ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רות ומשה דיין, באמצע שנות ה־40. "רציתי שיכירו גם את משה הזה", היא אומרת השבוע. "שיידעו שהוא לא היה רק צבאי, שהוא היה בשר ודם"
    7 ימים • 16.03.2016
    שלך, משה
    במשך 40 שנות נישואים כתב משה דיין לאשתו רות מכתבים מלאי אהבה ותשוקה, אבל גם כאלה המעידים על אישיותו המורכבת ועל מערכת היחסים הסבוכה של השניים. עם צאתו לאור של "משה דיין — מכתבי אהבה", ספר חדש המאגד את המכתבים, מספרת רות דיין, שחגגה ממש עכשיו 99, על ההחלטה לחשוף את ההתכתבויות האינטימיות, שמגוללות גם את הקשיים ואת פרשות האהבים של "מר ביטחון". "אהבתי אותו, בוודאי", היא אומרת בראיון חשוף. "אחרת לא הייתי חיה איתו. קשה מאוד לחיות עם אגדה"
    אמירה לם

    "סופי שאצא מדעתי. אינך יכולה לשער כמה רוצה הייתי לקבל ממך כל שעתיים מכתב ושלא לענות כלום. לקרוא ולשתוק. לקרוא ולשתוק. רות, הבטיחי לי בכל יום מכתב ובעד זה לא אכתוב לך. רק כשתבואי אביט עלייך ואשתוק". (משה דיין, מכתב לרות, 6.11.1934)

     

    לפני חודש, בדיוק בימים שבהם ירד הספר "מכתבי אהבה — משה דיין" לדפוס, נפלה רות דיין ונחבלה בראשה. נפילה שטילטלה אותה, היא אומרת, ומאז היא מרגישה שגם הגוף וגם הזיכרון שבריריים יותר.

     

    אנחנו נפגשות בביתה בתל־אביב ביום הולדתה ה־99. זה היה אמור להיות יום חגיגי במיוחד.הספר, שיצא בהוצאת "ידיעות ספרים" ומאגד את מכתביו של דיין אליה, נועד לצאת בו — אבל רות מצויה במצב רוח קודר, שגם עשרות הזרים שנשלחו אליה — רובם זרים גדולים של מאה פרחים בדיוק, מאה צבעונים, מאה כלניות, מאה ורדים — לא מצליחים לשפר.

     

    "מאז הנפילה קשה לי לשמוח", היא אומרת. "פתאום אני כבר לא בריאה. יש לי צלקת שמושכת אותי למטה. אני מרגישה שמשהו משתבש. מאז שזה קרה לא יצאתי מהבית חוץ מאשר לרופא ולקבל זריקות. היום התלבשתי יפה כי היו לי אורחים וידעתי שגם את באה, אבל לא נשב הרבה מדי, כי אני מרגישה שאני מאבדת את הזיכרון".

     

    רות דיין, השבוע בביתה. "כשחזרתי למכתבים, אמרתי לעצמי, זה לא רק מה שהוא כותב עלינו. זו היסטוריה של ישראל. הם מראים איך המדינה הזו נולדה"
    רות דיין, השבוע בביתה. "כשחזרתי למכתבים, אמרתי לעצמי, זה לא רק מה שהוא כותב עלינו. זו היסטוריה של ישראל. הם מראים איך המדינה הזו נולדה"

     

    את אחותה האהובה ראומה ויצמן, שהגיעה לבקר למחרת, כבר שילחה הביתה. עד כדי כך חשה ברע, לפותה ברצון להסתגר בתוך עצמה.

     

    בפגישותינו בעבר, דיין תמיד הפתיעה בלשונה המשתלחת, בחיות הקורנת ממנה ובקולקציית הבגדים המרהיבה שלה, שריד לתקופה שבה עמדה בראש משכית. גם השבוע, במקום הנמוך שבו היא נמצאת, לדבריה, קיבלה אותי יפה ומטופחת, לבושה באחת השמלות מהקולקציה הזו.

     

    לא רק השבועות האחרונים, גם השנים האחרונות לא היו קלות לה, היא מודה. ההידרדרות במצב בריאותה של בתה יעל ומות הבן אסי חרתו בה את אותותיהם. "הייתי מאוד גאה באסי", היא אומרת. "הוא היה באמת חולה מאוד. חולה פיזית, חוץ מהשיגעונות שלו. אבל הוא גם היה מוכשר מאוד ואני לא שופטת אותו. רק אוהבת אותו. אני לא שופטת את אסי ולא את אודי ולא את יעל. אין לי שום דבר בליבי עליהם. הם היו ילדים טובים. אולי אני לא הייתי תמיד אמא טובה, אבל אין לי טענות אליהם. כל אחד מהם גאון קטן.

