה כאילו צעדתי את ה־Walk of Shame האולטימטיבי, על שטיח אדום מול מאות אנשים.

     

    אחריי הייתה תלמידה נוספת, שסיפרה שקרה לה בדיוק אותו הדבר ובאותו המקום. היא הגיעה איתי למסדר זיהוי בשטחי הבנייה הסמוכים ולא ראינו אותו. התיק נסגר. כשחזרתי מתחנת המשטרה ומסדר הזיהוי, זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיעו לאוזניי הטענות ההזויות שאני ממציאה מעשים מגונים בגלל שאני מחפשת תשומת לב. לא הבנתי את הטענה אז, וגם לא היום. אחד מהצדיקים בסדום שהיו שם לשאול אם אני צריכה משהו היה עודד קטש בן ה־17.

     

    בגיל 18 הגשתי תלונה שלישית במשטרה, לראשונה בתור בוגרת. ילד מהתיכון עקב אחריי לעבודה בבקרים והתקשר אליי תוך כדי אוננות במשך תקופה ארוכה מדי. במקביל, הוריי התלוננו בפניי שאנשים מתקשרים ומנתקים. איך גיליתי שזה אותו ילד מהתיכון? כוכבית 42. הלכתי עם זה לתחנת המשטרה והשוטרים די צחקו עליי ולא ממש התייחסו לתלונה ברצינות. הם זילזלו בהטרדות שאני ומשפחתי עברנו ובעובדה כי אותו בן אדם שמתקשר אליי ומאונן עלה מדי בוקר גם על קו האוטובוס שלי, על מדים בדרך לבסיס. הם לא עשו כלום. לא הגיעו לביתו ואפילו לא התקשרו אליו. והוא לא הפסיק להטריד אותי בשיחות ארוטיות ולהופיע כל בוקר בתחנת האוטובוס. כשסיפרתי לחבר טוב, שחקן כדורסל, הוא התקשר לאפס ואיים עליו. לא ראיתי או שמעתי ממנו מאז. וטוב שכך.

     

    לצד האירועים הטראומטיים והגועליים, למדתי שיעור חשוב בגיל צעיר מאוד: גברים לא בהכרח מקשרים מין עם רגש. וכך, הלחץ החברתי בגיל הנעורים לקיים יחסי מין פסח עליי ואותה עקשנות סרבנית המשיכה מגיל חמש. אני מניחה שזה גם חלק מהסיבה שמעולם לא היה לי סטוץ עם זרים, עד עצם היום הזה. זה פשוט לא מדבר אליי והניסיון לקחת אותי הביתה לא מחמיא לי.

     

    קשר השתיקה נשבר. רוזן
    קשר השתיקה נשבר. רוזן

     

     

    בגיל 19 עבדתי כנערת מים בכמה הפקות טלוויזיה וקולנוע. זכיתי לכינוי Hot Lips. ככה קראו לי מדי יום חלק מאנשי הצוות, שיכלו להיות אבא שלי. שחקן צעיר ממני סיפר לי ששחקן מבוגר יותר מפנטז עליי מבצעת בו מין אוראלי. בדיוק מה שכל אישה רוצה לשמוע כשהיא מגיעה לעבודה, נכון?

     

     

    × × ×

     

    בשנה שבה נחקק החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, 1998, התחלתי לעבוד כשדרית בטלוויזיה החינוכית. הלכתי למשחק של חבר טוב מהתיכון ובזמן שחיכיתי לו, ניגש אליי דין דותן, איש ערוץ הספורט לשעבר, ואמר לי שמחפשים שם שדרית ושהוא יודע שאני מבינה כדורסל. שבועיים אחר כך תקעו לי אזנייה, מיקרופון וזרקו אותי לשידור חי. תוך כמה חודשים פנו אליי מערוץ הספורט להחליף את מירי נבו, שעמדה לעבור להגשת 'חדשות הספורט'. "אז את המירי החדשה?" שאל אותי אייל ברקוביץ בלילה ההוא במסעדת קיוטו, כשחזרתי לשולחן שלי מהשירותים.

