שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 22.03.2016
    בנות
    חוסר הביטחון של גלית חוגי ונועה ארנברג עצר אותן במשך שנים ואז הפך לנשק קומי קטלני. היוצרות של הסדרה הכי מרעננת בטלוויזיה, 'האחיות המוצלחות שלי' מסבירות איפה ארז טל טעה בקשר לנשים מצחיקות, למה אריק איינשטיין לא באמת היה צנוע ומדוע זה מאוד חשוב שנשים יסתכלו מקרוב על מה שיש להן בין הרגליים
    גבי בר־חיים | צילומים: גבריאל בהרליה

    לפני שמונה שנים ישבו גלית חוגי ונועה ארנברג במשרדו של מולי שגב, הבוס של 'ארץ נהדרת', וסתמו. "האמת היא שפשוט באנו לשתוק ולעשות פיפי על הספה", מחדדת חוגי. "אני רק זוכרת שבשלב מסוים מולי אמר, 'תגידו משהו'".

     

    ארנברג: "היינו קטסטרופה. איך התרגשתי! כולם היו שם בנים ופתאום קיציס נכנס ואני אומרת לחוגי, 'לא, זה כאילו אנשים חתיכים ומה נעשה?'"

     

    חוגי: בסוף כתבנו יחד עם מולי את הגרסה הראשונה של 'המקפלות' (מהמערכונים הכי מצליחים של 'ארץ' בכל העונות), ועוד מערכון עם עלמה זק".

     
    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

     

     

    מה למדתן מהחוויה ההיא?

     

    ארנברג: "בעיקר שאנחנו לא מוכנות לחוויה הזאת. ושלא נהיה חלק מהכותבים של 'ארץ נהדרת'".

     

    חוגי: "לא היה לנו חלום ספציפי. וחלום לא ספציפי לא יכול להתגשם. את מגיעה למערכת גברית של אנשים שנורא בטוחים בעצמם וזו הייתה תקופה שהיה לי הרבה יותר חשוב לרצות מאשר להביא את עצמי".

     

    ארנברג: "בכלל לא הבנו אז את הכוח שיש ליוצר. נכון, אין לו כוח כלכלי אבל יש לו רעיון! והאנשים האלה צריכים תוכן! זה לא שהם עושים לך טובה! כמה זמן ביזבזנו על להישמע חמודות ועל להגיד את הדבר הנכון. כולם מחפשים תוכן מצחיק, ואם תביאי את זה הכל סבבה. אז זה נראה לנו פסגה מטורפת של אנשים בעלי סמכות וכישרון ואנחנו צריכות לעשות איזה מאמץ. לא הבנו שהם לא חיפשו עוד אנשים שכותבים כמוהם".

     

    חוגי: "זה משהו שלא הבנו אז - את העצה המטומטמת הזאת של פשוט תהיי את! אז שמעתי שיש אנשים שכבר בשנות ה־20 שלהם מרגישים נינוחים ובטוחים בעולם ובעצמם. נראה לי שבנות פחות".

     

    האחיות המוצלחות שלי
    האחיות המוצלחות שלי

     

     

    והיום?

     

    "גם היום אני לא מרגישה נוח בעור של עצמי, אבל לפחות יש לי יותר דרכים לבטא את חוסר הנינוחות שלי".

     

     

    * * *

     

    ביטחון עצמי זה הכי לא מצחיק בעולם. מה כן מצחיק? ההפך. ביישנות. חיישנות. פלגמטיות. חוסר בושה. חוסר מודעות. חוסר אונים. חוסר שליטה על הסוגרים. חוגי וארנברג, נשים עם רגישות לרגשות, לקחו את כל התכונות האלה וזיקקו אותן לסדרה אחת מצחיקה נורא. 'האחיות המוצלחות שלי' (כל הפרקים שלה כבר נמצאים ב־yes binge) מספרת את סיפורן של שלוש אחיות: חיילת שבוזה (טס השילוני) עם מפקד טמבל ופנטזיות על האפסנאי הלוהט של הבסיס; מובטלת (נלי תגר) ששוברת שיאי קלולסיות באשר לקשר בין עבודה לכסף ונעה בתזזיתיות בין דיכאון למגלומניה ומורה (דנה אברהם סמו) שנמצאת לראשונה במערכת יחסים נהדרת עם אישה, אבל מסרבת לספר עליה להורים. שלוש אנטי גיבורות, שמסתכלות על החיים מהצד ותוהות מתי יהיה להן כוח להצטרף לכולם ולהעמיד פנים שגם הן מבוגרות אחראיות וזה על הכיפאק. לצד האחיות יש גם דמויות משנה מעולות כמו הקצין רוני (גל תורן) החיילת ליזו (עדי חבשוש) או רן היזיז הסליזי (גלעד כהנא).