     

    "חבל שאסי מת", היא מוסיפה אחרי שתיקה. "אבל אנשים צריכים ללכת, אני לא ילדה. הרי זה הסוף בסוף", היא אומרת וניכר בה שאינה מדברת רק על בנה. האם הספר עבורה הוא סגירת מעגל, משימה שרצתה להספיק? "עכשיו אני יכולה להגיד שזה סוגר מעגל, אבל זה לא התחיל מרצון כזה שלי", היא משיבה. "בהתחלה לא רציתי שום דבר, אבל יום אחד מויש'לה ראה את הקלסר עם המכתבים ואמר שזה שווה, שצריך לפרסם אותם. תשאלי אותו אם הוא חשב על סגירת מעגל".

     

    מכתב של משה דיין
    מכתב של משה דיין

     

    ב"מויש'לה" דיין מתכוונת לד"ר משה הראל, חברו הטוב של אסי מאז ילדותו בצהלה, המקפיד לבקרה בכל שבוע מאז מות בנה. באחד מביקוריו נתקל בקלסר שעל הספרייה בסלון ביתה, ובו כ־170 מכתבים שכתב לה דיין בין 1934 ל־1971.

     

    לכל יתר הכתבות ונטורים מסוף השבוע היכנסו לעמודי העיתון, דרך לחיצה על עמוד השער

     

    "הדפים הצהיבו והכתב היטשטש עם השנים, לא את הכל היה קל לקרוא, אבל מרגע שהתחלתי, לא יכולתי להפסיק", מספר הראל. "תיאור של כמעט 40 שנות קשר הדוק וקרוב, שגם שופך אור על תקופה סוערת בחיי היישוב העברי, וגם משקף את משה דיין האדם, על כל מעלותיו וחסרונותיו. זו עדות אמיתית על האיש".

     

    כשהשניים פנו אל ההיסטוריון וחוקר ארץ ישראל ד"ר מרדכי נאור, כדי שיערוך את הספר, הוא הסכים מיד. "היה ברור לי שיש כאן אוצר של ממש, הן מבחינה אישית והן מבחינה צבאית ולאומית. כאילו כל ההיסטוריה של ישראל נפרשׂה על כף היד".

     

    נאור ערך את המכתבים והקדים להם הסברים ופרשנויות, ורות ישבה עימו שעות ארוכות ותיארה את האירועים מזיכרונה. "הסכמתי לעזור בחשיפת המכתבים כי הם מראים איך המדינה הזו נולדה", היא אומרת. "זה מה שהיה חשוב לי להראות. כשחזרתי וקראתי מה שהוא כתב — זה מכתב מרודוס, מהשיחות עם המצרים, וזה מכתב מוייטנאם ועוד — אמרתי לעצמי, זה לא רק מה שהוא כותב עלינו. זו היסטוריה של ישראל".

     

    הילדים יעל, אודי והתינוק אסי דיין. "הבית שלנו איננו אידיאלי", כותב דיין לאשתו, "אבל נדמה לי שמוטב שיהיה בית כזה משלא יהיה בכלל"
    הילדים יעל, אודי והתינוק אסי דיין. "הבית שלנו איננו אידיאלי", כותב דיין לאשתו, "אבל נדמה לי שמוטב שיהיה בית כזה משלא יהיה בכלל"

     

    הזהירו אותי ממנו

     

    "בעוד שבוע אחזור ואת תחזרי ונחיה לנו בשקט בחדר הקטן והשקט ונקרא ונתחמם יחד. סוף־סוף, הן כבר זקנים אנחנו ועייפים־עייפים. אינך יכולה לתאר לך כמה אני עייף". (משה דיין, גבת 8.2.37)

     

    רות ומשה דיין נפגשו בספטמבר 1934, בן למשפחה ממייסדי מושב נהלל, ובת למשפחת שוורץ, האליטה של רחביה. "הייתי מדריכה במחנות העולים והיינו במחנה בנהלל", היא מתארת את הפגישה. "הנהללים ערכו קומזיץ לכבודנו ומשה סיפר על המושב, ואני כבר רציתי אז לבוא לנהלל בלא קשר אליו".

     

    כמה שבועות לאחר מכן החלה דיין בת ה־17 ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, והיחסים בינה ובין המושבניק יפה התואר, המבוגר ממנה בשנתיים, התהדקו. "כבר מההתחלה הזהירו אותי ממנו", היא מחייכת, ומגלה שדיין חיזר אחריה בלהט. "ככלב שוטה הסתובבתי סביב חדר הטלפון", כתב לה בנובמבר אותה שנה. "בעצם, מה אומר לך, אם אמצאך? כך סתם אומר, קראתי לך ואת קולך רציתי לשמוע ולהרגיש בקרבתך. פשוט התגעגעתי אלייך".