     

    כשיצאנו מהמסעדה אייל עקב אחרי לבר בתל־אביב. הוא שאל את חברה שלי לאן אנחנו הולכות ונסע אחרינו עם האוטו. כשהלכתי מהרכב למקום, הוא היה שם עם כדורגלן אחר. חבר שלו מחיפה. כששאלתי אותו מה הם עושים, הוא אמר שהם נסעו אחרי הרכב שהייתי בו. בתוך הבר, הוא הגיש לי כוס יין, ותוך דקה כבר הוא ניסה לדחוף לי ידיים למכנסיים. יש גברים שמתפלאים שיש זכרים שמתנהגים בצורה כזאת, בזמן שבמקביל אין אישה שלא חוותה את זה. כמובן שהדפתי את אייל. אחד כמוהו בטוח שהכל מותר ומגיע לו, אבל גם גברים רגילים, לאו דווקא מפורסמים, ולא רק בברים ובמועדונים, יכולים לחצות את הגבולות. אם הם שותים, מן הסתם, הם מאבדים כל מעצור ועוד יותר עלולים להגיע למצבים אלימים שכאלה. לכן, אני שותה רק בחברת אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם. אז ברקוביץ, הנשוי, ששתה יין, אבל לא יודעת מה היה מצבו כי זה היה תחילת הערב, אמר לי שהוא "מת לקרוע לי את הצורה", והופתע מכך שאני לא מעוניינת לחזור איתו לחדר שלו בבית המלון. לא הכרתי אותו לפני. חשתי עלבון והשפלה מאיך שהוא דיבר אליי ואיך שהוא הרשה לעצמו לגעת בי. מישהו פעם שאל אותי אם אני יוצאת רק עם כדורסלנים, עניתי לו שכן, ובעודי מתרחקת ממנו חשבתי לעצמי שאיתם יש לי את ההגנה הכי טובה לכל התקפה שיציגו מולי. מערכת '7 לילות' פנתה לאייל ברקוביץ לקבל תגובה והוא מסר כי "הוא הנחה את עורך דינו שי אליאס להגיש נגדי תביעה במידה ולא אתנצל על דברי הבלע", וכי "העובדה שאני בחו"ל לא תסייע לי לחמוק מעונש על ההכפשות". אני עדיין מחכה. כי אמת כתבתי וכי מאז, אני משוכנעת שנשים הפוחדות להיחשף בגלל מה שראו שעשו לי, לרחלי רוטנר, לשרית וינו אלעד ולאחרות, ישברו גם הן את שתיקתן.

     

    חושבים שזה המקרה המטריד היחיד שקרה לי בעולם הספורט? אז, זהו. שממש לא.

     

    לפני השידור הראשון בערוץ הספורט ניגש אליי קולגה ואמר, "אז את דוגמנית, אה?" לא הבנתי מדוע כמה פרסומות שעשיתי פתאום הפכו אותי ל"דוגמנית" ולמה מכל הדברים בעולם, זה ה"אהלן, נעים מאוד" שלו. מהר מאוד הבנתי שהוא משקף את אוהד הספורט הממוצע, שלפני 17 שנים התקשה מאוד לקבל נשים בתקשורת הספורט.

     

    לאחד המנהלים הבכירים בערוץ באותה תקופה היה כינוי מאחורי גבו: התמנון, בגלל ידיו הארוכות. ראיתי מול העיניים גורם בכיר חופן ישבן של מפיקה צעירה. ואן שלם היה עד בדיוק כמוני. אז אם למנהל קוראים התמנון, למי אמורים לפנות כדי להגן על נשים חלשות יותר במקום עבודה שהוא גברי באופן כמעט אבסולוטי? חוק זה יפה. זה לא אומר שבאמת אוכפים אותו. זה גם לא אומר שפתאום כולם משנים דפוסי התנהגות שהתקבעו במשך עשורים.

