מלחמת הכוכבת
בלב כבד ובלא מעט חששות תבעה השחקנית עידית טפרסון את תיאטרון הבימה שבו כיכבה שנים ארוכות, בטענה שהתיאטרון הלאומי חייב לה מאות אלפי שקלים. לאחר שבית המשפט פסק כי הבימה התנהג כלפיה בכוחנות ובעושק, שחקנים רבים אמרו לה: "זקפת את הגב של כולנו". אבל לטפרסון זה ניצחון מר‑מתוק. לאמירה לם היא מספרת איך הפכה מאמא למודת מאבקים למען בנה האוטיסט, לאישה שמעזה לעמוד על זכויותיה
עידית טפרסון הייתה אמורה לשמוח. בית הדין לעבודה קיבל חלק גדול מטענותיה במאבק הממושך ועמוס הדרמות בינה ובין תיאטרון הבימה, אבל בפיצויים שהיא אמורה לקבל אין עבורה נחמה. "הבימה היה הבית שלי", היא אומרת כמה פעמים במהלך השיחות בינינו, "ובית כואב לעזוב. במיוחד בטריקת דלת כזו".
יותר מ־20 שנה הייתה טפרסון בהבימה, ו־14 שנים שיחקה שם ברציפות. כשהתיאטרון נאבק בניסיונות הממשלה להשתלט עליו, היא עמדה בקו החזית. תמיד הרגישה שייכת, "חלק מהדי־אן־איי", כדבריה. למרות שהועסקה כפרילנסרית, טפרסון מעולם לא חשה שקורות הבמה שמתחת לרגליה אינן יציבות. על פי החוזה, התיאטרון היה מחויב להעסיק אותה מינימום בעשר הצגות בחודש. המשכורת הזו הייתה בסיס לפרנסת שני ילדיה, שאחד מהם ילד עם צרכים מיוחדים.
שנים הכל התנהל כשורה, וטפרסון עברה מהצגה להצגה, בהן "קוויאר ועדשים", "קן הקוקייה", "פירורים" ו"משרתם של שני אדונים", וקצרה תשואות. אלא שבעקבות תהליך ההבראה שהיה על התיאטרון לעבור כדי להיחלץ ממצבו הכלכלי הקשה, לפני שלוש שנים ביקשה ממנה ההנהלה לבטל את הסעיף הנוגע למספר ההצגות בחודש. "אמרתי שאם כך צריך להגיע להסדר אחר, אבל שתהיה לי איזו משכורת בסיס, משום שהבימה זה מקור הפרנסה העיקרי שלי, ורוב עול הפרנסה של משפחתי מוטל על כתפיי", היא מספרת.
הפגישה הסתיימה, לדבריה, ברוח טובה ובהבטחה שמאחר שטפרסון היא נכס לתיאטרון, כל שינוי בתנאי העסקתה ייעשה בהסכמתה. אלא שזמן קצר לאחר מכן, היא מספרת, קיבלה השחקנית הודעה שלפיה הסעיף ההוא מבוטל, החל מאותו הרגע.
"זו הייתה סערה גדולה מבחינתי", אומרת טפרסון, "טלטלה. פתאום הבנתי שלא סופרים אותי בכלל במקום הזה שחשבתי שהוא הבית החם שלי, הרגשתי שקיבלתי סטירה. זה היה מקומם. למה אי־אפשר היה לדבר איתי? הגעתי לעו"ד ברק בר־שלום, שמתמחה בין היתר ביחסי עבודה. לא עלה בדעתי לתבוע, רציתי דיאלוג שבסופו נגיע לאיזה עמק השווה, לא חשבתי שאפסיק לעבוד שם. אחרי שהוא עבר על ההסכם, התברר שזכויות נוספות שלי הופרו".