     

    מכתב של משה דיין
    מכתב של משה דיין

     

    שנה לאחר מכן נישאו ("בנהלל לא הייתה חתונה כזאת, שבאו הבדואים, במיוחד אחרי הקרבות שהיו להם מול משה, וגם מנהיגי היישוב"), וקצת אחר כך יצאה קבוצה גדולה מבני המושב להקים את שמרון, גרעין קיבוצי מצפון לנהלל — ועימם הזוג הצעיר: משה הפך לחבר בשמרון ולנוטר, ורות חילקה את זמנה בין שמרון לבית הוריה בירושלים, שם, בין היתר, עברה טיפולים רפואיים. דיין מציף אותה במכתבי אהבה, שאופיו הקשה כבר נרמז בהם, כמו גם קנאתו:

     

    "רותי שלי!" הוא כותב ב־16 בדצמבר 36'. "קיבלתי את מכתבך. כמה אני אוהב אותך — אינך יודעת. אם אני רוגז לפעמים זה רק משום שקשה לי ועצביי נרגזים".

     

    ובינואר 37' הוא כותב לה מקורס סמלים של הנוטרים בסרפנד, היא צריפין של ימינו:

     

    "שמרתי משתים־עשרה עד שתיים אחר חצות. הירהרתי והתגעגעתי הביתה. ואני כותב לך (קצת מתבייש אך בכל זאת כותב) כי הייתה לי הרגשה מוזרה כי את בוודאי עכשיו בוגדת בי. מובן שזו סתם הרגשה (כך אני מקווה בכל אופן) וגם בהרגשה זו, במושג בוגדת, לא התכוונתי לצד הברוטלי של המילה כי אם להרגשתך ויחסך אליי בכלל. הרגשתי עמומות שאין את מתגעגעת אליי, שאיני חסר לך (אולי חסר רק כגורם נוחיות אך לא יותר), שאת מתמצאת טוב בחברת אחרים דווקא כשאינני".

     

    רות ומשה דיין ביום חתונתם בנהלל. "קראתי לך ואת קולך רציתי לשמוע ולהרגיש בקרבתך", כתב לה
    רות ומשה דיין ביום חתונתם בנהלל. "קראתי לך ואת קולך רציתי לשמוע ולהרגיש בקרבתך", כתב לה

     

    זמן קצר לאחר מכן, חששותיו מתאמתים, כשלידיו מגיע מכתב ששלחה רות מירושלים לנחמן בצר, מבני נהלל ודמות בולטת בשמרון. כשהמכתב מגיע, בצר נמצא בקורס של ההגנה, ודיין פותח אותו. בעקבות כך, הוא כותב לרות כך:

     

    "אתמול התקבל מכתב ממך לנחמן. נחמן אינו פה, הוא בקורס בגבת. השתמשתי בזה (איש אינו יודע כמובן) ולקחתי את המכתב וקראתיו. אני שולחו לך בזה. על עצם המעשה — אין מה להתנצל. פשוט רציתי לדעת מה את כותבת לו ואיך את כותבת, ולשאלך על כך אין טעם שכן איני מאמין לך. אגב, נחמן כמובן אינו יודע על זאת. אם את רוצה — את יכולה לספר לו. אני לא אספר. רות, מוכרחים להבין. את אינך אוהבת אותי. את אוהבת את נחמן. מכתבייך אליי רשמיים. מכתבים אל בעל. לא כן אליו. בחדרך הקטן את חולמת עליו, ולא עליי.

     

    "אני מאמין שהכל נגרם באשמתי", כותב דיין בהמשך, "אך אין זה משנה — הכל בינינו אינו שווה כלום. יש רק קשר רשמי ומזויף ואין צורך בזה.

     

    "אל תחשבי שכל כך טוב לי בשמרון. את יודעת טוב שכולם מתפלאים שיכולת לחיות עם איש כמותי. גם את מתפלאת ובוודאי גם מתפעלת מעצמך. אין צורך בכך. אין צורך בגבורות. פשוט איני יכול לחשוב אודותייך בלי להרהר ביחסייך הקודמים וההווים עם נחמן ואיני יכול לאהוב אותך או אפילו לשנוא אותך כשאני נזכר בכך.

     

    רחל רבינוביץ' דיין. רומן שנמשך במשך שנים
    רחל רבינוביץ' דיין. רומן שנמשך במשך שנים

     

    "אני יודע שאת זקוקה למישהו שיטפל בך וידאג לך. איני נבהל מזה. אך אם לך לא נוח, יישאר שמך רות דיין. לי זה לא חשוב.

