שירה לוי הייתה רק בת 17, כשנאלצה להתמודד עם סצנה שמהווה אתגר גם לשחקניות בוגרות ומנוסות. זה היה על הסט של הסדרה "סוסי פרא", שצולמה בשנה שעברה. "בסדרה אני מנהלת מערכת יחסים עם שחורי, שאותו מגלם שניר איגולקין, שהוא בן 29", היא מספרת. "את קולטת את הפער? הוא כבר בחור, מנוסה, ואני עוד חצי ילדה. אמא שלי, ענת, נכחה בצילומים מפני שהיא איפרה את השחקנים, היא מאפרת כמעט בכל סדרות הנוער שמצולמות בארץ, וזה רק הגביר את המבוכה שלי. ואם זה לא מספיק, אז יון תומרקין, שמגלם את ליבי, גיבור הסדרה, ישב ליד הבמאי והסתכל במוניטור. בכל פעם שהתחילה סצנה רומנטית הוא קרא: 'ענת, שירה מתנשקת! בואי תראי מה הבת שלך עושה!'"
ב"סוסי פרא", שמשודרת עכשיו בערוץ זום ב־HOT, את מגלמת את קים, מכורה לשופינג שמגהצת ללא הפסקה את כרטיס האשראי של אמא שלה. אתן דומות?
"גם אני אוהבת לבלות עם חברות ולארגן מסיבות, אבל אני שונה מאוד מקים. כשהייתי בת 15 אבא שלי נפטר, והמוות שלו שינה את החיים שלי מקצה לקצה. לא העליתי בדעתי שאמא תאזור כוחות ותהפוך לכזו פייטרית, זה לא משהו מובן מאליו. הבנתי שהחיים לא ימשיכו להתנהל כמו בעבר, ושאני חייבת למצוא לי עבודה כדי להיות עצמאית ולהוכיח לאבא שלמרות הכל אני ממשיכה. אחרי השבעה ארזנו את כל החפצים שלנו ועברנו – אמא, אחי ואני – לגור קצת בבית של סבתא וסבא, ואז התחלתי גם למלצר במסעדה יוונית. מבחינתי, גם זה היה סוג של משחק".
סוג של?
"כן. במסעדה היו מוזיקה יוונית ואוכל טוב ושמחה, ואני, בתור מלצרית, הייתי חייבת להדחיק את הכאב והצער והגעגועים לאבא. ניגשתי לכל שולחן כאילו הוא קהל שאני צריכה להופיע בפניו. האתגר הזה עזר לי להעביר את המשמרת. שבועיים אחרי שאבא נפטר טסתי לטקסס עם הלהקה של הצופים. גם זו הייתה דילמה קשה. סיבוב ההופעות נקבע הרבה לפני שקרה מה שקרה, והתלבטתי אם לטוס או להישאר בארץ עם אמא ואחי. במבט לאחור, ההופעות בארצות־הברית דווקא עשו לי טוב. לא מפני שהטיסה איפשרה לי להתנתק מהזיכרונות, אלא כי הוכחתי לעצמי שאני ממשיכה לזרום עם החלומות שלי גם כשהלב בוכה".
ילדת פסטיגל
טוראית שירה לוי, 18, המשרתת בתיאטרון צה"ל, היא בתם הבכורה של ענת ליכטנשטיין, מאפרת כלות וטלוויזיה, ומור לוי, איש נדל"ן, שנפטר לפני כשלוש שנים. אחיה יונתן, 16, הוא כדורגלן מבטיח בהפועל תל־אביב. מגיל אפס, היא מעידה על עצמה, חלמה להיות שחקנית וזמרת.
"כולם מספרים על החלום שקינן בהם מאז שהם זוכרים את עצמם", היא מצטדקת, "אבל אני גם חלמתי וגם הגשמתי את החלום שבער לי בדם. כשהייתי בת שש ישבתי עם המשפחה בסלון, מול הטלוויזיה, ופתאום הוקרנה פרסומת שבקניון עזריאלי יתקיימו אודישנים לפסטיגל. על המקום הודעתי לאמא שלי שאני הולכת. בשש בבוקר אמא ואני נסענו לעזריאלי, עמדנו בתור וחיכינו וחיכינו".
הן נאלצו לחכות, היא אומרת, עד השעה שלוש אחר הצהריים. "אמא אמרה לי אלף פעמים שנמאס לה לחכות ושהיא רוצה ללכת, אבל התחננתי לפניה שלא תלך. הרי לא יכולתי להישאר שם לבד. כשסוף־סוף קראו בשמי עליתי, ילדה בלונדינית עם ביטחון עצמי, ושרתי 'אתה חייב למות עליי' של להקת חמסה. רקדתי והקפצתי את הקהל. לא פחדתי, לא התרגשתי, כלום. ראיתי רק את המטרה. אחרי האודישן הזה אמא שלי נאלצה לרוץ איתי לעוד אודישנים, עד שהתקבלתי והפכתי לילדת פסטיגל".
