שכבת הלוזון
אלי לוזון חי בבית ששווה 14 מיליון, מסתחבק עם השכן יצחק תשובה, קושר בגימטרייה גם בין דם של ילד לנרות חנוכה, מעריץ רבנים שמתקשרים בטלפתיה, מלגלג על חסידים שמוכרים ויברטורים, עובד על אלבום חדש ועדיין נשמע מצוין. אולי בגלל זה אין לו בעיה לקבוע: המשטרה מנסה להפיל את משה איבגי, אמונה יכולה לרפא מחלות קשות, הישראלים לא יודעים לפרגן והגאולה אוטוטו פה, עניין של מאתיים שנה פלוס־מינוס
פרט להופעות ומוזיקה, נרתם אלי לוזון בשנים האחרונות לפרויקט גדול: 'חצר יעקב'. עמותה שהקים ופרויקט לבניית בית כנסת, וחצר מאמינים של ממש, על שם הרב יעקב אבוחצירא, הוא "אביר יעקב". תמונת שמן ענקית של הרב, ועוד אחת של נכדו, הבבא סאלי, הן היחידות שהוא מרשה לעצמו להציג על הקירות, לצד כיסא גדול לאליהו הנביא. לוזון אדם מאמין, בקיא בתורה, והנאתו הגדולה ביותר — "גימטריות ומיסטיקות. מתעסק בזה הרבה. כל מיני דברים שאתה לא יכול למצוא בשפות אחרות בעולם.
"קח דוגמה: יש אנשים שבשבילם כלב זה להבדיל כמו בן. מכיר הרבה כאלה, בכיכר המדינה. אז בן זה 52, כלב זה 52, אליהו זה 52. כשיש בן, יש ברית — זה אליהו. אומרים שאסור להחזיק כלב בבית, למה אם יש קבצן שמגיע ומבקש נדבה, הם מצלצלים באינטרקום. עכשיו, אם יש כלב בחוץ, הם בורחים! אם בנאדם פושט יד, אתה חייב לתת לו, כי אולי זה אליהו הנביא. אבל אם יש כלב בחוץ — הבנת איך זה מתקשר? כלב, אליהו, בן!
"עוד אחד. אב ואם בגימטרייה, ביחד, זה 44. ילד בגימטרייה, 44. זאת אומרת ילד צריך לבוא מאב ואם. דם בגימטרייה, 44. נרות חנוכה בגימטרייה, כמה זה?"
שנייה, צריך לחשב.
"נו, נרות חנוכה, לא בגימטרייה, כמה יש בסך הכל? 44. זאת אומרת, דם של ילד הוא יקר. ואסור להשתמש בו אלא לראותו בלבד. כמו נרות חנוכה, אל תשתמש בילד שלך. כל בוקר כשאנחנו מתפללים, אנחנו אומרים, 'הפח נשבר ואנחנו נמלטנו'. מה זה פח? 88. כשהפח נשבר, נחצה לחצי, מה נשאר? 44. אז מה זה הפח? פך השמן. הבנת? ויש עוד המון דברים".
הפסקת רענון. לוזון, איש סימפטי לאללה ומארח למופת, מציע לי משהו לאכול. הוא הבשלן העיקרי בבית, שבו הוא מתגורר עם אשתו והמנהלת שלו סיגל, בנה שמואל, שאותו הוא מגדל מגיל שלוש, ובנותיהם הודיה בת ה־16 והילה בת ה־14 וחצי. על המקום מגיש לי מקרונה טריפוליטאית וחריף מעולה וכמה לגימות מַחְיָה לימונים מתוצרת אחד החברים. "תאכל, תאכל", הוא דוחק בי. "ואתה יודע מה זה 'אוכל'? א"ל, ו־כ"ו, שזה גימטרייה של השם המפורש. והגימטרייה של אוכל זה 54, 'זן' — 'אל זן ומפרנס הכל'. זה לא מדהים? וזה לא דבר שהמצאתי! זה לא כמו שאנשים אומרים, 'מה זה יעקב? יין, ערק, בירה, קוניאק'. זה חארטה! יש כאלה פרשנים מטומטמים, תאמין לי. יש דברים שאי־אפשר להתחכם איתם. למשל יצחק: י', עשרה ניסיונות שהקב"ה ניסה את אברהם. צ', שרה הייתה בת 90. ח', שמונה ימי מילה של יצחק. ק', אברהם היה בן מאה. כל הסיפור נמצא בשם יצחק! אני אומר את זה לרבנים גדולים והם משתגעים".