עו"ד בר־שלום כתב לתיאטרון שטפרסון אינה מוכנה לשינוי ומבקשת שידברו איתה כמו שסוכם. בהבימה לא אהבו, בלשון המעטה, את מכתבו, והחלו להפעיל עליה לחצים. בין היתר, היא טוענת, למרות שהמשיכה להופיע בתיאטרון, הלינו את שכרה. "הפתיע אותי שזה היה כוחני כל כך, הרגשתי נרמסת", משחזרת טפרסון. "אני זוכרת שאבא שלי, שנפטר לפני ארבעה חודשים, שאל אותי אז: 'תגידי לי, אם היו רומסים את הזכויות של אחד מהילדים שלך, מה היית עושה?' עניתי לו שהייתי נלחמת. אז הוא אמר לי: 'גם לילדה שלי מגיע שמישהו יילחם על הזכויות שלה'".
איך זה באמת להיות שחקנית שהיא גם אם לילד אוטיסט וגרושה?
"כבר שנים אני קמה כל בוקר בחמש־חמש וחצי, להכין את יובב, בשבע עדיין יש לו הסעה לבית הספר. השעות האלה של הבוקר מטורפות, ולפעמים הן באות לאחר לילה שבו אני הולכת לישון מאוחר בגלל ההצגות. אבל זה לא רק הבקרים. כשאת אם שהיא מפרנסת ראשית הכל עלייך — בנק ורואה חשבון וסופרמרקט ולהסיע ולהביא וללכת לאבחון לבד. גם בלוגיסטיקה הפיזית וגם הכלכלית, הכל לבד. להיות המפרנסת העיקרית זה מאוד קשה, ואני חיה ממשכורת, וכשאני מחשבת את פירמידת הצרכים, אני אחרונה בתור. תראי אותי מעט במסעדות. אני ממעטת לקנות לעצמי דברים. אני מחושבת. בפירוש. כשאת חיה בזוג, את יודעת שיש עוד גב בבית. לי אין את הגב הזה. אבל אני לא מתלוננת. אני לא מסכנה. אגב, לא פעם בררתי את הפרויקטים שעשיתי לפי מה שהתאים לחיי המשפחה. הילדים שלי באים לפני העולם כולו".
שלוש השנים האחרונות היו קשות במיוחד?
"עברו עליי הרבה רגעים לא פשוטים בתקופה הזו. גם כלכלית, כי הלינו את שכרי. הגעתי לרגע שלא יכולתי לממן הידרותרפיה שהייתה נורא חשובה לבן שלי. אמרתי, זה לא יכול להיות, אני הרי אישה עובדת, עובדת טובה. לא יכול להיות שלא אוכל לממן לו מה שאני מממנת כל השנים.
"היו לי שתי אופציות: או לכופף את הראש ולהגיד, 'או־קיי, תסתמי את הפה ותקבלי את הדין'. או להגיד, 'זהו, זה הקו האדום שלי'. בסופו של דבר לא הייתה ברירה והגשתי תביעה. זו באמת הייתה אחת ההחלטות הקשות שקיבלתי בחיי".
עד כדי כך קשה?
"המחשבה לתבוע תיאטרון היא נורא מפחידה לשחקן, מה גם שאני אוהבת את התיאטרון הזה. יש שם המון אנשים שאני אוהבת. היו רגעים שאמרתי לעצמי, 'אולי אני נאיבית, ואולי זה תמים לראות בתיאטרון בית. אולי זה כבר לא קיים'".
ואז הוחלט בהבימה לפטר אותה. "עידית בדיוק הייתה אמורה להתחיל את העבודה על שתי הצגות שלוהקה להן, 'המאהב' ו'זרעים של שתיקה'", אומר עו"ד בר־שלום, "והודיעו לה שאם היא לא תגיע להסדר, ייקחו לה את התפקידים האלה. וזה מה שקרה. עידית פוטרה על רקע העובדה שהעזה להגיש תביעה".
אבל טפרסון לא נשארה מחוסרת עבודה. "שאלתי את עצמי מה יהיה, איך אני אפרנס", היא מספרת. "שוק התיאטרון לא כל כך גדול. אבל למזלי קיבלתי בתוך זמן קצר הצעה מתיאטרון באר־שבע לשחק את ברנרדה אלבה וגיליתי שעם כל הכאב, יש עולם מחוץ להבימה".