     

    "אני בעיקר רוצה להיות ישר כלפייך (ואני מקווה כי הייתי כזה כל הזמן) ולומר לך את יחסי האמיתי. אני מרגיש את עצמי כאילו מעולם לא טוויתי תקוות משפחתיות. לא סידרתי ולא חשבתי על חדר — כי לא היה לי עם מי להימצא בחדר. וכן גם להבא. דעי לך כי יותר לא אפתח מכתבים ממך למי שהוא — כי אין זה מעניין אותי.

     

    "זה בעצם הכל. יכולתי להמשיך ולהמשיך אך מספיק. את יודעת את הכל יותר טוב ממני. אין צורך ברעש ובטרגדיות. אקווה כי תכתבי לי. אם נוח לך — אעזוב את שמרון. אם איני מפריע לך — אהיה פה כל זמן שאמצא עניין ושלא יהיה לי עניין אחר. כתבי לי אם קיבלת את חבילת השמיכה וכו' ששלחתי לך.

     

    "הכתובת הישירה לנחמן: גבת, קורס הגפירים, דואר נהלל.

     

    מכתב של משה דיין
    מכתב של משה דיין

     

    "והיי שלום, משה".

     

    הפרשה כולה גרמה זעזוע בשמרון, אך השבוע היא אומרת על כך רק: "היינו קבוצה קטנה, של 25 איש. זה לא היה ממש רומן. ובכלל, אין טעם לרוץ עכשיו אחרי כל הרומנים שהיו או לא היו לי. מגיל 15 ההורים שלי היו צוחקים על המחזרים שהיו לי בירושלים, אבל זה לא רלוונטי".

     

    מחמד קטן שלי

     

    בסופו של דבר, השניים עוברים את המשבר ונשארים יחד, אך לא מצטרפים לגרעין שעולה להתיישב בחניתה. דיין פונה לדרך צבאית, בעוד אשתו מחלקת את זמנה בין ירושלים לתל־אביב, שם למדה הנהלת חשבונות. אם נותרו צלקות מהפרשה עם בצר, אין להן עקבות במכתבים.

     

    "רות שלי, מחמד קטן שלי", כותב דיין ב־20 במארס 38'. "כבר מזמן לא התגעגעתי אלייך כמו הלילה. כל הלילה במארב התגעגעתי נורא. איזה מין חיים אלה? רותי שלי, בואי ודי. מוכרחים להיות יחד".

     

    בפברואר 39' באה לעולם יעל, בתם הבכורה. שמונה חודשים לאחר מכן, כשדיין מדריך בקורס קצינים של ההגנה, הבריטים מגלים נשק בלתי חוקי במחנה, והוא נשלח למאסר. בדרך לכלא עכו, הוא משרבט על פתק: "רות. נאסרנו והובלנו לעכו. האשמה נראה לי קלה מאוד. אקווה שייגמר בטוב" — ומצמיד אותו לקולר של כלבו, בגי, שאותו הוא משחרר ליד נהלל, כדי שיגיע לאשתו.

     

    למרות האופטימיות, נגזרו על דיין עשר שנות מאסר, שמהן ריצה שנתיים. בשובו לנהלל, בפברואר 1941, הוא מתמנה למ"פ בפלמ"ח, וכמה חודשים לאחר מכן, באחד הלילות של יוני אותה שנה, נקרא למשימה דחופה: לסייע לצבא הבריטי לתקוף בסוריה ובלבנון, שנשלטו על ידי צרפת של וישי — פעולה שהוא מאבד בה את עינו. מהשנים הבאות, בין 1941 ל־1948, כמעט לא נותרו מכתבים, אך במכתבים מאוחרים יותר הוא מזכיר לא פעם את אובדן העין, ומתאר את כאביו ואת שני הניסיונות הכושלים להשתיל לו עצם בארובת העין, כדי לקבע עין זכוכית. בין היתר, הוא כותב באפריל 52':

     

    "את העין שלי (הכוונה לעין הזכוכית שלא נקלטה היטב — א"ל) אני לובש כל הזמן ובמשך היום בחוץ עם משקפי שמש ובערב בבית את השחור (הרטייה — א"ל)".

     

    בשנים האלה נולדו לבני הזוג גם שני הבנים: אודי ב־1942 ואסי ב־1945, ובמהלך שנות ה־50 הוא מרבה לטפל בהם, בעוד רות מסתובבת בעולם בענייני משכית והמגבית היהודית. כך הוא כותב ב־28 באפריל 52': "הייתי בנהלל ואחר כך החזרתי את אודי ליגור (שם שהה עם חבריו לכיתה — א"ל) להמשיך עם כיתתו ואת אסי למעוז", הוא מתאר שגרת הסעות שכל אמא (בעיקר) מכירה היום. "דיברתי עם נעמי המורה של אודי והיא אמרה לי כי הוא הוטב מאוד בלימודים בזמן האחרון ואין כל ספק שהוא מתאמץ מאוד להיות ילד טוב אבל כמובן שמדי פעם, בלי שירצה בכך — נפלטים מעשים. למשל, את שני רובי האוויר שקניתי לו כבר הספיק לקלקל ומי יודע אם אצליח לתקנם אבל הוא לא עשה זאת בכוונה רעה.