     

    בפרקים הראשונים יש קצת חריקות של התחלה, אבל הסבלנות משתלמת. הכתיבה נהדרת, ולרגעים גובלת בחתרנות (מתי דיברו כאן בטלוויזיה על אישה שנגעלת מהענקת מין אוראלי לחברה שלה? מ.ש.ל) ואולי זה מה שהופך את 'האחיות המוצלחות שלי' ליותר מעוד סדרה ממש מצחיקה על נשים: בניגוד לרוב המוחץ של התוצרת המקומית היא לא מעמידה במרכז שאלות על הורות או על זוגיות סטרייטית. קצת כמו 'הפוך' או 'פלורנטין' העתיקות, גם היא לא מנסה להגיד משהו על החיים עצמם, אלא בעיקר על החיפוש המתיש אחריהם.

     

    במבט ראשון הן מתאימות אחת לשנייה כמו טוסטר וגרביל. ארנברג קיבוצניקית לשעבר. חוגי עירונית עם תודעה מזרחית מפותחת. הצד הרגשי, שלא לומר הרגשני, במערכת היחסים. זאת שנעלבת בקלות. בדיחות צצות אצלה בראש בשלשות, מה שמסביר את הקריירה שלה כסטנדאפיסטית וככותבת ב'גב האומה'. ארנברג יותר שקולה. רגישה. מדויקת. היא תחקירנית ואשת תוכן, כמו גם המוח מאחורי הסרטונים הגאוניים "האחות סוזי מטיפת חלב", שהפכו לוויראלים אצל הורים צעירים. מתי שהוא גם הספיקה ללדת פעמיים והשלישי בדרך. ועם זאת, חשוב לה להדגיש, "גלית היא זאת שעושה. בי יש משהו קצת חולמני. אני זאת שתמיד תגיד למה שייקחו אותנו? מה הסיכוי בכלל?"

     

    אנחנו נפגשות בסלון היפה של חוגי במרכז תל־אביב. בשתי הדקות הראשונות הן אפילו מצליחות לשמור על סולידיות. חוגי מגישה אספרסו. ארנברג, בהיריון מתקדם, מגישה שיחת חולין. על השולחן בראוניז ואזני המן מעוצבות. ואז זה מגיע, "יואו, האוזני המן האלו נראות לי כמו כוס", חוגי מתפלצת. "נכון? נועה, את רואה את זה?!"

     

    ארנברג (נאנחת): "אם תשאלי את גלית כל דבר נראה כמו כוס".

     

    חוגי: "או זין".

     

    ארנברג: "נגיד פלוצים ונפילות ברחוב וסלפסטיק? חוגי קרועה על זה. אני פחות. מבחינת חוגי שיהיו בעולם רק בדיחות קקי ושפיך".

     

    חוגי: "למשל 'משתגעים על מרי'".

     

    ארנברג: "זה סרט שאני לא יכולה לראות פריים ממנו. פשוט מגעיל. זה מביך אותי".

     

    חוגי: "נועה הטיפשה לא מבינה שזה מאוד מצחיק".

     

    ארנברג: "מזל שיש דברים שמצחיקים את שתינו - בעיקר בנות מול סמכות, שלא יודעות מה הבדל בין מע"מ מול מס הכנסה. שלא מסתדרות עם ביורוקרטיה. יש משהו שהוא אנטי מערכתי בשתינו. למשל הביקורת בסדרה על מערכת החינוך - זה לא היה מתוכנן, זה פשוט נהיה. בדיוק כמו העמדה שלנו על זוגיות נשית".

     

    הן הכירו כשלמדו בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, וחברו לכתיבה משותפת בשיעור קומדיה. "ניסיתי לפתות את נועה שנהיה חברות אבל היא הייתה קשה להשגה", מספרת חוגי. "אני זוכרת שבאתי לדבר איתה במסיבה בישירות של רגשות. אמרתי לה, 'נועה, למה אנחנו לא חברות?' אני הייתי קצת שיכורה, נועה לא. ולכן היא נבהלה".

     

    ארנברג: "אני גם אשכנזייה מהקיבוץ. אצלי זה נחשב לתקיפה מינית".

     

    מצחיק.

     

    "אמרתי לה, זה לא עובד ככה שאתה מבקש מבנאדם להיות חבר שלך! זו הייתה מבוכה. בואי נגיד שזה קצת הוריד לה ממני לתקופה".