איך היה?
"חוויה מטורפת. באותה שנה לא חילקו לילדים סולו, כולנו שרנו ביחד, וזה היה גדול. ענק".
חמש הופעות ביום?
"מה פתאום, רק שתיים. התחשבו בנו ובגיל הצעיר שלנו והקימו כמה צוותים של ילדים. היו ילדים שהתלוננו שזה קשה, שהם עייפים, אבל אני רק חיכיתי לרגע שיקראו לי לשיר".
המשפחה תמכה בך?
"מאוד. אמא תמיד הייתה בעדי ולא התלוננה על שעות העבודה שהיא מפסידה בגלל ההסעות לאודישנים ולהופעות. עוד לפני הפסטיגל הצטלמתי לכל מיני קטלוגים. אבא עודד אותי מפני שגם הוא, בילדותו, חלם להפוך לזמר ודרכי הוא הגשים את החלום. אבל המעריצה מספר אחת הייתה סבתא שלי, ז'קלין ליכטנשטיין, שאני עוד לא מסוגלת לדבר עליה בזמן עבר. אני הנכדה הבכורה שלה ומאז שנולדתי קראו לי 'ז'קלין הקטנה', מפני שאני דומה לה מאוד בתווי הפנים ובעיקר בהבעות. סבתא לא החמיצה אף הזדמנות להשוויץ בי".
נרות בקברי צדיקים
סבתה, ז'קלין ליכטנשטיין, שהלכה לעולמה במפתיע לפני כחודשיים, הייתה מעצבת שיער מיתולוגית ואשת חברה פופולרית ומוערכת. ב־30 השנה האחרונות עברו במספרה המפורסמת שלה ושל בעלה אביגדור אלפי לקוחות, רבים מהם מהשורה הראשונה של ישראל: מפוליטיקאים ומנהיגים דרך צמרת עולם העסקים ואנשי האלפיון ועד לכוכבי הבידור והתרבות הגדולים. במהלך השנים הייתה ליכטנשטיין מזוהה מאוד גם עם תחרות מלכת היופי, והמועמדות – שחלקן הפכו לדוגמניות המובילות בארץ – עשו אצלה את צעדיהן הראשונים והפכו ללקוחות נאמנות ולחברות קרובות.
את בעלה, אביגדור ליכטנשטיין, הכירה ז'קלין כשהייתה בת 15. היא כבר עבדה כספרית, והוא, חבר של אחיה, עמד לפני גיוס. לאחר שסיים את שירותו הצבאי בצנחנים והיה בין משחררי ירושלים, למד אף הוא את המקצוע, אך לקח לשניים עוד 20 שנה עד שאיחדו כוחות והקימו יחד מספרה שהפכה לאבן שואבת לכל המי ומי. אבל בני הזוג לא התמקדו בחיי הזוהר, ובמקביל לעיסוק באופנה ובביוטי, הרבו להתנדב למען הקהילה: בין השאר עבדו עם נוער בסיכון, בבתי אבות ובבתי סוהר, אירחו חיילים באופן קבוע לארוחות חג ותרמו לנזקקים. בשבועות האחרונים חזר אביגדור לנהל את המספרה, שלמרות האובדן והכאב פועלת שוב בשיא המרץ ומוצפת בלקוחות, והמשפחה שוקדת על הפקת סרט ואירוע צדקה לזכרה של ז'קלין.
לוי, שמכיתה א' שיחקה בחוג הדרמה השכונתי, הצטרפה בכיתה ד' ללהקת צופי רמת־אביב ואחרי חמש שנים התקבלה ללהקת צופי תל־אביב, בילתה הרבה בחברת סבתה. "היו ילדים שבשבילם הלהקה הייתה כמו עוד חוג, אבל בשבילי היא הייתה החיים", היא נזכרת בתקופתה בלהקת צופי תל־אביב. "בכל פעם שקיבלתי תפקיד ראשי זה היה 'וואו' ושמחה של כל המשפחה. עד אז ראיתי את עצמי כזמרת, ושם גיליתי שבעצם אני נמשכת יותר למשחק. בכיתה ישבתי ושיננתי טקסטים. מפני שאני אחת שאוהבת ללמוד הייתי גם תלמידה מצוינת בתיכון. בכל בחינות הבגרות הוצאתי 90־80, ובזה סבתא שלי ממש התגאתה. ישבתי שעות במספרה שלה ושל סבא אביגדור, מדי פעם היא נתנה לי לעשות משהו קטן, כמו פן, ואמרה, 'יש לך יד'. אבל באותה נשימה סבתא מיהרה להוסיף שיש לי ראש ושעדיף לנצל אותו ללימודים".
