חיזור

החיזור הוא מאמץ כביר, יוצא דופן, המחלץ מן המחזר את מופע הראווה הטוב ביותר שהוא מסוגל לו. המופע דורש התכוננות, איפוק, אסטרטגיה. זהו טקס שלם של התקרבות והתרחקות, של טוויית קורים, של מקסם שווא ושפנים קופצים מכובע.

ואז הגיע הווטסאפ אל אחד ממיני החיות הפתטיים במיוחד וטרף לו את הקלפים. כלומר, את שיטות החיזור שנבנו לאורך אלפי שנות אבולוציה. העמדת הפנים, השופוני, הקוליות, האיפוק, ההתכוננות, שהם אבני יסוד במלאכת החיזור, נהיו לפתע מסובכים הרבה יותר. הווטסאפ מונע מאיתנו את זמן ההתפרכסות הראוי. מהירות התגובה שהוא דורש לא מאפשרת לנו לסדר את נוצותינו לפני שאנחנו נדרשים לתת מענה. שני סימני וי כחולים וברור לנו שאנחנו באור הבוהק של שמי הנייד. מה עונים, מה עונים? מהר. אין זמן. היא רואה שאני מחובר, הוא רואה שאני מחוברת. הוא מחכה. היא מחכה. אין זמן לבנות אסטרטגיה, לטוות קורים, להתכונן. חייבים לשלוח, לשלוח.

בפינג-פונג המהיר, זמן הדאחקות והרושם, כל השתהות היא סימן לחולשה. מהירות תגובה הפכה בעידן הווטסאפ לתכונה נחשקת אצל בני מיננו בערך כמו עכוז אדום ונפוח אצל בבון. המשתהה נתפס. הווטסאפ ממהר להלשין לנו עליו. ״מקליד/ה״, הוא מודיע. אם לא נראה תוצאות, נבין מיד שהאפס מהצד השני במצוקה - מקליד ומוחק, מקליד ומוחק. פחדן. הססן.

אבל הבעיה היא שדווקא מהירות תגובה היא ההפך מחיזור. כי כדי לכתוב לאהובה ״עטור מצחך זהב שחור״, דרושה השתהות. זמן לניסוח. ואין. אין יותר זמן להשתהות. שני סימני הווי הכחולים מאותתים לנו שאנחנו נצפים. וכמו כל שחקן על הבמה, שנדרש לאלתר בזמן אמת - הסיכוי שהוא יחלץ מתוכו אברהם חלפי - קלוש.

המצאת האמוטיקונים היא בדיוק ההוכחה לצורך שלנו במענה המהיר. האמוטיקון הוא אינפורמציה מרוכזת. חבילה עוברת. במקום לנסח רגש במשפט, הוא מנסח רגש בתו אחד. האמוטיקון הוא עזרה ראשונה לסמסן המהיר. הוא לא מדויק, לא מתוחכם, לא דורש מאמץ מחשבתי. עולם שלם של חיזור שאני לא מכירה את כלליו מתנסח בעידן הנוכחי. הילדים שלי מחזרים ומחוזרים דרך הווטסאפ. אני רואה אותם יושבים חיוורי פנים עם הנייד ביד, וליבי יוצא אליהם. הצעותיי הארכאיות נדחות בבוז.

אני לא מבינה כלום. הם מקישים על מקלדת הנייד במהירות האור ״חחח...״ ו״סבבה״, מקצרים מילים לכדי נהמות ומתמצתים עולם רגש שלם, מלא ניואנסים, לכדי אמוטיקון של חיוך או עצב. הם נכנסים להיסטריה כשברור להם שהצד השני מחכה לתגובה, ועוד יותר כשעוד לא הגיבו להם. הם שולחים הודעות מכל מקום. תוך כדי הליכה, תוך כדי נסיעה, תוך כדי ארוחה, תוך כדי שיחת ווטסאפ עם מישהו אחר. גם זאת בעיה. בתוך הפרעת קשב אחת גדולה הם נדרשים לנסח מענה.

חיזור הוא טקס מלא מסכות. מגלה טפח ומסתיר טפחיים. ואין, אין מסכות יותר. בכל רגע נתון אנחנו נצפים. זמן ההתחברות וההתנתקות ידוע לצד השני. והצד השני יודע שאנחנו יודעים. מול כל אפליקציית ״הסתרה״ נולדת אפליקציית ״הסרה״. לכל מקום שאנחנו הולכים, כמו אות קין, יש לנו קעקוע של שני וי כחולים על המצח: ״מחובר/ת״. רק שהחיזור עצמו, הטקס הנפלא הזה, ״נראה לאחרונה...״ תכלס? מי זוכר.

ועכשיו: לוח דרושות