החלטתו של בית הדין לעבודה, בסוף דצמבר האחרון, כי תיאטרון הבימה הפר הסכם באופן חד־צדדי וכי מגיע לטפרסון לקבל את כל שכרה עד יום הפיטורים, פיצויים ותשלומים שונים בסך של כ־350 אלף שקל, הייתה הכרעה תקדימית, בעיקר מכיוון שבחלק מהסעיפים בית המשפט הכיר בקיומם של יחסי עובד־מעביד, גם כשמדובר בשחקן המועסק כעצמאי. בפסק הדין נכתב כי התנהלות הבימה כלפיה הייתה כוחנית וכי הלנת השכר הייתה "משום עושק והפרת הסכם".
מתיאטרון הבימה נמסר בתגובה: "בית הדין דחה את חלק הארי בתביעה כאשר קבע כי הבימה נהגה כראוי בכך שנהגה בטפרסון כשחקנית עצמאית, הגם שבסופו של יום קבע שהייתה עובדת הבימה, ולראיה לא פסק לה פיצוי כלשהו בגין היותה עובדת, לכאורה. מאחר שטפרסון לא הסכימה להגיע להבנות עם התיאטרון לגבי ההפקות הבאות, הסכם ההתקשרות עימה הגיע לסיומו עם רדת ההצגות שבהן השתתפה. חשוב להדגיש כי הכל נעשה מתוך שיקולים אמנותיים ומקצועיים ועל פי צורכי ודרישות התיאטרון. הבימה עומדת על כך שנהגה בטפרסון בהגינות ובכבוד".
את שמחה על החלטת בית המשפט?
טפרסון: "שמחתי שכל זה מאחוריי, אבל אני עצובה שהגעתי לזה. במהלך שלוש השנים האלה לא פעם שאלתי את עצמי למה יצאתי למסע הזה, אבל אני יודעת שלא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי נכנעת לפחד. זה היה שיעור חשוב בשבילי. הרבה שנים נמנעתי מלהיאבק. תראי, את מגיעה לגיל שאת אומרת לעצמך, נמאס לי שהפחד מנהל אותי, שהפחד מטיל אימה. היו הרבה שנים שהפחדים ניהלו אותי. עכשיו מלאו לי 57 שנים, ואני רוצה בגילי לעשות את הבחירות שלי ולחיות איתן בשלום גם אם אני משלמת עליהן מחיר. אגב, אחרי פסק הדין הזה היו שחקנים שאמרו לי, 'זקפת את הגב של כולנו'".
את לא כמו כולם
יום ההולדת שלה חל בסמיכות לעוד תאריך משמעותי עבורה: מותה של שולמית אלוני, שלא מזמן מלאו שנתיים למותה. אלוני הייתה דמות מפתח בחייה. את העובדה שלמדה תיאטרון היא זוקפת לזכותה: אלוני שיכנעה את הוריה, שושנה ודוד, אז קבלן מצליח, לתת לטפרסון את ברכתם. אמה הייתה חברתה הקרובה של אלוני. הן גרו באותה שכונה בכפר־שמריהו, מרחק כמה צעדים בין החצרות, ישבו ממושכות זו במטבחה של זו, טוו יחד חלומות. עידית טפרסון והילדים של אלוני גדלו יחד. פעם במהלך משחק בחצר הם התווכחו ביניהם, ואלוני אמרה להם: "ילדים, לא מוכרחים להיות כמו כולם".
טפרסון כבר לא כל כך זוכרת את ההקשר, אבל זוכרת את המשמעות. "עבורי זה היה רגע כל כך משחרר. הייתי ילדה שמאוד רצתה להיות כמו כולם, אבל תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה בזה. הייתי גבוהה מדי, חולמנית מדי. המשפט הזה חקוק לי בראש מאז, מדהים עד כמה הוא ליווה אותי בכל מיני תחנות בחיי".
באיזו תחנה בעיקר?