     

    "אסי למד במשך שעות ספורות לנסוע על האופניים אבל בהסכמתו לקחתי את האופניים לירושלים.

     

    "היום אני בירושלים בעצמי עם יוליק (הכוונה ליעל — א"ל), כי הורייך אינם. אקח את יולה איתי כבת זוג לכל המצעדים מחר ומחרתיים (היא רוצה בזה מאוד)".

     

    גם בהמשך מספר דיין על הנעליים והמשחקים שקנה לילדים, ומתאר את הארוחות שהכין להם ואת הטיפול בהם כשהם חולים. "רציתי שיכירו גם את זה, שהוא לא רק צבאי, שהוא היה בשר ודם", אומרת דיין. "אני חושבת שכולם היו כאלה. הורים מסורים".

     

    אז מה השתנה? הרי לימים הוא נישל את הילדים מהירושה והם יצאו בחשבונות נוקבים מולו.

     

    "הפנצ'ר הגדול לדעתי הוא שעזבנו את המשק ב־56' ועברנו לצהלה. אחר כך הדברים השתנו. הוא מת בן 66, והוא לא היה במיטבו. בעשור האחרון הוא היה חולה. אבל אז לא הייתי איתו ואני לא יודעת בדיוק מה קרה בינו לבין הילדים".

     

    המלחמות והחיים הפוליטיים שינו אותו?

     

    "כן. זה ממילא משנה את כולם. זה שינה גם את הילדים. כל אחד הלך בדרכו. גם הם השתנו, לא רק הוא".

     

    אינני רוצֶה שניפרד

     

    אבל יותר מכל השתנו היחסים בין בני הזוג דיין עצמם. הריחוק ביניהם, ההולך וגדל במקביל לעלייתו של דיין בסולם הדרגות, ניכר היטב גם במכתבים. ב־6 בדצמבר 53' דיין מתמנה לרמטכ"ל, וב־56', במבצע סיני, במקביל למעבר המשפחה לצהלה, מתחיל להתפרסם בעולם כגנרל בעל העין האחת. בארץ, מצד שני, מתחילות פרשות האהבה שלו לקטוף כותרות. מה חושבת על כך אשתו אפשר ללמוד ממכתב קשה במיוחד שהוא כותב לה בתחילת פברואר 58', ימים ספורים לאחר שפשט את מדי הרמטכ"ל:

     

    "רות שלי,

     

    "אמש חזרתי מירושלים וקיבלתי את מכתבך 'הארוך'. האמת היא שלא חשבתי כי הדרך הטובה ביותר ל'בירור העניינים' היא במכתבים ובעת שאת נמצאת מעבר לאוקיינוס, אבל ייתכן שיש לך צורך נפשי לבירור כזה — כי למעשה את חוזרת לאותו נושא בכל מכתב ומכתב — ואכתוב לך לכן בקצרה איך אני רואה את הדברים.

     

    "אהבה לא תושג על ידי כך שתכתבי לי מארה"ב 'משה שלי, אהוב אותי'. ולו היינו צריכים להתחתן עכשיו בוודאי שלא היינו מתחתנים. אלא שהשאלה עכשיו איננה אם להתחתן — זאת עשינו לפני 22 שנים, כשהיינו צעירים ויפים ומשכנעים. אלא השאלה היא אם להמשיך ולחיות יחד או להיפרד ואם להמשיך ולחיות — איך לחיות.

     

    "קודם כל אודות עצמי (לא משום 'עדיפות' אלא משום שאני הנני הנושא הפרובלמטי...) — לכשנשאת אותי לאיש, לא הכרת אותי ומה שהכרת היה שונה ממה שהנני היום. אך עכשיו את מכירה אותי — לפחות יותר מבעבר — ויודעת אודותיי יותר. את יודעת על 'יפהפיות האורבות לי בדרכים' (או שאני אורב להן), על שאינני מתמסר לילדים ואינני מפנק אותך ואני חי בקברים של 5,000 שנה, ובנשים צעירות מושחתות ובמצבי רוח קשים — והשד יודע במה עוד.

