קפטן כריס

כריס פיין זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה נדרש לדגמן. הוא היה אז שחקן צעיר ושאפתני, שזה עתה סיים לככב ב"יומני הנסיכה 2" לצד אן התאוויי — התפקיד המשמעותי הראשון שלו אחרי כמה הופעות בסדרות טלוויזיה — וההפקה קבעה לו סשן צילומים למגזין הנערות "טין ווג", שבה נדרש בעיקר להיראות טוב.

זה לא עבר בקלות. "ישבתי בסטודיו והיו שם כמה נשים צעירות מהמגזין והן ניתחו את המראה שלי", הוא נזכר. "הן אמרו, 'רק חבל שהראש שלו כל כך גדול'. אמרו את זה כמה פעמים ואפילו לא הסתכלו עליי, כאילו הן לא יודעות שאני יושב שם. הן פשוט דיברו על בובה אנושית. עבורן הייתי אובייקט. אני מודע לכך שנשים זוכות ליחס הזה כל הזמן. ברגע ההוא אמרתי לעצמי שבחיים לא אוכל להיות דוגמן מקצועי, כי זה מבוסס בלעדית על איך שאתה נראה, וזה מפחיד".

טוב, אז הוא לא עמד בהבטחה הזו, בעיקר כי גם לו ברור שיש אסונות גדולים בחיים מאשר להיראות כמו כריס פיין.

עכשיו, על הקיר בסוויטה של מלון סוהו בלונדון, תלויה כרזת פרסומת ענקית של הקמפיין לבושם הגברים החדש של ארמאני, שפיין הוא הפרזנטור שלו, וגם בפגישה פנים אל פנים הוא נראה דומה מאוד לבחור המושלם שבתמונה. אבל זה לא תמיד היה ככה.

כל הזמן צוחקת. גל גדות בתפקיד וונדר וומן

"לא גדלתי בידיעה שאני נראה טוב", הוא מתעקש. "בכלל לא היה לי כיף בילדות ובגיל הנעורים. היו לי לפחות שלוש שנים קשות שבהן הרגשתי מנותק לגמרי מכל מה שקורה מסביב. הצילומים והדוגמנות זה ממש כיף, ומחמיא לי שמבקשים ממני לעשות את זה, אבל אם אנשים רואים אותי בצורה מסוימת, זה לא אומר שאני רואה את עצמי בצורה הזאת. הבחור בכרזת הפרסומת ממש לא משקף את מי שאני באמת".

גל גדות מדהימה

הראיון עם פיין מתקיים בלונדון, כאן הוא נמצא בשבועות האחרונים במסגרת מסע יחסי הציבור לסרט "וונדר־וומן", בו הוא משתתף. הכוכבת הגדולה של הסרט היא כמובן גל גדות, השחקנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם כרגע וכמו כל אחד אחר בסביבתה, גם פיין מרעיף על גדות רק מחמאות. "היא נהדרת, מצחיקה, כל הזמן צוחקת", הוא אומר על השותפה שלו. "היא כישרונית ומדהימה ביופייה. ולמרות שהיא כל כך יפה, היא מאוד נעימה לאנשים סביבה, לא מרימה את האף, אלא צנועה וחמה".

ואיך היא כפרטנרית על המסך?

"יש לה מוסר עבודה מדהים. אני מאמין שיהיה לה עוד הרבה תפקידים גדולים בהוליווד. אנחנו נורא נהנים ביחד, ובהתחלה, כשהייתי מצחיק אותה בסצנות הרציניות היא הייתה אומרת לי בעברית 'די, די, די'. לקח זמן עד שהבנתי מה זה אומר".

פיין (35 וקצת) זכה להיות הפרזנטור של ארמאני בעקבות סדרה של תפקידים — קפטן קירק בחידוש ל"סטארטרק", וג'ק ראיין ב"גיוס הצללים" — שהפכו אותו לאחד הכוכבים העסוקים של הדור שלו. ואם להאמין לו, הרי שלמרות שהוא רגיל לראות את עצמו על המסך, זה עדיין מביך אותו.

"אף פעם לא קורה לי שאני מסתכל בתמונה שלי ושואל את עצמי, 'מי הבחור החתיך הזה'? אני מודה להורים שלי על הגנטיקה המצוינת שקיבלתי מהם. תודה רבה לאבא שלי שקיבלתי את העיניים הכחולות שלו. אבל עד היום אני לא מסוגל לראות סרט שלי. אני צופה בעצמי על המסך וכל כך נבוך שאני חייב לצאת באמצע".