"בעיקר בהתמודדות עם העובדה שיובב אוטיסט. יובב נולד כשהייתי בת 35, ובגיל שנתיים וארבעה חודשים אובחן כאוטיסט. המזל שלי היה שכשאיבחנו אותו כבר הייתי בהיריון עם בתי עלמה, אז הרווחתי אותה, כי אחרת הייתי פוחדת להביא עוד ילד. זו הייתה תקופה קשה ומורכבת. הרי כשילד נולד, נולד לך גם חלום. את חושבת איך הוא יהיה בגן, בצופים, מה הוא יעשה בצבא. פתאום לקחו לי את החלום ואמרו, 'סליחה, תיפרדי'. ואני רציתי לצרוח, תחזירו לי את הילד שלי שחלמתי. זה שבר גדול, מה עוד שהוא נולד ילד רגיל, וההתפתחות שלו הייתה תקינה עד גיל שנתיים".
מה קרה ליובב בגיל שנתיים?
"הילד פתאום התחיל לאבד מילים, התחיל להסתגר ונהיה עצוב. פתאום הוא לא הגיב לכל מיני דברים. זה מאוד־מאוד מפחיד. אני זוכרת שאחרי איזה עשרה ימים של אבל נוראי, פתאום הסתכלתי עליו ואמרתי: אלוהים, מה עשיתי? נטשתי אותו. הייתי כל כך עסוקה באבל של עצמי. הוא היה קטנצ'יק והסתכל עליי בעיניים כאלה פעורות. אמרתי לו, יובבי, אתה מושלם בשבילי ואתה תלמד אותי איזה מין אמא אני צריכה להיות לך, ומה שלא יהיה, אנחנו ננצח ביחד. והוא נתן לי חיוך כזה. וכמובן המשפט המדהים הזה של שולה היה שם איתי וקיבל משמעות חדשה. עד אז תירגמתי אותו כלפי עצמי, ופתאום הבנתי שהוא נכון גם לילדים שלי. גם להם מותר להיות לא כמו כולם. אפילו אם זה קשה לי.
"כיום יובב בן 21. ילד מדהים באמת. נבון מאין כמותו. מדבר נהדר. אמנם אין לו שפה עשירה כמו לבני גילו, אבל הוא מבין הכל ויודע לתקשר מצוין. מלא שמחת חיים ואור. ילד שלא יודע לשקר או להעמיד פנים ותמים עד כאב, לא מודע לסכנה.
"כשאני מביטה לאחור אני מלאת חמלה כלפי האישה שהייתי, ולכן אני נפגשת עם הורים ומרצה להם. הדבר הראשון שאני אומרת להם הוא שזה לא סוף העולם שיש לך ילד אוטיסט, ואני מדברת גם על כך שזה מבחן גדול לזוגיות".
האהבה מתה
היא התגרשה לפני עשר שנים מבעלה, רופא נשים. "אלו היו הנישואים השניים שלי, נישואיי הראשונים היו בוסר", אומרת טפרסון.
יכול להיות שהנישואים שלך לא עמדו במבחן שאת מדברת עליו?
"דווקא בשנים ההן זה חישל אותנו. אולי זה אפילו החזיק אותנו כמה שנים נוספות יחד. לא שהיו לנו נישואים רעים, אבל זה לא עבד והאהבה בינינו מתה. הייתי בת 47 ואמרתי: אני לא רוצה להמשיך ככה לסחוב את הפגר הזה. פתאום קורה הדבר הזה, שאתה אומר לעצמך, חיים רק פעם אחת.