     

    "היות שאת כותבת שצריך פעם להחליט כך או כך, הרי שעלייך, אם את רוצה להחליט, לדעת כי לא רק שאינני מתחרט על העבר אלא שגם אינני מבטיח ואינני מתכוון להשתנות בעתיד (לפחות לא לטובה) ואם את סבורה כי בעל כזה, הנוהג כך, הוא אינו לפי כבודך או שחיי משפחה כאלה אינם נסבלים על ידך ואת מעדיפה גירושים — זכותך היא. ביום שתרצי בכך — תוכלי לעשות זאת.

     

    "כבר אמרתי לך פעמים רבות, וזו גישתי גם עכשיו — אני אינני רוצה שניפרד ואני רוצה שנמשיך לחיות יחד — אם את מוכנה לחיות איתי כפי שהנני ולא כפי שחברותייך או את רוצות שאהיה.

     

    "השאלה כפולה: א. האם את רוצה בזה — ואת זה רק את יודעת. ב. האם הדבר בכלל ניתן. מצאתי רמז חיובי לכך במכתבך, כשכתבת שהמיטה איננה העיקר בחיים. השאלה היא אם אנו יכולים לבנות את המשך חיינו על יחסי שותפות וחברוּת של המשותף (והוא רב מאוד) ולא על תביעות של האחד מהשני.

     

    "ייתכן שיש זוגות היכולים להמשיך בפרק אחד באופן אחד לחיות את כל חייהם וללכת יד ביד ולקטוף כלניות מגיל שבע ועד 120 ובכל שבת לשתות תה עם עוגה אצל אותו השכן ולקרוא יחד את התוספת הספרותית של 'דבר' ולא לחרוג לנושאי חיים ולמסגרות חיים אחרות. אני מסופק בכך. על כל פנים אנחנו, או מכל מקום אנוכי — אינני כך.

     

    "אבל אני רואה אפשרות של פרק חיים חדש המבוסס על העבר אבל הבנוי על חברוּת, הערכה, חיבה (בכוונה אינני כותב אהבה כדי לא לערפל את הדברים, אף על פי שאינני יודע את הגבול בין חיבה ואהבה) — ודרך חיים משותפת.

     

    "יש לנו ילדים, בחלקם גדולים. יולה הגיעה לגיל ולמעמד שבו איננה יותר ברשותנו. גם אודי עוד מעט יהיה בחור גדול. אמנם הבית שלנו איננו אידיאלי עבורם, אבל נדמה לי שמוטב שיהיה בית כזה משלא יהיה בית בכלל. אסי הוא הפחות פרובלמטי ונדמה לי שהוא באמת ילד מאושר.

     

    "אלה בערך 'העניינים'. בינתיים התחלתי ללמוד. אני יודע שזה היה מכתב מעשי, יבש וכו', אבל ראיתי שבכל מכתבייך את חוזרת לשאלה זו ואני מבין שהחלטת עכשיו לברר לעצמך את הדברים במידת האפשר. אקווה שמכתב זה עוד ימצא אותך בארה"ב.

     

    "שלך באהבה, משה".

     

    חייך איתי הם סבל

     

    בסופו של דבר נשארים השניים יחד, כשדיין, ממש כפי שכתב, ממשיך בשלו. ב־1959 הוא יוצא ללמוד בירושלים ומנהל רומן עם הדסה מור, אשתו של דב ירמיה, שהיה קצין בכיר ובן נהלל. ירמיה כותב לדיין מכתב נזעם שבו הוא מכנה אותו "נואף ושפל וארור" ומאשים אותו ש"השתמשת בחולשתה של אישה אומללה" ובמקביל הוא פונה לבן־גוריון, שמסרב להתערב. בצר לו כותב ירמיה גם לרות דיין, שמשיבה: "שום דבר מתעלוליו של משה אינו מדהים אותי. אני רק מתפלאת על טיפשים שעוד מאמינים בו. האשליה שבמשך שנים רבות הייתי בה, הנקראת משה דיין, כבר איננה מזמן".

     

    כפי שהבהיר, דיין לא התכוון לחדול מפרשותיו, אך גם לא רצה להיפרד. "לו ידעתי שיש בדעתך להתקשר עם מישהו הייתי בטוח שצעדך נכון", הוא כותב לאשתו בפברואר 1960 מפריז, "אך אם לא — האם לא יותר מתאים לחכות ב־separation (פרידה) זמן מה, עד למשל שאסי ילך לצבא? הרי בין כך, אני בבית רק בסוף השבוע ובוודאי אינך מתארת לעצמך שלא אבוא לראות את הילדים.

     

    "אני יודע שעצות תינתנה לך למכביר (אף על פי שאני במקומך לא הייתי משוחח על זה עם 'ידידים' ו'ידידות') ובוודאי לא העצה שלי תדבר לליבך. תשקלי ותעשי מה שלדעתך ולהרגשתך הטוב ביותר עבורך וכשאבוא תאמרי לי. אם את רוצה לכתוב לי משהו בעניין זה — תכתבי.