הוא לא מתכוון להפסיק עם המוזיקה, אפשר להירגע, אבל ההתחזקות שלו משמעותית. "התורה היא ספר ההוראות שלי", הוא אומר.
אז איך אתה מתייחס, למשל, למחללי שבת? מה, נסקול אותם?
"אתה נכנס איתי לנושא מאוד מתוחכם. תקשיב, אחד החברים הטובים שלי זה יוסי שריד ז"ל. אדם שהוא לא בדעות שלי ולא באמונה שלי. אבל כשביקשתי ממנו משהו לבן שלי כשהיה שר החינוך, הוא הפך את העירייה כדי לעזור. וכשבאתי אליו לקריית־שמונה, הוא נישק אותי בפה. אז לא מעניין אותי מי אתה ומה אתה — תהיה בנאדם".
ואתה שר גם בפני נשים וקהל מעורב?
"ברור. תקשיב טוב, יש הרבה פרשנים לתורה. ראיתי תוכנית על חסידות גור. ואחד מהחסידים, יש לו חנות לשעשועי מין. ויברטורים, סרטים כחולים, קונדומים, אזיקים. הוא מעדיף שאישה תשחק עם הוויברטור ולא תבגוד בבעלה. ועדיף שהבעל יראה סרט כחול ויעמוד לו וילך אליה — במקום ללכת לזונה. וזה הכל תועבה ואסור! אז זה אחד.
"שתיים, הייתי עם אשתי אצל הרב כדורי. הבנאדם שט באונייה באילת והתחיל להתפלל ולקרוא. עשו עליו קריקטורות בטלוויזיה. אמרו, 'הרב כדורי נהיה רב־חובל'. מה התברר בסוף? הייתה צריכה להיות רעידת אדמה מאוד חזקה באילת. והוא עשה תיקון והייתה רעידת אדמה. אבל איפה? במצרים. באנו אליו לפני שהתחתנו והוא בירך את אשתי.
"שלוש, רבי יעקב אבוחצירא. הוא היה מתקשר עם רבנים בטלפתיה. למשל, היה צריך להוציא דג מאכל לשבת. הדג היה יוצא אליו, רבי יעקב היה אומר לו, 'אתה, עוד לא סיימת את העיכול שלך — תישאר במים'. תקשיב מה אני מדבר איתך! אז הנינה שלו, לפני ארבעה ימים, בת 90, שמה לי יד על הראש ובירכה אותי. ואני בוכה, נישקה לי את היד ואני נישקתי לה את היד.
"צדיקים כאלה לא עושים עניין מקהל מעורב! אז מי אתם, החרמנים הקשקשנים, מה אתה בא לזיין לי את המוח? כשאני הייתי שומר שבת בשיא הפריחה שלי, בתקופת 'איזו מדינה', עם כוסיות מכל העולם — אתם הייתם גונבים קופות צדקה! אז על מי אתה בא לעבוד? אותי לא משמיעים ב'קול ברמה' כי אני שר לקהל מעורב? אני יותר צדיק מהם".
האמונה, הוא אומר, יכולה גם לרפא. "שמעתי למשל על מקרה של בחורה שחלתה, לא עלינו, שלוש פעמים במחלה. בפעם הראשונה היא עשתה טיפולים. בפעם האחרונה היא החליטה שהיא מרפאה את עצמה לבד. פתאום התחילה לדמיין שיש לה עור בגוף, וכל רגע העור הולך ומכסה עוד חתיכה בגוף. וככה היא ריפאה את עצמה, בלי טיפולים, כבר 20 שנה. אז קודם כל, האמונה של אדם שהוא יכול לרפא את עצמו. ואני יודע שהבבא סאלי והרנטגן הקימו אנשים מכיסא גלגלים. זה מה שאני ראיתי, ולא ראיתי אף רופא שיכול לעשות. אז יש כוח לאמונה".