     

    החוק לא מנע מעמנואל רוזן, למשל, להתקשר אליי ולהציע לי "עזרה" מקצועית - בבר תל־אביבי בשעת לילה מאוחרת. הייתי בתוכנית שלו ברדיו, ככה הכרנו מעבר ל"שלום, שלום". את הטלפון אני לא נתתי לו, הוא לקח מההפקה. לא אשכח בחיים איך הלכתי ברגל משדרות ההשכלה 5, שם היו גם האולפן של ערוץ הספורט וגם מערכת חדשות ערוץ 2, לגבעתיים, והקשבתי להודעות קוליות. כשירדתי את הגבעה של רמב"ם נעצרתי במקומי. הוא תהה אם שמעתי את הודעתו הקודמת והתקשר לוודא שקיבלתי אותה ומה עם הבר וזה. איזה פאתט חשבתי לעצמי. לרגע לא דמיינתי לעצמי שאלמד למעלה מעשור לאחר מכן שלא הייתי היחידה. שהוא אשכרה פוטר מחדשות ערוץ 2 בגלל התנהלותו, שלמרות זאת הוא הגיע לערוץ 10 ושאנשים ידעו ושתקו. איך נשבר קשר השתיקה הזה? על ידי הדס שטייף ותא העיתונאיות, ונשים אמיצות אחרות שהולידו תחקיר. ההתפוצצות הוויראלית לא איחרה לבוא. מערכת '7 לילות' ביקשה את תגובתו של רוזן. הוא מסר, "עזרתי לבקי גריפין להתקבל למוסד האיראני" וכי הוא "מאחל לי חיים שקטים ורגועים". מאוד רגוע באמת במוסד האיראני.

     

    כפי שהעידו הקולגות שלי לפני שבועיים בעיתון זה, השוביניזם תמיד היה בעולם הספורט. לפני שנים רבות, בזמן שעמדתי וחיכיתי שיעברו אליי לראיון עם הקלע המצטיין, אמריקאי שרק נחת בישראל, הוא פשוט התחיל איתי בגסות. הוא לא היחיד. גם ב־2003, כשעברתי ללונדון כדי להגיש באם־טי־וי, המשכתי לשמוע סיפורים מרחוק. במבט לאחור, אני יודעת שלא באמת הייתה לנו בחירה אם להתלונן או לא. זה היה או להמשיך לעבוד בדבר שאנחנו הכי אוהבות או לא. זה נמשך גם ב־2008, כשחזרתי לסקר כדורסל עבור הטלוויזיה ולכתוב טורים לעיתון. כדורגלן בכיר ונשוי החל לשלוח לי הודעות "בוקר טוב נסיכה" ועוד, במשך שבועיים, בניסיון לגשש אם יש מצב. לא עניתי. הוא עבר הלאה. בעונה הזאת גם שמעתי משחקני כדורסל על החבר לקבוצה שמצלם בחורות ללא ידיעתן ומראה לחבר'ה באוטובוס בדרך למשחק. רציתי להקיא.

     

     

    × × ×

     

    בזמן שהורדתי קצת פרופיל והשלמתי את התואר הראשון בקולנוע וטלוויזיה, המחשבים הביתיים הגדולים שלמדתי עליהם בגיל שש כבר עברו להיות חלק מהטלפון האישי של כולנו. נטשתי את ההסברה הדיגיטלית למען ישראל ב־Myspace לטובת פייסבוק, אבל כשקלטתי שאי־אפשר להביע דעה על כלום בלי שאיזה כתב רכילות יהפוך את זה ל"אייטם", עברתי לטוויטר. בימים ההם, כמות הישראלים שם הייתה כה מצומצמת, שזה הרגיש כמו קהילה משלנו. גם שם, כמו גם בפייסבוק, המשכתי להילחם בסיקור המוטה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני על ידי התקשורת הבינלאומית. זאת, לצד ענייני כדורסל וסתם הגיגים בעברית. מדהים מה אפשר לעשות וכמה רחוק אפשר להגיע באמצעות המילים וליצור את האייטמים לבד.

     

    בזכות ההיכרות עם אוריאל דסקל בטוויטר, החל מסתיו 2012 אני כותבת למדור הספורט ב'כלכליסט'. אני מנסה לשלב שם את שני הדברים שאבא לימד אותי: כדורסל ולהביע דעה. הוא מעולם לא ראה אותי כ"בת" ביחס ל"בנים". הייתי הילדה שלו וזהו. והילדה שלו יכולה לעשות מה שבא לה. לשחק כדורסל? שתשחק. לשדר כדורסל? למה לא? לכתוב על כדורסל? איך לא נתנו לך קודם?