     

    "הייתי רוצה מאוד שתהיי מאושרת. אני יודע שאני אינני יכול לתת לך אושר. היה זמן, שאולי יכולת לחיות איתי בשמחה. ייתכן שיבוא יום ושוב תוכלי, אך עכשיו אני יודע שחייך איתי הם רק סבל וצער. אינך מוכנה (ואולי בצדק) לקבל אותי כמו שהנני ואני אינני יכול להבטיח לך להיות אחר. לכן, רק את יכולה להחליט מה עדיף עבורך — להמשיך בחיינו המשותפים, על כל מגרעותיהם בתקווה לשיפור ולהתאזנות באחד הימים, או לעשות צעד שאין איתו חזרה".

     

    הרומן שלו עם רחל רבינוביץ', לימים אשתו, החל כבר באמצע שנות ה־50, כשרבינוביץ' הייתה עדיין נשואה, ונמשך לסירוגין במשך שנים. דיין כמעט לא מזכיר אותה במכתביו, אך מדבריו עולה שרות דווקא מזכירה אותה לא מעט.

     

    כך למשל, הוא כותב לה ב־10 באפריל 1969:

     

    "אני מצטער שמכתבך היה מלא מ'רחוב הלסינקי' (מקום מגוריה של רבינוביץ' — א"ל). אינני יודע מה את רוצה שאומר ועוד לא אמרתי. את יודעת שאני רואה את היחסים בין שנינו כפרודים ובכל רגע שתרצי, אני מוכן לגירושים".

     

    ובכל זאת חולפות עוד שלוש שנים עד שהשניים מתגרשים, ב־1972. כשאני שואלת את דיין מה גרם לה להחליט, היא מפתיעה: "זה היה בעניין הפלסטינים דווקא. אצלנו תמיד היה בית פתוח לפלסטינים. ערפאת אפילו היה אצלי לצהריים ואני בידידות עם המשפחה. אמא של סוהא ערפאת, ריימונדה טוויל, ואני — חברות טובות עד היום. גם משה, בהתחלה זה היה הקו שלו. הרי אביו לא דיבר איתו מפני שהוא הכניס את הדרוזים לצבא, כי הדרוזים הרגו את זוריק, אחיו של משה ואבא של עוזי דיין, והוא לא סלח.

     

    "מה שקרה ב־72' זה שערב אחד נתתי לו ארוחת ערב בצהלה, ואז הוא אמר לי פתאום שהוא לא אוהב שאני הולכת לבקר את האסירות הפלסטיניות. הייתי אמורה באותו יום ללכת לבקר אסירות פלסטיניות בשכם ולא הלכתי בסוף. הבאתי רק מתנות לילדים בבתי החולים שם. אף פעם קודם לכן הוא לא אמר לי כלום בנושא, ופתאום הוא אמר לי: אני שם את הפלסטינים בבית הסוהר ואת הולכת לבקר אותם?

     

    "אפשר להגיד שאלו המילים האחרונות שהוא אמר לי. אמרתי לו: אז אני רוצה להתגרש, שלום, ויצאתי מהבית כי נדברתי עם חברה לראות הצגה. כשחזרתי, לא דיברתי שום דבר. אז הוא אמר, את אומרת את זה ברצינות? אמרתי: כן. לא אמרתי לו אפילו שלא הייתי אצל האסירות. זה אולי סימן פסיכולוגי שרציתי להיפטר מכל ההו־הא, מכל השומרים על יד הבית, מכל זה. זה הגיע לי עד כאן. די. רציתי להיפטר מהכל".

     

    ובכל זאת מאוד אהבת אותו.

     

    "אהבתי אותו. בוודאי. אחרת לא הייתי חיה איתו. אבל כמו שכתבתי פעם, קשה מאוד לחיות עם אגדה".

     

    יש בך עוד כעס עליו?

     

    "דברים אחרים כבר מעסיקים את המחשבות שלי. אני חיה את היום. זה לא שאני קמה בבוקר וחושבת מה עם משה. בכל זאת עברה חתיכת תקופה מאז שנפרדנו. אבל אני מבדילה בין משה האדם למשה המנהיג וחושבת שאין לנו מנהיג כמוהו בכלל בארץ. את זה הוא עשה הכי טוב, ואני רואה היום שאין, אין אף אחד כמותו. זה מה שחשוב, וכל כך לא מעניין אותי כבר כל הקשקושים עם האהבות. יותר מציק לי שאני מרגישה שהמציאות הישראלית — זו לא המציאות שלי. זה עם אחר, שמתרחק מהשלום. זו לא המדינה שהכרתי ולא המדינה שרציתי שאליה נגיע".