האמונות המיסטיות, הפולקלור העשיר, טוב הלב ולשונו המשוחררת, כבר הספיקו גם מעט לסבך אותו. למשל, הייתה התבטאות על הומוסקסואלים ("אני מכיר אנשים שלא נולדו הומואים אבל אנשים הפילו אותם, לקחו בחור יפה תואר משכונת מצוקה, קנו לו בגדים וסיפקו לו סמים ועשו אותו הומו") וכמובן שמשכב זכר הוא חטא לפי התורה ולא נשכח גם שאב ואם בגימטרייה זה ילד, כן? אבל ברמה האישית הוא מבקש להסתייג. "אני מכבד כל בן־אדם: הומו, לסבית, ערבי, יהודי או כופר. כשאני חוזר מבית הכנסת ורואה אנשים בשכונה שלי עושים בשבת על האש, אני אומר, שיהיה להם לבריאות, שיאכלו — ומקווה מכל הלב שיחזרו לדרך התורה. אז אין לי בעיה להופיע מול הומואים, לסביות, כורדים, ערבים, שמאלנים — בפני כל אחד. כי הומו או לסבית — שזה לא הדרך שלי — הוא יצירה של הקב"ה. כמו החתול או הנחש או העכבר. אז אני יכול לשנוא יצירה של הקב"ה? מי אני בכלל?"
× × ×
הבית הוא מבצרו. וחתיכת בית. נושק לשכן הטוב, יצחק תשובה ("חברים, נפגשים בבית כנסת, אבל לא מדברים על עסקים בשבת"), וילה ברמת פולג, 14 מיליון שקל, הוא מעריך, כולל בריכה, עצי הדר, חדר כושר וביליארד, רמקולים 1,500 ואט בחלל המרכזי ופינת הופעה פרטית, פסנתר וסטנד. ככה למשל חגג לאחרונה את יום הולדתו ה־50, עם חברים טובים כמו אביהו מדינה והפרויקט של רביבו.
טוב לו באימפריה הזו, כי באמת כיף ונעים כאן, הוכחה למה שעשה בעשר אצבעותיו ובגרון שאין דומה לו וגם כי היא מגנה עליו מהעולם החיצון והמתפרק לרסיסים. "ניקח את השנים החזקות. הייתי מופיע באוגוסט 56 הופעות, לא כולל שישי, ומוצ"ש חלש. ממוצע של כמעט שלוש הופעות בערב. אבל בתקופה ההיא לא היו הסכומים של היום. 5,000 דולר היה הפול פרייס. אם הייתי טיפה יותר פיקח, אז לא הבית הזה — הייתי קונה את חצי תל־אביב".
נולד בנתניה למשפחה טריפוליטאית שנמלטה מאימי השואה, לאב שהפך בכוחות עצמו לקבלן משגשג. "גרנו בווילה בלב העיר, בית מאוד יקר", הוא אומר, "הגעתי לעולם שכולו טוב". כבר מזמן, בעצם מעולם, לא עשה סיפור מהיותו לבקן. "ילדים יכולים להיות אכזריים, ובטוח שהיה ילד שאמר משהו, אבל זה לא ישב לי בראש. כי הייתה לי ילדות קצרה, מגיל 6 עד 13, ואז הפכתי כוכב. ועוד קודם הייתי שר, יכול לקום ולרקוד, יש לי ביטחון, אני מגניב, כולם העריצו אותי".
הוא נדבק בחיידק כשלמד בחנות לכלי נגינה את 'אבניבי', "ויתרתי על הרבע עוף בבר־מצווה בשביל אורגן. אחרי כמה חודשים התחלתי לרדת בלימודים, אבל לא הועיל גם עונש של חודש אורגן נעול בארון". הוא עזב את בית הספר, שידך עצמו ללהקת חתונות, 'קריסטל', והחל לקנות לו שם בנתניה, סנסציה, "הילד הלבקן". מגיל 13 הופיע באולמי חתונות ובמקביל עבד במאפיית לחם השרון, בגיל 15 הוסיף לרפרטואר מועדוני לילה בנתניה, כבר לבדו על הקלידים, שואו שלם. בגיל 16 פתח תיק במע"מ ובגיל 19 רכש בחסכונותיו דירה בת חמישה חדרים בנתניה. "מהרגע הראשון אמרתי לעצמי, היעד שלך זה בית. היום אתה שר ומצליח, לך תדע מה יהיה מחר. אז דבר ראשון קניתי בית".