     

    חוגי: "לא נכנעתי. בשיעור קומדיה תקפתי שוב ואז כתבנו יחד מערכון מאוד מגניב".

     

    על מה?

     

    חוגי: "על רבין".

     

    ארנברג: "על יד ושם".

     

    חוגי: "יש מצב שגם וגם".

     

    אחרי הלימודים הן נשארו חברות, אבל התגלגלו כל אחת לכיוון אחר. חוגי עבדה כעוזרת במאי שלישית אצל עמוס גיתאי ורני בלייר. ארנברג התעסקה בתחקירנות ובניקוי דירות. במקביל הגיעה הצעה מהמורה שלהן לשעבר, אבי כהן (עורך 'גב האומה', בין השאר) לכתוב לתוכנית בעריכתו.

     

    ארנברג: "והכי שיקשקנו. במבט לאחור מה שכתבנו היה קטסטרופה. מזעזע בכל קנה מידה. והם ישבו והקשיבו לנו".

     

    חוגי: "יידישפיל! אלוהים ישמור. נורא. אבל אני חושבת שכל מי שמתעסק בקומדיה צריך לתת לו הזדמנות לעשות חרא. באמת. זה כמו ילדים שמתחילים ללכת".

     

    ארנברג: "והיו לנו ימים פנויים אז".

     

    חוגי: "ימים? היו לנו שנים פנויות! את שנות ה־20 העברתי על הספה חושבת מה לעשות עם החיים שלי ולהתבאס. זה סיוט. לא הייתי חוזרת לשם לרגע. אם רק הייתי מבינה אז שאני צריכה לעוף מהספה. שהספה היא האויב. תנסי משהו. צאי החוצה".

     

    הן ישבו וכתבו. וכלום לא קרה. בשלב מסוים כתבו גם את 'משתגידי' בערוץ ביפ הי"ד, שם הכירו את נלי תגר. המפנה הגיע כשתגר ראתה את חוגי עושה סטנד־אפ, התלהבה ולקחה אותן לטדי הפקות.

     

    חלק מהכוח של הסדרה הוא שזו סדרה על נשים שכתבו נשים ומככבות בה נשים. אז למה להביא את גורי אלפי לביים? סליחה על הפמיניזם בשקל, אבל בסוף עוד פעם גבר צריך להוביל את זה?

     

    ארנברג: "אף פעם לא חשבנו על התוכנית הזאת כעל תוכנית בנות. הייתה לנו אג'נדה פמיניסטית אבל זה לא היה המרכז. גלית אמרה שהיא רוצה מישהו שהשחקנים ירצו להצחיק אותו, שהסט לא יגווע. כשעלה הרעיון של גורי, זה הרגיש לנו כמו הדבר הנכון".

     

    חוגי: "חיפשנו מי הכי מצחיק אותנו בארץ".

     

    אוקיי, לא תוכנית נשים, אבל מערכת היחסים הכי יפה בה היא של אורית וקארן (גילי סער). הטלוויזיה הישראלית ידעה לא מעט זוגות של גברים, אבל לכן יצא זוג נשי, מהראשונים. מאיפה זה הגיע?

     

    ארנברג: "לא עניין אותי לכתוב זוגיות סטרייטית. ושתינו לא חיינו עם אישה, אבל כשאת רואה זוגיות לסבית את מבינה כמה זה הגיוני. לחוגי זוג חברות שנהיו יחד ולא היה ברור אם הן כן לסביות או לא. אז אורית לא חייבת להיות לסבית, היא אוהבת את הבחורה המסוימת הזאת".

     

    חוגי: "תקשיבי, ככה זה יהיה בעתיד. התינוקת שלך תוכל בעתיד להיות עם בנים או בנות וזה לא יהיה עניין".

     

    אחד הרגעים המוצלחים הוא כשמתברר שאחת מבנות הזוג סולדת מלהעניק לשנייה מין אוראלי והשנייה מתבאסת עליה שהיא בעצם נגעלת ממה שיש לה בין הרגליים.

     

    חוגי: "אני מרגישה שלנשים יש תחושת ריחוק מהכוס שלהן. שלא לומר - הן נגעלות ממנו. והבדיחה הרווחת הזאת שלכוס יש ריח של דגים? ושזה מלוכלך?"

     

    ארנברג: "נשים מפחדות מהכוס של עצמן".

     

    חוגי: "אנחנו מתעסקות המון בלהיגעל ממנו עם המחזור שלנו שהוא כחול בפרסומות ואנחנו צריכות תחתוניות ודברים ולהסתיר אותו. (מתרגזת) מתי הסתכלת על הכוס של עצמך בפעם האחרונה ובלי קשר ללידות? בלי קשר לפונקציונליות שלו. סתם להסתכל עליו עם מראה. לי זה קרה בגיל מאוד מאוחר".