     

    אם חתכתי, חתכתי

     

    דיין עצמו לא תמיד חלק עם אשתו את לבטיו סביב אירועי השעה, אף שהם מופיעים פה ושם במכתביו, למשל בינואר 66'. דיין היה אז מתוסכל מאוד לאחר כישלון מפלגתו, רפ"י, בבחירות, וסבר כי הגיע לקץ דרכו הפוליטית. וכך הוא כותב מהדרך לסן־פרנסיסקו, שאליה נסע כדי לגייס כספים:

     

    "אני עכשיו, כנראה, במצב רוח ירוד ומלנכולי יותר (עד כמה שאני זוכר) — מאי פעם בחיי. יש לזאת בוודאי גורמים שונים, אבל שניים ודאיים: האחד, איבדתי את מסלול חיי. אחרי הצבא נכנסתי לחיים המדיניים. עכשיו, עם רפ"י — למעשה יצאתי ממנו ואינני נאיבי כדי לא לראות איך נוצרים דפוסים חדשים ועולים אנשים אחרים — בשטחים שאני הייתי בהם. אינני מצטער אף רגע על שלא נשארתי ב'מערך' (לו נשארתי הייתי צריך ללקק לאשכול, ספיר ואחר כך — ליגאל ולגלילי) — אבל אינני מתעלם ממשמעות הדבר: עליי להתחיל בתוכן חדש בחיים — שאינני יודע מהו. אינני סופר, אינני איש עסקים, לא אתחיל ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה, אינני צעיר ועוד הרבה דברים — אינני".

     

    כמובן, דיין לא ידע כי פחות משנה וחצי לאחר מכן, במאי 1967, יתהפך הגלגל והוא ייכנס לתפקיד שר הביטחון, שבו התפרסם.

     

    גם במלחמת ההתשה הוא חולק את רגשותיו בכתב: "הלילה בכלל לא ישנתי (פעולתנו בגשרי הנילוס) ולכן רק כמה מילים", הוא כותב ב־30 באפריל 1969 לרות שבחו"ל, ומספר גם ש"כבר קיץ מלא ומעייף ובציבור הרגשה כבדה. יום־יום הרוגים ופצועים ואיש איננו רואה את הסוף לדבר".

     

    ב־28 בספטמבר אותה שנה, כשר בממשלת גולדה, דיין מודאג:

     

    "אני מתרוצץ בלי סוף, ישן עם כדורים ומסתובב עם כאב ראש, אבל אינני יודע איך לעשות זאת אחרת. כל זה הוא בהרבה פחות ממה שקורה לחיילים שבתעלה", הוא כותב, ומבקר את הממשלה שבה הוא חבר: "מהבחינה המדינית העניין מסובך ואינני בטוח שיש יד מכוונת ושקולה. עם כל הפופולריות של גולדה וצוות המוחות שלה — יש לי הרגשה שהטיפול בבעיות הגורליות שלנו לא די אחראי", אמירה מפתיעה במקצת כשהיא מגיעה ממי שהוביל את המדינה ב־1973 למה שהוא עצמו הגדיר "שואה שנייה": מלחמת יום הכיפורים.

     

    "ב־73' הוא כבר לא היה במיטבו", אומרת היום רות דיין. "לא היינו אז יחד, אבל ניכר בו שהוא לא במיטבו".

     

    המכתב האחרון בספר הוא מ־17'.

     

    "בזה זה נגמר. לא קראתי שום מילה ממנו מאז — עד שהתחיל עכשיו כל העניין עם המכתבים והספר. גם לא התקשרתי אליו מאז הגירושים. היו תקופות שהוא היה בוושינגטון ואני הייתי בוושינגטון, חייתי שם ועבדתי מטעם הבנק הלטינו־אמריקאי — ועדיין לא היה בינינו קשר".

     

    מתי הייתה הפעם האחרונה שראית אותו?

     

    "ראיתי אותו בוושינגטון. הלכתי לבית הלבן ב־79', כשחתמו עם מצרים על הדשא. ביקשתי חופש מהבנק וישבתי וראיתי אותם, אבל לא ניגשתי אליו. אם הייתי מרימה טלפון ומבקשת שניפגש, היינו נפגשים, אבל לא. יותר לא דיברתי איתו מאז, אם חתכתי, חתכתי". •

     

     

    amiralam@zahav.net.il

     

     

    לכל יתר הכתבות ונטורים מסוף השבוע היכנסו לעמודי העיתון, דרך לחיצה על עמוד השער

     


    פרסום ראשון: 16.03.16 , 10:41