סבתא תמכה בה ברגעים הקשים – לוי מספרת שהפסיקה לספור לכמה אודישנים ניגשה וכמה פעמים שמעה "לא, תודה" – ובמשבר נוסף שפקד אותה לפני כשנה, כשלא עברה את הבחינות ללהקה צבאית. "תמיד ראיתי מול העיניים מסלול אחד ויחיד – מלהקת הצופים ללהקה צבאית", היא מספרת. "באודישן שרתי את 'ברוש' של אריאל זילבר, וכשקיבלתי תשובה שלילית חטפתי הלם. לא הבנתי איך זה קרה ולא ראיתי את עצמי משרתת בשום תפקיד אחר בצבא. הטלפון הראשון שעשיתי היה לסבתא, שהייתה החברה הכי טובה שלי. היא זו שעשתה לי גוונים ותסרוקות והיא זו שעזרה לי לבחור את השמלה לנשף הסיום של התיכון. בכיתי לה 'נכשלתי', וסבתא, בחוכמת החיים שלה, אמרה: 'שירה, זה לא הסוף. כשנסגרת דלת נפתח חלון'. חשבתי שהיא אומרת את זה רק כדי לנחם אותי, אבל היא צדקה".
איך?
"זמן קצר אחרי שלא התקבלתי ללהקה שמעתי שמתקיימות בחינות לתיאטרון צה"ל. בכלל לא ידעתי שיש גוף כזה. סיפרתי לסבתא שאני חוששת לגשת לעוד אודישן, והיא, עם הטמפרמנט הקופצני שלה, שוב הצליחה להרים אותי. היא אמרה: 'ניקח לך שיעור משחק לפני האודישן ואת תתכונני ויהיה בסדר'. אולי היא גם הדליקה נרות בקברי הצדיקים שנהגה לפקוד, סגולה למזל. לקחתי כמה שיעורים, הכנתי שני מונולוגים, באתי לבחינה והרגשתי שאני ממוקדת ובשליטה מלאה. פשוט ידעתי מה אני עושה. הלהקות הצבאיות ותיאטרון צה"ל כפופים לאותו המדור, כך שיוצא לי לראות את החזרות של הלהקה ואני לא מתחרטת לרגע על כך שאני בתיאטרון. כל יום אני רואה מחדש שהוא הרבה יותר מתאים לי".
ויתרת על השירה?
"יש לי שמיעה מוזיקלית טובה, אבל אין לי קול של אדל. אני מתכננת ללמוד משחק ולעסוק בזה כל החיים. במיוזיקלס אוכל לשלב בין שירה למשחק. שתי ציפורים במכה אחת".
לפני כחצי שנה היא התגייסה, קיבלה תקן של אמן פעיל ושובצה ברביעייה – שתי חיילות ושני חיילים – המעלה מופע שעוסק בתכנים צבאיים. "למשל, איך חייל אמור להתנהג כשהוא נוסע באוטובוס או בטרמפ", היא מדגימה. "אפשר לתת לחיילים הרצאה פרונטלית ולהסביר שעליהם לכבד את המדים שהם לובשים, אבל אנחנו מעבירים את המסר החשוב הזה במערכון קומי, ונראה לי שדווקא בדרך הזו הוא מחלחל יותר עמוק".
הצבא גם מזמן לה הפתעות. "ישבתי בשקם ופתאום בא מולי חייל בן 20, גבוה כזה, ושאל: 'תגידי, את לא קים?' צחקתי נורא", היא מתארת. "כבר התרגלתי לילדים שמצביעים עליי ברחוב, אבל לא ציפיתי שבחור בגילו יראה את 'סוסי פרא'. החייל שאל למה אני צוחקת, אמרתי לו שלא ציפיתי והוא ענה: 'אל תראי אותי ככה, בנשמה שלי אני ילד, אני חולה על הסדרה'. איחלנו זה לזה שניפגש בעונה השנייה".
תהיה?
"אני מה־זה מקווה".
לפני כארבע שנים היא הצטלמה לסרט "השחר", קופרודוקציה ישראלית־שווייצרית של הבמאי רומד וויידר, שצולמה בתל־אביב. "זה סרט על תקופת המנדט הבריטי, לירון לבו שיחק בתפקיד מרכזי ואני שיחקתי נערה כבת גילי שמעבירה נשק. אבא ליווה אותי לצילומים לא כדי לשמור עליי, אלא מפני שהוא נהנה לעמוד בצד, להתלהב בשבילי ולנשום את האווירה. גם אני מופתעת מכך שהסרט עוד לא עלה. בשבעה על סבתא פגשתי את השחקן מוריס כהן, שגם השתתף בסרט, וממנו שמעתי שהסרט ייצא ממש בקרוב. זה מרגש אותי מאוד. חשוב לי שאנשים יראו שאני מסוגלת להשתנות ולעשות דברים מורכבים יותר".