     

    בתמימותי חשבתי שב־2016, אחרי שנים בכדורסל הישראלי וכשהלב מתפוצץ מגאווה בזכות כמות הנשים הגדלה בתקשורת הספורט, גם האוהדים יקבלו את מה שלאבי נראה מובן מאליו. ואז, בסוף דצמבר, שנייה וחצי אחרי שפירגנתי לעמרי כספי ב'חדשות הלילה' על יכולת הקליעה שלו העונה, כתבתי בטוויטר את מה שידוע לכל כתב ופרשן ב־ESPN: עם כל הכבוד, זה לא מספיק לאולסטאר. בתגובה, עדר של טרולים שלחו אותי בחזרה למטבח, איחלו לי שמחבל ידקור את סבתא שלי וקראו לי רודפת פרסום. הכל בגלל שהשחקן וארוסתו החליטו לחרוג מהנורמה המקובלת בליגה הטובה בעולם ולטנף בפומבי על עיתונאית ופרשנית שהביעה דעה מקצועית.

     

    לרון קופמן ועפר שלח לא היו אומרים את זה. גם לא מגיבים כך על הפה שפותח אייל ברקוביץ. לגבר הרי מותר להגיד הכל, גם אם בית המשפט הרשיע אותו בתקיפה ואיומים וגם אם יש ניגוד אינטרסים לכאורה בין היותו בעלים של קבוצת כדורגל ומעמדו כאיש תקשורת, המגיש תוכנית רדיו יומית שבה הוא מותח ביקורת על מאמנים, שחקנים ועסקנים בכל ענף ספורט.

     

    כל כך הרבה אנשים היו בשוק מהחשיפה שלי לגביו. יותר מדי אנשים שפטו אותי, כפי ששפטו אחרות לפניי, ולצערי הרב, כפי שכנראה ישפטו את הבאות שיפתחו את הפה. עצוב לגלות שלא מספיק השתנה מאז ילדותי ועד היום. כמעט כולם עדיין חוטאים ביוהרה וחושבים שהם יודעים בדיוק איך הם היו מגיבים אם היו בנעליים שלי ושל נשים אחרות. מזועזעים מהסיפורים שלי פה? זה אפילו לא חצי מהחוויות שלי בתוך החרא הזה. היו צריכים לתת לי גיליון שלם כדי לספר הכל. יתרה מזאת ואולי חמור מכך: ההגמוניה הגברית השוביניסטית בעולם התקשורת - בספורט ומחוצה לו - טרם הפנימה שיש מקום אחד שבו הם לא קובעים מה ראוי לספר ומה לא, ומה הנרטיב הראוי. יש מקום אחד שבו לנשים (ולקבוצות מיעוט באופן כללי, ממצרים לפני מהפכת תחריר ועד הקהילה השחורה בארצות־הברית), יש את הכוח. המקום הזה הוא לגמרי בחינם והוא משנה סדרי עולם. למקום הזה קוראים הרשתות החברתיות או באנגלית: Social Media. תקשורת חברתית.

     

    אז אל תשאלו נשים מדוע הן לא מתלוננות במשטרה או במשרד. ואל תשאלו נשים מדוע הן לא רוצות להתראיין על זה. אל תשאלו אותנו מדוע אנחנו בוחרות את הרשת כמקום הבטוח לספר את הסיפורים שלנו, ובדרך שלנו. תשאלו את עצמכם מדוע המערכת המשפטית לא מתפקדת ותשאלו את עצמכם מדוע החברה קופצת לתקוף את הקורבן ולפקפק באמינותה במקום להגן עליה. לי אין ילדים. לרבים מכם יש. תשאלו את עצמכם איזה עולם אתם רוצים להוריש להם. ועד אז, תמיד תוכלו למצוא אותי מול איזה משחק כדורסל, עם האייפון ביד.

     

    לקריאת כל הכתבות מגיליון סוף השבוע  

     


    פרסום ראשון: 15.03.16 , 15:26
    yed660100