"את יודעת, אני מאמינה שאנשים מפרקים בית לא בגלל שהם לא מאמינים באהבה, אלא בגלל שהם מאמינים שמגיע להם לאהוב שוב. הרבה אנשים נשארים בנישואים שכובלים אותם כי הפחד משינוי מצמית, וגירושים זה מסע לא פשוט. גם שם יש שבר של חלום. אולי בכלל זה המשך לתהליך שעברתי עם יובב, שהיה כמו שאמרתי גם שיעור בפרידה. פרידה מחלומות, משאיפות, מהתעסקות ב'מה זה אומר עליי', ממה שמוכר ובטוח. אני תמיד אומרת שאני חייבת את חוט השדרה שלי לשני דברים: הבן שלי והגירושים. לפני כן הייתי בן אדם שמאוד נמנע מקונפרונטציות. פחדתי מזה. והיה עוד משהו – כשאת פתאום צריכה להילחם בשביל הילד שלך ולא בשביל עצמך, את מגלה שיש לך לביאה קטנה בתוך הבטן".
להחליט לפרק נישואים כשיש ילד עם צרכים מיוחדים זה בוודאי עוד יותר מורכב.
"עבור ילד אוטיסט כל שינוי הוא מאוד קשה. באותה שנה עזבנו בית והוא נכנס לבית ספר חדש. ואני חששתי. הנושא של דחיית סיפוקים היה מאוד בעייתי אצלו. כשהוא רצה מחשב, המחשב היה צריך להיות מיד פתוח. ביום המעבר הילדים יצאו בבוקר מהבית הישן וחזרו אחר הצהריים לבית החדש, והכל היה כבר מוכן ומחובר. עשיתי את זה כמו מבצע צבאי, אבל בדרך לא ישנתי כמה לילות. הזיכרון החזק שלי מהיום הזה הוא שאחרי שהם עשו אמבטיות והלכו לישון, נפל עליי פחד נוראי.
"ישבתי על הרצפה בבית החדש בהרצליה והלטתי פניי בידיי ואמרתי, איך העזתי עם ילדה בת תשע וילד בן 11? מה עשיתי? אני לבד עם שני ילדים. זה נורא מפחיד, האחריות הזאת, אבל יש לי חברה שאומרת, כולנו, הנשים, חד־הוריות. מעט מאוד גברים הם באמת פרטנרים לגידול ילדים. נשים סוחבות את העגלה".
ובדיעבד, כשאת מסתכלת על השנים הללו?
"לכל דבר יש מחיר. לפעמים יש בדידות, לפעמים את אומרת, הלוואי שהיה עוד מישהו שסוחב איתי איזה יצול בעגלה. לסחוב לבד את החיים זה קשה. מצד שני, אני מוקפת בחברות שהן כמו אחיות, יש לנו בית חם, אני פותחת שולחן כל יום שישי ומתפרנסת בעצמי, ויש לי את החופש הזה. יש לי חברות שלא הולכות לאירוע או לסרט לבד. לי אין בעיה".
הייתה לך זוגיות בשנים האלה?
"מאז גירושיי היו לי כמה אהבות, אבל לא היו בי שום צורך או רצון לחיות תחת קורת גג אחת. כרגע מאוד טוב לי ככה. לא יודעת איך ארגיש בעוד שנה או שנתיים. הכל פתוח. אני לא בעולם הדייטים כל כך. היום יש את כל האפליקציות האלה, זה עולם אחר וחדש, ואני אוהבת את המפגש האנושי שלא דרך המסכים.
"אני עכשיו לא בזוגיות מבחירה. אני מסתכלת על אמא שלי. פעם אישה הייתה עוברת מרשות האב לבעל, לא הייתה לה אופציה כלכלית. היום לנשים יש זכות בחירה נפלאה. אני אומרת לבת שלי שהיא נולדה בעידן שמאפשר לה לחיות את החיים שלה כמו שהיא רוצה, ולא כשהדברים מוכתבים לה. אבל אל תביני אותי לא נכון, אני מאוד מאמינה בזוגיות ובאהבה".
את שואלת את עצמך איך בכלל בונים חיים חדשים עם יובב והייחוד שלו?
"אני לא חושבת שזה משהו שיפריע. מי שיאהב אותי, יאהב את הבן שלי. מובן שמי שלא יוכל לקבל את העולם שלי, לא תהיה לו דריסת רגל בחיי".