לכן, הוא אומר, גם כל כך הופתע כשהגיעה ההצעה מארמאני להיות הפרזנטור של הבושם הגברי החדש שלו. "לגמרי לא הייתי מוכן לזה כשהסוכן שלי התקשר אליי עם ההצעה הזאת ושאל אם אני מעוניין", הוא נזכר. "כמובן שידעתי מי זה ג'ורג'יו ארמאני והקשר ההדוק שבין האופנה שלו והוליווד. קראתי קצת על האיש והוא נראה לי נורא מעניין. בעיקר הופתעתי לגלות שהוא החל לבנות את האימפריה המסחרית שלו רק בגיל 40. אני חייב להודות שקודם לכן לא ממש התעניינתי בבגדים, אבל עכשיו אני מרבה ללבוש ארמאני. אם אני צריך ללבוש חליפה אז רק שלו".

נפגשתם?

"בסיום הקמפיין הראשון שעשיתי, לפני שנתיים, אירגנו לי מסיבה במילאנו ושם ראיתי אותו לראשונה. הוא היה מאוד נחמד, מאוד שקט. בקושי דיבר עם שאר האורחים, והוא אחד האנשים עם הכי הרבה עוצמה במילאנו. הוא היה שם 10 דקות ואז עזב למשחק כדורסל של הקבוצה שבבעלותו, ארמאני מילאנו. זה מצא חן בעיניי".

עד כמה צילומים לקמפיין פרסומת שונים מצילומים לסרט?

"על הסט של קמפיין פרסומת יש כמובן במאי וצלם וכמה דוגמניות ואנשים מבית האופנה ואנשים שמתמחים בבשמים, וכולם מאוד יצירתיים ומאוד דעתניים וכולם לא מפסיקים להביע את הדעות שלהם על זויות צילום ואור וצל וכך הלאה. הם מדברים על קונספט, סיפור, נרטיב — וזה דורש ממך המון דיפלומטיה, התחשבות, משא ומתן אינסופי. התהליך כולו תובע המון אנרגיה ופוקוס, כי אתה למעשה כלוא שם במשך יומיים, 15 שעות ביום.

"בניגוד לכך, סרט לוקח הרבה זמן לעשות, וכמעט תמיד, אחרי שלושה־ארבעה חודשי צילומים יש השלמות ופוסט־פרודקשן וכו'. אז אפשר להגיד שמאוד הערכתי את הגרסה המרוכזת, הדחוסה הזאת, של התהליך היצירתי".

יש לי משפחה בישראל

מצלמות וגלאם לא זרים לו. פיין נולד בלוס־אנג'לס להורים שחקנים. לאביו, רוברט פיין, הייתה קריירה יציבה כשחקן אופי; אמו, גווין גילפורד, פרשה מהמקצוע כשהיה ילד והפכה לפסיכולוגית. למרות הרקע הזה, הוא אומר, לו עצמו לא היו חלומות הוליוודיים כילד. "צריך להבין, ההורים שלי לא היו עשירים, לא חגגו במסיבות עם כל מיני כוכבים. היו תקופות שלאבא שלי הייתה הרבה עבודה והיה כסף, והיו תקופות שלא הייתה עבודה בכלל ולא היה כסף. דווקא הקרבה שלי לביזנס לימדה אותי כמה העולם הזה קשה.

"למעשה, אפשר להגיד שהגעתי למשחק במקרה. בקולג' למדתי ספרות אנגלית ותיאטרון, ובהדרגה התחלתי לגלות עניין במשחק, בעיקר בתיאטרון. בהתחלה בלוס־אנג'לס ואחר כך באוף ברודוויי בניו־יורק. המעבר להוליווד בא די בהפתעה".

מצד אמו, פיין הוא רבע יהודי. "סבא וסבתא שלי היו חייטים יהודים שנמלטו מהפוגרום באוקראינה והגיעו לאמריקה. כאן סבא מקס גולדפרב שינה את שמו לגילפורד. חקרתי קצת את העץ המשפחתי שלי ולפני כמה שנים עשיתי מסע שורשים במזרח אירופה. אני יודע שכמה מבני המשפחה שלי נרצחו בבאבי יאר.

"לא חגגתי בר־מצווה, אבל גדלתי עם המון חברים יהודים והייתי בכל כך הרבה בר־מצוות של חברים, אז אני יהודי כמעט מחוסר ברירה, למרות שאני לא יהודי על פי ההלכה. אחות של סבא שלי, דודה סילביה, תמיד צחקה על אמא שלי שהילדים שלה נראים כל כך גויים. אבל חלק גדול מהמשפחה שלי הם לגמרי יהודים, ויש ביניהם כאלה שחיים בישראל".