ציד הכמהין הגדול
יש מילים שגורמות לי להתרחק ולהסתייג ממה שהן מתארות, ויש שלהפך – מושכות ומקרבות. מבין השמות הרבים שיש לסוגי קטיף, למשל, אני אוהב מאוד את "לארות" ופחות אוהב את "לבצור", ודי לי בכך כדי להעדיף תאנים על ענבים. הפועל המאוס "לרכוב" גרם לי לאפסן את האופניים, עד שהרופא אישר לי לומר "לרכב", ואני נהנה להשתמש בו אף שהוא טעות. בתחום המאכלים, כל אימת שאני נתקל במילים "מקורמל" ו"נגיעות" – תכף ומיד אני מאבד את התיאבון. לעומת זאת, המילה "כמהין" מהלכת עליי קסם וחביבה עליי מאוד.
פגשתי אותה בראשונה בסיפור על הגשמים שהוריד חוני המעגל, שאחריהם "יצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות". הייתי אז ילד בכתה ג', ואף שלא ידעתי מה הן הכמהין האלו, תכף ומיד רציתי לאכול אותן. אבל אמא שלי אמרה שמשכורת של מורה לא מאפשרת את קנייתן, ושהאורניות שאנחנו מלקטים ליד ירושלים לא פחות טעימות.
עוד שנים חלפו, ויום אחד, במסעדה באיטליה, ראיתי מלצר שהרעיף על מנת הפסטה של סועד אחר משהו שלא היה פרמזן ולא פלפל שחור. שאלתי מה זה, ואמרו שאלו כמהין. אמרתי בליבי: בני, חלומותיך באו, עכשיו או לעולם לא! והזמנתי גם אני את הפסטה הזאת. ואכן, מלצר הכמהין הגיע גם אליי, שלף פומפייה קטנה ומהודרת, גירד ברוב טקס שני גירודים קלים מגושיש כהה מעל לצלחתי, קד קידה והלך. על הפסטה שלי ניכרו רק כמה נקודות זעירות, אבל האוויר התמלא ריח טוב, טעמתי ואורו עיניי. הכמהין היו טעימות כמו השם שלהן לפחות. הרמתי את מבטי לשמיים – לגן עדן, ליתר דיוק – ואמרתי: אמא, טעית. זה הרבה יותר טעים מאורניות. וחבל שאת לא פה. הייתי שמח להזמין אותך למנה כזאת.
כמהין בנגב
כבר שנים אני שומע סיפורים על כך שלא רק באיטליה ובצרפת, גם בצפון הנגב יש כמהין, וכל מי שסיפר לי עליהן אמר שהן ערבות לחך עד מאוד. יתרה מזה, יש לי חבר שגר באותו אזור, ובכל שנה הוא מבטיח שייקח אותי ואת החברים שמטיילים איתי למצוא כמהין, כי הוא יודע היכן ואיך.
הכמהין גדלות מתחת לאדמה. באיטליה ובצרפת מוצאים אותן בעזרת כלבים וחזירים שחוש הריח שלהם חד במיוחד, אבל מי שיש לו חבר כזה, לא זקוק לחוטמן של חיות. זאת משום שמדובר במי שמחפש ומוצא לא רק כמהין אלא כל דבר שנעלם או מסתתר. בעיקר מטיילים שאבדו, נפלו, נסחפו (בכל מובן של המילה הזאת). בקיצור, מדובר בחיליק מגנוס בכבודו ובעצמו, המחלץ הלאומי, ובעל הזקן הידוע ביותר מאז זקנו של חוזה המדינה.
דא עקא, תקופה ארוכה הסתפק חיליק רק בהבטחות, ולא הגענו לעניין עצמו, וכבר התעוררו בליבנו ספקות: האם הוא אכן יודע היכן הכמהין גרות? ואם הוא יודע, האם הוא גם יודע איך לחפור כדי למצוא? ומעבר לזה – היש כמהין בישראל? אולי לא? אני מודה שבשלב מסוים התחלתי להטיל ספק לא רק בקיום הכמהין אלא גם בקיומו של חיליק עצמו, וכבר נדמה היה לי שמדובר בזקן בלבד, שאין אף אחד בתוכו.