עוד קודם הכיר את הבן של אחד העובדים במאפייה, יוני רועה, שנעשה חברו הקרוב. אגב נסיעה קצרה להופעות בבריסל החלו לעבד סקיצות להקלטות, שהפכו לאלבום הבכורה שלו, 'איזו מדינה'. "כל חברות התקליטים בארץ לא רצו אותו. פרט לבן מוש, שהבין שיש פה משהו. אבל הוא אמר על השיר, 'הלחן טוב, המילים קצת מסוכנות. זה יכול להפיל אותך'. ועניתי, 'אין לי לאן ליפול. או ש'איזו מדינה' ירים אותי, או כלום'. הביאו את יוש גרנות שישנה קצת את המילים ויוני לא הסכים בשום פנים ואופן". השיר הושמע לראשונה ברדיו בדיוק ביום מותו הטרגי של זהר ארגוב. לוזון הופך לכוכב בן לילה, סמל לקרוס־אובר מזרחי כל־ישראלי. באותו קיץ הוא כבר מופיע עם כל הגדולים, בחורשת טל, בפני 50 אלף איש לדבריו.
והוא הפך לאחד מגדולי זמרי הנשמה שלנו — רבים יטענו, הגדול מכולם — מי שכל צמרת המוזיקה המזרחית, ולא רק היא, תישבע בשמו. מוזיקאי וזמר אמיתי, חולש על כל המקאמים ורבעי הטונים, חובב מושבע של מוזיקה שחורה ואופרה. ממשיך לפעול, בקצב שלו, מופיע בעיקר באירועים פרטיים, ועדי עובדים, חתונות (22 אלף שקל, לפני מיסים, הוא אומר), 'אופרה בלאפה', קפיצות לאילת. בקרוב, הוא מגלה, יראה אור אלבום דואטים שלו, פרויקט משותף עם יוני רועה ונדב ביטון. והכי חשוב — הקול שלו לא נסדק ולו בפס אחד. הייתם צריכים לשמוע אותו, למשל, עושה ביצוע א־לה שימי תבורי. "אפילו שימי היה מתבלבל", הוא צוחק.
מהמבט שלך, "יש ויכוח, אין קיפוח"?
"מהיום שהוצאתי את 'איזו מדינה' לא הרגשתי שקיפחו אותי. פרצתי את כל המחסומים, ישר נכנסתי לקונצנזוס. אמרו, יש פה בחור מחונן, מוזיקאי עם בשורה, והיו משמיעים אותי בין סטיבי וונדר לגלי עטרי, כל רבע שעה ברדיו וכל יומיים בטלוויזיה. אז ממני לא תשמע 'קיפוח'".
אתה שומע את הטענות של זמרים מזרחים כלפי הרדיו.
"לגבי גלגלצ או גל"צ, אני עדיין לא יודע אם זה קיפוח. גם את יהורם גאון, זמר הלאום שלנו, ואת חוה אלברשטיין, מוסד, לא משמיעים שם. אריק איינשטיין לא הושמע שם בשלוש השנים האחרונות לחייו. אז להגיד קיפוח עדתי? לא. זה חוסר מודעות. חור בהשכלה. אם היו יושבים שם אנשים עם קבלות, ננסי ברנדס, קובי אשרת, אלון אולארצ'יק, מתי כספי, והם היו אומרים, זה לא בפלייליסט כי זה לא טוב — מוריד את הכובע! אבל כמה ילדים בלי שום רקע מוזיקלי, שום הבנה, לא יודעים כלום והם ינהלו את הקריירה שלי או של חיים משה? לא מקובל".
הטענה העיקרית בהקשר שלך אומרת: אלי לוזון זמר אנין. שומר על מרחק. עובד בקצב איטי. כאילו, לא נאה לך להתקרקש עם הקטנים.
"נכון. אני לא מלכלך את הידיים שלי. אתה רואה מה יש לי פה בבית המפואר הזה? פסנתר וסטנד עם מיקרופון. כאן אני לפעמים מופיע. אני מוציא את המעיים. ואני יכול להוציא שיר בחצי שנה. עבורי, שיר טוב, יותר טוב לי מקיסריה. 'פרי גנך', זה שיר שלוקח אותך לנצח. 'גשם', 'לגעת באושר', 'איזו מדינה', 'נערת החלומות', 'הנשמה' — המנונים! את 'ילד גדול' משנת 91', שרים כל ערב בכל טברנה ארבע פעמים. אני בא מאמת אחת. הווקאליות שלי והאינטליגנציה שלי. מאמין בדרך הישנה. מה, ללכת ולהפיץ את עצמי? להגיד שיש לי 800 אלף צפיות ביוטיוב? זה חארטה ובלוף".