בקומה זקופה
טפרסון יותר אמיצה ממה שנדמה לה. כשמירי רגב נכנסה לתפקידה, פירסמה טפרסון בפייסבוק תמונה של שולמית אלוני וכתבה "זו שרת התרבות שלי". עכשיו היא אומרת: "אני חסרה אותה גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. אני חסרה את המנהיגות שלה ושל בני דורה, מנהיגות שמונחית על ידי אידיאלים. חלק מחברי הממשלה הזאת עסוקים בלהנכיח כאן שיח שמחלק אותנו למחנות רק עבור רווח פוליטי שיחזק את מעמדם. זה נורא בעיניי. נורא קל להפריד. לשסות. ללבות יצרים. אני רואה את הפלגנות הזו מחלחלת גם לתרבות".
למה את מתכוונת?
"תרבות ואמנות מגשרות בין אנשים, והנה באה השרה רגב ומשתמשת בתפקידה ככלי מפלג. היא מתייחסת לציבור האמנים כאל סוג של אויב שהיא צריכה להכניע ולא כאל ציבור שאיתו היא אמורה לעבוד כתף אל כתף. זה אבסורד. אני גם לא מבינה מדוע הפעילות התרבותית שנעשית במרכז היא בעיניה סוג של חטא שהיא צריכה 'לייבש'. הרעיון לפתח את התרבות בפריפריה מבורך, אבל אחד לא צריך לבוא על חשבון השני. גם לאזרחים שגרים במרכז מגיע להמשיך ליהנות מהעשייה הקיימת, בלי קשר לתנופה במקומות אחרים. היא שרת התרבות של כולם. אנשים יוצרים זקוקים לשמיים פתוחים לפרוש כנפיים. במדינה דמוקרטית לפוליטיקאים אין דריסת רגל בתוכני התרבות".
היית אומרת שציבור האמנים חש היום מושתק?
"בהחלט. הרבה אנשים חוששים להביע את דעתם. אני רוצה שבמדינה שלי תהיה לי הזכות להתווכח עם אדם אחר ולהביע דעה – מבלי לחשוש לביטחוני או לפרנסתי. אני רוצה שלא יתייגו אותי. לא כל השמאלנים דומים זה לזה. גם לא כל הימנים. אני מאמינה שרוב תושבי הארץ הזאת הם אנשים מתונים, בלי שום קשר להשקפה הפוליטית שלהם. אבל הם לא נותנים את הטון. אנשי הקצוות – בשני המחנות – כותבים את המנגינה הצורמת הזאת".
בימים אלו היא מופיעה בתיאטרון הספרייה, תיאטרון הבית של בית הספר בית צבי, בו למדה ושיחקה בתחילת דרכה. ההצגה המטלטלת "הדיירת", שכתב גדי ענבר על פי סיפור אמיתי, מגוללת את יחסיהן של אישה שמסתגרת בביתה עם שכנתה עד שדיירת חדשה ומסתורית מפרה את האיזון. טפרסון מגלמת את חרמונה, בת למשפחת המייסדים של יישוב צפוני, שבתה נעדרת מהבית.
יש פער גדול בינך לדמות המחוספסת של חרמונה.
"אבל יש גם דומה. המחזה מתאר מפגש בין שלוש נשים שונות מאוד זו מזו, שכל אחת מהן מתמודדת עם השדים שלה. לנשים האלה יש יכולת לפגוש את המקומות הקשים בחיים מבלי להתחמק. גם אם הן מסתירות סוד או מבקשות להימנע מכאב – ברגע האמת הן חשופות וזקופות. היכולת ואולי אפילו הצורך של נשים, להתמודד עם רגשות ולא לברוח מהם, הם מקור העוצמה שלהן. ואני מאמינה בכוח הנשי הזה. בזקיפות הקומה. כמו שאמרתי, גם אני התגברתי על הפחד, עשיתי צעדים קשים, וגם שילמתי עליהם מחיר, אבל אני זקופת קומה. ואני קמה עם עצמי בבוקר, מסתכלת במראה ואומרת, טוב שכך". •
לפנייה לכתב/ת 