על כן שמחנו כאשר לפני שבועיים הודיע חיליק שהשנה עשירה מאוד בכמהין, וסוף־סוף קבע לנו יום ושעה ומקום. השכמנו ויצאנו לדרך בשמחה ובהתרגשות. בדרך התברר לנו שבאותו בוקר עצמו חדרו שלושה עזתים לחפש עבודה בישראל, והמשטרה הציבה מחסומים על הכבישים ואסרה עלינו להמשיך אל הדרום. אבל בשלב הזה של חיינו כבר היינו כה כמהים לכמהין, ששוב לא היה כוח שיעצור אותנו. שלפנו מפות ומצפנים - איזו הסגרה של גיל... – הגענו אל חיליק בשבילי שדות ובדרכי עקיפין, ונסענו עימו אל אחד משדות הכמהין הידועים רק לו.
כנראה שלא רק לו. היו שם גם כמה משפחות בדואיות שמוכרות את הכמהין בשוק באר־שבע תחת השם "טרפש". הסתכלנו בבדואים בהערצה, מהלכים בשדה, בוחנים את פני הקרקע, ופתאום גוחנים, חופרים מעט בחול – ומוצאים. ואז כינס אותנו חיליק סביבו ולימד אותנו את הסוד: הכמהין חיות בשיתוף עם שיח קטן שנקרא שמשון. על כן עלינו להקדים ולהכיר ולמצוא את השמשון, ומשעשינו זאת, להתבונן בקרקע שלרגליו. אם יש שם התרוממות קלה, קלה שבקלות, וסדק בגבה, אות הוא שמתחתיה שוכנת כמהה. חופרים קצת באצבעות או במקל ומגלים אותה. היא נראית כמו תפוח אדמה קטן ומחוספס, לפעמים כהה ולפעמים בהירה. כך עשינו ומצאנו כמה כמהין והשמחה הייתה רבה, וכבר התחלנו להרהר בקול רם, איך נתקין אותן לארוחה, ומה נעשיר ונתבל בארומה הנפלאה שלהן, אלא שבשלב זה התגנב לליבי חשד קל, כי נוכחתי לדעת שאינני מריח דבר, והרי הכמהין ידועות כריחניות וארומטיות במיוחד. שאלתי את חיליק בלחש, כדי לא להשבית את השמחה, והוא לחש לי שתענוג הוא לטייל, לחפש ולמצוא כמהין, אבל בהתקנתן ובאכילתן אין לו ולא היה לו עניין מעולם.
לא נואשתי. לקחתי כמה כמהין הביתה, שטפתי וניקיתי אותן מהחול, שבתי וריחרחתי, ואף חתכתי וריחרחתי – ושום דבר. קצת ריח של אדמה, אבל את זה יש גם לעציצים. לא נואשתי ופתחתי בניסיונות: טיגנתי, קליתי, בישלתי וחרכתי, וגיליתי שלכמהה המקומית אין טעם ואין ריח. נקודה. מצד שני גיליתי שאם מוסיפים לה כורכום, היא מקבלת טעם של כורכום, ואם פפריקה, היא מקבלת טעם של פפריקה, מה שמעלה על הדעת את האפשרות שהכמהה המקומית אינה אלא קישוא עם משרד יחסי ציבור, כמו רבים אחרים בארץ הזאת.
כל זה לא הפריע לי, כמובן, לספר לכל ידידיי על ציד הכמהין שלנו ועל טעמן הנפלא וריחן הכובש, ממש כמו שסיפרו לי אחרים קודם לכן. בכל זאת, אם מישהו משכים בשבת, נוסע מאות קילומטרים, זוחל, חופר או קונה במחיר מופרע בשוק – מה יגיד לחבריו? שהכמהין לא שוות? ברור שהן נפלאות. ¿