מספר צפיות ביוטיוב זה בלוף?
"בלוף! יש חמישה מיליון איש בעם ישראל. עזוב את הערבים. תחלק לבתים, יוצא לך מיליון ומאתיים אלף בתים. לאמא שלי אין מחשב, תוריד את אלה — נגיד מיליון. חלק אוהבים אופרה, חלק פאנק, חלק בלוז, ונגיד 50 אחוז אוהבים מזרחי. הגעת ל־500 אלף בתי אב. ויש לך מיליון זמרים במזרחית! אז נניח, כולם אוהבים אותו זמר — תגיע ל־270 אלף צפיות. איך 17 מיליון? בוא אני אספר לך, היה כבר מי שהתקשר אליי ואמר, 'תן לי 10 אלף שקל, תקבל מיליון צפיות ביוטיוב'. עבור מה? מה זה ייתן לי? או אחד שבא לך עם 18 נגנים ו־800 ספוטים על הבמה. בשביל מה? אתה בא לתת ספוטים או את עצמך? מה אני, רקדנית בטן?"
אתה מכיר בכלל את הדור הצעיר? אני אמנה בפניך שמות: לירון רמתי, שקד קוממי, איתי לוי, שיר לוי, מאור אשואל, מאור אדרי.
"מכיר בשמות, אבל לא יודע איזה שיר של מי. אז אני יכול להבחין כשאייל גולן שר, דודו אהרון, משה פרץ, ישי לוי. פאר טסי, הוא ואייל מאוד זהים בקול, לפעמים יש לי בלבול גם שם. וכל האחרים? לא יודע מי זה מי".
האמנים המצליחים בתחום הגיעו לסכומים של 70 ו־80 אלף לאירוע.
"שיהיה להם לבריאות, אבל אני הייתי מעדיף לתת לזוג את ה־80 אלף מאשר הופעה של 40 דקות. שנתיים שכירות או שייהנו מאוטו חדש. אבל יש טרנד של לשלם מחירים מטורפים. וקטע של שואו־אוף. נגיד שאני איש עסקים שרוצה להתחבר לגדולים יותר. מה אני עושה? מביא את אייל גולן או משה פרץ, מזמין כמה קבלנים טובים, שירצו להתחבר אליי. זו שיטת שיווק. אני שמח שהם מופיעים ואם באים להרים עליך קופה, נגיד היכל התרבות, שייקרעו. אבל מאנשים מסכנים? למה?"
בכלל, מה "מזרחי" ברבים מלהיטי הפופ האלה, עם הקלאב־ביט הקבוע?
"הביט של הקלאב הוא בכל מקום. מה הוא קשור למזרחי? לא יודע. מה זה בכלל מוזיקה מזרחית? לא אייל גולן ומשה פרץ. מזרחית זה רבעי טונים, קשור לאיסלאם, לעיראקית, למצרית, למרוקאית. אום כלתום זה פרטיטורות שלמות ו־80 נגנים. הרבה יותר מתורבתת מהים־תיכונית".
ומצד שני, אמנים ותיקים שרעבים ללחם.
"כל הפדרציות מקבלות עשרות מיליוני שקלים, אולי מאה מיליון, על תמלוגים. אז אני מציע למירי רגב לחוקק חוק: כל אמן שתרם את חלקו למדינת ישראל, בעל 30 שנות קריירה — ומתוך זה בטוח שש־שבע שנים זה רק התנדבויות — לכל אחד כזה מגיע לקבל חמישה אחוז מהרווחים האלה. אנחנו לא פחות עובדי מדינה מאנשי קבע או עובדי קופת חולים. שלא נגיע למצב של גבי שושן שנזרק ככה כי לא היה לו אלפיים שקל לשכר דירה, או כמו מירי אלוני ששרה ברחובות. זה ביזיון".
ריאליטי מוזיקה?
"לא סובל את זה".
ובכל זאת, בתו הבכורה הודיה ניגשה לאחת מהן, 'בית ספר למוסיקה'. הוא משמיע לי בגאווה, והתפוחה אכן לא נפלה רחוק מהעץ. "והיא לא התקבלה. יודע למה? מסיבה מאוד פשוטה: אין לה מול מי להילחם שם. היא לוקחת את זה מראש.