הקציצות של סבתא
עיני החתול הירוקות שלה דומעות. סבתה לא תזכה לצפות בה על המסך, לא בסרט ולא בסדרה. רק את שתי העונות של "מועדון החנונים" של ירון ארזי, שבהן השתתפה לוי, ואת הפרומואים ל"סוסי פרא", שכתבו אמיל בן שמעון וליאת סביון ומשודרת ב־HOT, היא הספיקה לראות.
לוי הייתה זו שליוותה אותה ברגעיה האחרונים עד פטירתה. "הכרתי את סבתא שלי כאישה חזקה, פעלתנית, שתמיד עושה עשרה דברים בבת אחת ולא חשבתי שהיא עלולה למות בפתאומיות בגיל כל כך צעיר", היא משחזרת. "באותו שבוע אמא שלי טסה לכמה ימים לחו"ל, אז עברנו לגור אצל סבתא וסבא – אחי, אני ושושה, הכלבה שלנו, פינצ'רית קטנה. סבתא פחדה מכלבים. היא נהגה לומר לשושה: 'לכי מכאן', וביד אחת עשתה תנועה של קישטה, אבל ביד השנייה הגניבה לה קציצה.
"בשבת לא הרגשתי טוב, נסעתי לקצין העיר אבל לא נתנו לי גימ"לים. כשחזרתי הביתה וסיפרתי את זה לסבתא היא התרגזה. בראשון בבוקר היא התעקשה לנסוע איתי לקצין העיר, ובשפה העסיסית שלה היא הסתערה על הרופא ושאלה: 'איך זה שאתה לא נותן גימ"לים לנכדה שלי? אתה לא מאמין לה? אתה חושב שהיא מתחזה?' הוא נבהל ממנה, אמר לה: 'גברתי, את צודקת' ונתן לי שלושה גימ"לים. בשלושת הימים האלה נשארתי בבית עם סבתא. היא פינקה אותי. מי חשב שאלה יהיו שלושת הימים האחרונים שלה?"
ביום שלישי בבוקר באותו שבוע התלוננה סבתה שאינה חשה בטוב. "זה היה נדיר שסבתא לא הולכת למספרה. אצלה העבודה הייתה הרבה יותר ממקצוע, היא הייתה החמצן שלה. לכן דאגתי כשסבתא נשארה בבית, אבל נרגעתי כשהיא שאלה אותי מה אני רוצה לאכול והכינה לי את הקציצות המפורסמות שלה, עם עגבניות ואורז, שאני מתה עליהן. היא גם שלחה אותי לסופרמרקט לקנות כנפיים כדי להכין לשושה מרק".
בצהריים, כשהסיעה את אחיה יונתן לתחנת הרכבת, משם ימשיך לאימון כדורגל, סבתה צילצלה אליה וביקשה: "שירה, תחזרי הביתה, אני רוצה ללכת לרופא". בגלל פקקי התנועה הן נפגשו בסניף קופת החולים ברמת־אביב. "סבתא נבדקה והכל היה תקין, אבל היא אמרה: 'יש לי מנוי לשח"ל, בואי נלך למיון כדי להיות בטוחות שהכל בסדר'", היא משחזרת. "נסעתי איתה באמבולנס. היא התלוצצה עם הפרמדיקים ואמרה: 'יו, איזה בושות, לא עשיתי פן'. במיון היא דיווחה לרופא שיש לה קוצב לב והגיפו את הווילון מסביב למיטה שלה כדי לעשות לה צילום".
שעה קלה לאחר מכן הגיע למיון סבא אביגדור. "כשסבא ניגש למיטה של סבתא וחיבק אותה פרצתי בבכי", היא מוחה דמעה. "ריגש אותי לראות את האהבה הענקית ביניהם. איחלתי לעצמי שגם לי תהיה אהבה כל כך עזה. סבא שאל: 'ז'קלין, את רואה אותי?' והיא לא הגיבה. סבא הזעיק את הרופא והתחילו לעשות החייאה. במבט לאחור אני מבינה שסבתא חיכתה עד שסבא יבוא להיפרד ממנה".
ההחייאה נכשלה. "אני לא מאשימה אף אחד", לוי מדגישה. "לכל אחד יש את היום שלו. מכתוב. גורל. אני כל כך מצטערת שהילדים שלי לא יזכו ליהנות מסבתא־רבתא חמה ומצחיקה".
בכל פעם ששירה לוי עולה לבמה היא מדמיינת את סבתה יושבת בשורה הראשונה. "אני מרגישה שאני מופיעה בשבילה, רואה אותה מוחאת כפיים ולפעמים אפילו שומעת אותה מספרת לאנשים שיושבים לצידה: זו הנכדה שלי! זו ז'קלין הקטנה!"