     

    לגמרי. זה אחלה טיפ לקוראות.

     

    "כן! תשמעי, יש בחורים שראו אצלי דברים שאני לא ראיתי! זה נשמע לך דבר הגיוני בעולם? ההרחקה שהעולם עושה לנו מהכוס שלנו היא דבר שלילי".

     

    מאיפה זה מגיע?

     

    "ממיזוגניות טהורה. משטרת הכוס היא בכל דבר: באיך שזה נראה, קודים אסתטיים בענייני שיער. אין לי בעיה עם זה, אבל בואו נודה שזו תוצאת לוואי של תעשיית הפורנו. בואו נודה במה שעשו לנו".

     

    משטרת הכוס מורכבת רק מגברים?

     

    "גם נשים משתפות פעולה, אבל הן בגדר תינוקות שנשבו. אני לא כועסת עליהן. מסכנות".

     

     

    * * *

     

    חוגי נולדה בחיפה. בת זקונים לעובד בזק ועובדת משרד העבודה והרווחה. בתיכון למדה במגמת תיאטרון וטיפחה לעצמה תודעה מזרחית, למרות שהיא חצי אשכנזייה.

     

    תגדירי לי את הארכיטיפ האשכנזי בעינייך.

     

    "אתמול ראיתי תוכנית על אריק איינשטיין וכולם אומרים עליו, תראו איך הוא היה צנוע. עכשיו,מה שאשכנזים מפרשים כצנוע אני מפרשת כביטחון עצמי. אריק הרגיש שזה שלו. שהוא יכול להיות רגוע. זו לא צניעות בכלל. צניעות זו פריבילגיה של מי שמרגיש שייך. זה שאתה הולך בבית שלך יחף זה לא מצניעות".

     

    יש לך קטע איתו.

     

    "חד־משמעית. ואין קשר לזה שהוא היה אמן גדול. אותי ואותך לא היו מקבלים למועדון שלו כי לא היו מקבלים נשים. וגם לא את רוב מי שחי בארץ הזאת. מטורף שהסמל לארץ ישראל היפה זה מועדון שלא היה מקבל את רובנו".

     

    ארנברג: "גלית לימדה אותי כל מה שאני יודעת על מזרחים. הייתי בחושך במובן הזה. באמת חשבתי שמי שרוצה להצליח יכול להצליח בלי קשר למוצא שלו. היום אני יודעת בפירוש שזו שטות גמורה".

     

    גלית מדברת הרבה על סטריאוטיפים. אבל ליזו, החיילת בסדרה היא הכי הסטריאוטיפ של החיילת המזרחית הצעקנית והפרחה.

     

    ארנברג: "אנחנו מרגישות שליזו היא לא ייצוג של מזרחית, היא דמות מספיק ספציפית בשביל להיות פשוט היא ואנחנו מתות עליה. זו דמות אמיתית עם אג'נדה ודעות ועדי חבשוש הוסיפה לה איכויות ממש מגניבות. ליזו היא פשוט ליזו. היא בין היתר גם מזרחית".

     

    ארנברג נולדה וגדלה לא רחוק מחוגי והכי רחוק שאפשר: בקיבוץ בית השיטה. "המשפחה מהמייסדים. בית ילדים. לינה משותפת מגיל אפס שהסתיימה כשעליתי לכיתה ב'. אני משתדלת לא לבוא להורים שלי בטענות על זה כי אני מבינה את הכוח של הסיטואציה על אנשים פרטיים. הם באמת אחלה".

     

    בניגוד לחוגי, נרקומנית של טלוויזיה, ארנברג הייתה ילדה עם פטיש לקולנוע. בתיכון למדה במגמת אמנות. משם המשיכה כמו קיבוצניקית טובה לשנת שירות, שממנה ברחה באמצע. את החוויה שלה מצה"ל אפשר לראות בסדרה די במדויק. "הגעתי לקריה בתור מפעילת מחשב קטן. הייתי בהלם. מהעלבון. פאקינג לא עשיתי כלום. כל היום מסתובבת בכיסא ובסופו חוזרת הביתה. מנקה דירות. עושה בייביסיטר. השמנתי 15 קילו. בצבא גיליתי למשל שיש קופסה של חצי קילו גבינה לבנה ואפשר לאכול את כולה בכף. או שבקורנפלקס אפשר פשוט להכניס את היד ולגמור קופסה. דברים עצובים. ממש אכילה של דיכאון. אל תשאלי. הייתי בתל־אביב בתקופה שאנשים הלכו לאלנבי 58 ורק קראתי עליהם ב'העיר' ביום שישי".