"אין מה לעשות, יש חילופי משמרות", הוא אומר. "זו דרכו של עולם. צעירים אומרים לי, 'אתה הפרויקט של רביבו, נכון?' עליי! אני זכיתי שזהר ארגוב הזמין אותי להצטרף לבמה. ואחר כך במונית הוא אומר לי, 'יש לך קלטת בת זונה, תצליח'. שנת 79', אני בן 13. זרקו לו מאתיים דולר, דחפו לו בחולצה. ישר ניער ממנו את הטיפ ושם לי על האורגן. לארג'".
אפרופו, איך נשארת נקי מסמים?
"באו אליי הרבה. 'יש היום מריחואנה, קריסטל, קוק, כיף', כל החרא הזה. אבל בחיים שלי לא נגעתי ולא יודע איך זה נראה. המקסימום שלי זה בלאק לייבל עם קצת קולה אחרי. אני אם שותה לפני הופעה, אני לא נשמע טוב".
ומעריצות?
"בסדר. כמו כולם. היתרון היחיד הוא שלא ניצלתי את התמימות של המעריצות. אני אדם מאוד רחמן. נאיבי, הייתי אומר. לא ארצה לצחוק על בחורות, כמו שאני לא רוצה שיצחקו על האחיות שלי. וכל מה שיש לך בחיים זה הבית. בית מקדש, לא לפגוע בו".
איך הגבת כששמעת את מה שיוחס לאייל גולן?
"בהתחלה אתה שומע ומזדעזע. אם מישהו היה עושה את זה לבת שלך? הייתי הורג אותו. ברור. אבל אם כל הסיפור היה אמיתי, אייל גולן לא היה מופיע היום. עובדה שהתיק נסגר. היום זה מאוד מסוכן והתקשורת לא יודעת לפרגן. תראה את משה איבגי. המשטרה מחכה להפיל אותו. המשטרה מחכה שיבואו להתלונן על איבגי — למה את מחכה? ותשמע, כל עם ישראל, אם תתחיל ככה, אין אחד צדיק בעם ישראל. עזוב".
להבדיל, שמו עלה לאחרונה לכותרות אגב סכסוך שכנים שהגיע לבית המשפט. עצי פרי שגלשו לחצר שלו, מה שהוביל לבקשה למתן צו הרחקה מטעם שכניו, שבה נטען כי איים עליהם. "אין בזה כלום", הוא אומר. "סתם, מנסים לרכב על הגב שלי". עדיין נושא כמכוות אש את הפעם ההיא, 1993, שבה היכה בעל מלון בנתניה אחרי שזה קילל והכה את אחיינו, ובילה שנה וחצי בכלא. "לא רוצה להיכנס לזה", הוא אומר. "כל מה שהקב"ה נותן אני מקבל באהבה. גם את המבחן הזה. וזה היה במקום מוות. יצאתי, נגמר העונש, שילמתי את חובי לחברה — על לא עוול בכפי אגב — ואז הפכתי מדינה עם 'גשם' ואחרי שבוע הכרתי את אשתי. הכל מהקב"ה. אז שאני אשבר?"
× × ×
אחרי שהבטחתי לחזור לסנוקר הוא מלווה אותי החוצה. אנחנו חולפים ליד ביתו של תשובה. "איש טוב. ונכנסים בו, כי נכנסים בכל אדם שמצליח כאן", הוא אומר. "נכנסים בכל אדם שמצליח. למה נכנסים בבר רפאלי? זה הטבע של עם ישראל. שאלו פעם איזה ערבי, למה אתם שונאים את היהודים? אמר להם, כדי שנאהב את היהודים, הם קודם כל צריכים לאהוב את עצמם. כל הגאולה שלנו עומדת על אהבת חינם. קניתי אוטו חדש, תפרגן לי! זה עולה לך כסף?"
מביט שוב על ביתו. "תסתכל. דירה של 14 מיליון שקל. לכל ילד יש סוויטה ושירותים ומקלחת וכל האטרקציות הכי מטורפות. חבר שלי קנה אוטו אמריקאי 2007 ב־20 אלף שקל. מה זה 20 אלף? קניתי אופניים לילדה בשמונה אלף. כי הכל שלהם בסופו של דבר, אנחנו באנו בלי כלום ונלך בלי כלום. אבל שיעריכו את זה".
איך?
"אל תקנה לבת שלך דירה. תגיד לה, 'תעשי משכנתה' ותשלם אותה 20 שנה. ואז מה קורה? בעלה רואה אותך כל חודש בבנק שלו. אם היית נותן את הדירה, אחרי שנתיים הוא היה שוכח". נאנח. "תשמע, בזמנים האלה, אני מודאג מאוד. אז כל פעם שהבנות שלי יוצאות, אשתי מחזירה אותן הביתה. בחיים הן לא יישנו אצל חברה. בחיים! אתה לא יכול לדעת מה קורה, אחי. בכלל, כל הדור העכשווי הזה מאוד קשה. מבולבל, על פי ההלכה. שנאת חינם. הרגש נדם. חבר לא מתקשר אליך. תצטרך קצת כסף, לא ילווה לך. דור של פלסטיקה. אם אין לך כרטיס פלסטיק אתה לא אוכל. המוזיקה פלסטיק, הדיסק פלסטיק, האוכל פלסטיק, האנשים פלסטיק".
והגאולה תבוא מתי?
"כתוב בתהילים: 'כי אלף שנים בעיניך — כיום אתמול'. אנחנו כבר בשנת התשע"ו, שזה 5776. זאת אומרת, אנחנו כבר ביום שישי, בכניסת שבת כבר. 6,000 שנה, נשאר לך עוד 224 שנה. מה זה כבר 224 שנה?"
ואתה ממשיך לשיר?
"בטח. השירה היא הדבר הכי גבוה בחיים. הקב"ה היה מעיר את דוד המלך עם הרוח שלו, כדי שהמיתרים שלו ינגנו. ולפעמים אני שומע את עצמי שר, ואני בוכה".
"צדיקים ברמה של הרב כדורי לא עושים עניין מקהל מעורב! אז מי אתם, החרמנים הקשקשנים, מה אתם באים לזיין לי את המוח? כשאני הייתי שומר שבת בשיא הפריחה שלי עם כוסיות מכל העולם - אתם הייתם גונבים קופות צדקה! אז על מי אתם באים לעבוד?"
"התורה זה ספר ההוראות שלי, אבל אין לי בעיה להופיע מול הומואים, לסביות, כורדים, ערבים, שמאלנים, בפני כל אחד. כי הומו או לסבית - שזה לא הדרך שלי - הוא יצירה של הקב"ה. כמו החתול או הנחש או העכבר. אז אני יכול לשנוא יצירה של הקב"ה? מי אני בכלל?"
"מהיום שהוצאתי את 'איזו מדינה' לא הרגשתי שקיפחו אותי. פרצתי את כל המחסומים, ישר נכנסתי לקונצנזוס. אמרו, 'יש פה בחור מחונן, מוזיקאי עם בשורה' והיו משמיעים אותי בין סטיבי וונדר לגלי עטרי, כל רבע שעה ברדיו וכל יומיים בטלוויזיה. אז ממני לא תשמע 'קיפוח'"
"באו אליי הרבה עם סמים. 'יש היום מריחואנה, קריסטל, קוק, כיף', כל החרא הזה. אבל בחיים שלי לא נגעתי ולא יודע איך זה נראה. המקסימום שלי זה בלאק לייבל עם קצת קולה אחרי. אני אם שותה לפני הופעה, אני לא נשמע טוב"
"בשנים החזקות הייתי מופיע באוגוסט 56 הופעות. ממוצע של כמעט שלוש הופעות בערב. אבל בתקופה ההיא לא היו הסכומים של היום. 5,000 דולר היה הפול פרייס. אם הייתי טיפה יותר פיקח, אז לא הבית הזה — הייתי קונה את חצי תל־אביב""
"אני הייתי מעדיף לתת לזוג את ה־80 אלף מאשר הופעה של 40 דקות בחתונה. יש טרנד של לשלם מחירים מטורפים. וקטע של שואו־אוף. אני שמח שהם מופיעים ואם באים להרים עליך קופה, נגיד היכל התרבות, שייקרעו. אבל מאנשים מסכנים? למה?"
"כל פעם שהבנות שלי יוצאות, אשתי מחזירה אותן הביתה. בחיים הן לא יישנו אצל חברה. בכלל, כל הדור העכשווי הזה מאוד קשה. שנאת חינם. הרגש נדם. אנחנו דור של פלסטיקה. אם אין לך כרטיס פלסטיק אתה לא אוכל. המוזיקה פלסטיק, הדיסק פלסטיק, האוכל פלסטיק, האנשים פלסטיק"