     

    רוני המפקד הסאדיסט הוא דמות אמיתית?

     

    "כן. אני קצת מצטערת שלא טרחתי להחליף לו את השם. לא תיארתי לעצמי שיום אחד זה יהיה בטלוויזיה ואולי יהיה מעליב. הוא לא רק התעלל - הוא רוצה להיות חשוב בצבא. ועם כל זה שהוא מטומטם גל מביא לו איזה קלאס".

     

    גל תורן אדיר בתפקיד הזה.

     

    "במקור, אודי כגן היה אמור לגלם את רוני הקצין. הייתה בעיה חוזית ועשרה ימים לפני הצילומים הליהוק הזה נפל. זה רגע שאת אומרת, הנה, הגענו עד כאן וככה זה ייגמר. חרדה. למזלנו גל הציל את היום".

     

    רוני האמיתי יצר קשר?

     

    "לא. אבל הוא באמת לא היה כזה אדם מזעזע. הצבא מבחינתי זה להבין כמה פסיבית את יכולה להיות. אני זוכרת שכמה שנים אחרי מישהו שאל אותי, למה לא ביקשת לעבור מקום ואמרתי, יודע מה? לא חשבתי על זה אפילו. זה דבר שאני מאוד אוהבת בדמות של מור: היא לא עושה כלום, בגדול, ואתה עדיין מאמין שיש בה איזה משהו".

     

     

    * * *

     

    פתאום הן נזכרות שטרם חגגו את עליית הסדרה שזכתה לפרגון מהמבקרים. לא יצא להן. בניגוד לקומיקאים אחרים, אצלן זאת לא פסאדה - הן באמת לא עושות ביג דיל מעצמן. או כמו שחוגי אומרת, "יש את כל האמנים האלה שמתראיינים ואומרים המקצוע בחר בי. אין דבר יותר מעצבן מזה! מה, לא יכולת להיות פועל בניין? זה לא בחר בך? אז יאללה".

     

    אפרופו הבליץ של הקומיקאיות, אי־אפשר לא להיזכר באמירה של ארז טל שאין מספיק נשים מצחיקות.

     

    חוגי: "תראי, לכאורה הוא צודק. (צוחקת) סתם. זה לא נכון. ולא מעניין אותי מאיפה זה בא. כל פעם שאני צריכה להבין את הפסיכולוגיה הגברית המורכבת - אני משתעממת. יש פחות בנות שכותבות והסיבה היא שעדיין יותר קשה לבנות וצריך פשוט יותר אורך רוח. מערכת שלמה של בנים לא תצחק מהבדיחות של האישה היחידה שם. זה עובד על חבר'ה. ולא משנה אם היא תהיה איימי שומר".

     

    ארנברג: "אין אדם שלא יגיד שגלית היא האדם הכי מצחיק שהוא מכיר. הבנאדם. לא האישה".

     

    ולמה דווקא עכשיו קורה הריבוי הנשי הזה?

     

    חוגי: "המהפכה ההומואית שינתה את העולם. כל דבר שמכניס את האחר מכניס עוד הרבה אחרים. והיא באה בדיוק בזמן עם האינטרנט. הפייסבוק. המיידיות של הדברים. זה עירער את הסדר הישן של הדברים. זה פתח את הדלת להרבה נשים. שלא לדבר על נשים כמו לינה דנהאם שעשו שינוי".

     

    מה דעתך עליה?

     

    "לא יודעת. ראיתי רק פרק אחד של 'בנות'".

     

    לא מאמינה לך.

     

    ארנברג: "אני ראיתי עונה ראשונה וחלק מהשנייה. זה אחלה. היא עושה דברים מדהימים. מזל שיש אותה. ואת שרה סילברמן. עדי אשכנזי קורעת אותי. מזל שיש את הבנות האלו".

     

    מה מייצג עבורכן את המיינסטרים של ההומור בארץ?

     

    יחד: "'רמזור'".

     

    שזה מה? בדיחות על זוגיות? על הורות?

     

    חוגי: "הרבה בדיחות על נשים. נשים מכוערות. נשים שתלטניות. נשים שמחפשות כסף. בדיחות על עדות. אין לי משהו רע להגיד על זה. אמצע הדרך זה אחלה. מאוד מעריכה את הכתיבה שם".

     

    ארנברג: "זה עובד וזה מצחיק. וזה בעיקר נותן לנו ללכת למקום אחר. או למצוא את המקום שלנו בעולם הזה".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 22.03.16 , 00:55