yed300250
הכי מטוקבקות
    קרי עם הכדור
    7 ימים • 23.03.2016
    שלשה בעקבות אחד
    עם גובה של 1.91 מ' בלבד ומבנה גוף צנום, הסיכוי של סטפן קרי ללכת בעקבות אביו ולהפוך לכוכב NBA לא היה גדול. אבל היום, רק בן 28, הוא כבר נחשב לממשיך דרכם של מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון ולקלע השלשות הגדול של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. ציפי שמילוביץ ניסתה לפענח את חידת סטפן קרי, וגילתה שמאחורי מכונת הסלים מסתתר בחור טוב שקורא בתנ"ך כל יום, מודה לשמיים אחרי כל צליפה ומעניש את עצמו על כל משחק גרוע (כמו בשבוע האחרון)
    ציפי שמילוביץ, ניו-יורק

    ברגע אחד בשבת האחרונה אפשר היה לזהות בעיניים היפות של סטפן קרי מבט של "למה אני חייב להיות כאן במקום לשבת בבית ולשחק עם הילדות המתוקות שלי?"

     

    "כאן" – זה מגרש הכדורסל, המקום שבו קרי נולד, עליו גדל, ושבהרבה מאוד ימים בשנה האחרונה נראה כאילו הומצא לגמרי בשבילו. אבל בשבת פגש קרי את האנשים היחידים בעולם כולו שיכולים לאמלל אותו על המגרש – שחקני סן־אנטוניו ספרס. הם הקיפו אותו, היכו בו, ישבו לו בתוך ורידי הצוואר והסתירו לו את הטבעת, זו שלפעמים נדמה כי טולקין קרא לה My Precious במיוחד עבור סטפן קרי. גולדן־סטייט ווריורס הפסידה במשחק הזה 87:79. עבור קבוצה שכבר קלעה העונה במשחק אחד 81 נקודות במחצית, זה היה עונש. לסטפן קרי, בערב של 1 מ־12 בזריקות ל־3, זה היה עינוי.

     

    להפסיד לסן־אנטוניו ספרס, אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה, זו בושה קטנה מאוד. אבל כשזה קורה לקבוצה שעד אותו ערב הפסידה רק שישה משחקים העונה, ועוד בדרך כזו שגורמת לה להיראות אומללה ולסטפן קרי להיראות כמו בן אנוש, רחמנא ליצלן – לא פלא שהמשחק הזה לקח מדונלד טראמפ את הכותרות לחמש דקות.

     

    קלעים גדולים נוהגים לומר כי כשהם ביום טוב, טבעת הסל נראית להם גדולה כמו האוקיינוס. במקרה של קרי זו לא רק הטבעת, גם ממדי המגרש נראים אחרים כשהוא משחק. קשת ה־3 בשבילו נמצאת קרוב לקו מחצית המגרש ואת החימום שלו הוא נוהג להתחיל בזריקה כמעט מחדר ההלבשה, שאותה הוא גם בדרך כלל קולע. וכשיום אחד מתברר שהוא בעצם משחק במגרש רגיל כמו כולם ויכול להיות לו ערב של שלשה אחת מ־12 ניסיונות, האכזבה של בני תמותה אפורים, כלומר כולנו, גבלה בחצי שברון לב.

     

    קרי מתחת לסל.  מתחיל את החימום בקליעה כמעט מחדר ההלבשה | צילום: איי־פי
    קרי מתחת לסל. מתחיל את החימום בקליעה כמעט מחדר ההלבשה | צילום: איי־פי

     

     

    התקשורת האמריקאית תוהה בשבועות האחרונים אם קרי מתעייף – או שאולי נמצאה הדרך לעצור אותו. אבל רק קרי יודע את התשובה באמת, והוא לא מגלה אותה לאף אחד. במקום זה, למחרת המשחק, הוא חזר כרגיל למגרש והעניש את עצמו כאילו קיבל הוראה מהכומר: 400 זריקות לסל, 150 מהן תחת לחץ מול שומר אחד או שניים. אם לא קלע חמש משבע זריקות בעמדה אחת על המגרש, הורה למאמן להעניש אותו. אחר כך היה חייב לקלוע שלוש זריקות רצופות מחמש עמדות שונות במגרש, ואז שתיים ברציפות מאותן עמדות ולבסוף אחת מכל עמדה, כל זה בתוך שתי דקות וחצי. כי אתה לא הופך לשחקן שהכדורסל מעולם לא ראה, בלי להיות מוכן להעניש את עצמך בימים שבהם אתה נראה כמו עוד הרבה שחקנים שהעולם רואה כל יום.

     

    הכל אודות סבא

     

    הסיפור שהוביל את סטפן קרי, 28, שחקן בגובה 1.91 מ' ובמשקל 86 ק"ג, להפוך לקלע השלשות הגדול בתולדות ה־NBA – הוא שילוב של אגדה, פנטזיה וספר קומיקס עם נגיעה הוליוודית. כדי להבין אותו צריך ללכת הרבה מאוד שנים לאחור, לעיירה הקטנה גרוטוס שבוירג'יניה. שם גרו ג'ק וחואניטה קרי וגידלו חמישה ילדים — ארבע בנות ובן שענה לשם דל. ג'ק, שהיה קשור במיוחד לבנו היחיד וגם אהב מאוד כדורסל, בנה בחצר סל על עמוד תאורה והתחיל לאמן את הילד. הוא היה מאמן קשוח, שצעק בלי הפסקה על דל, שבכה כל יום. אבל בכל פעם שדל הצליח לקלוע ממרחק, אבא שלו הגניב חיוך קטן והילד היה מאושר.

     

    הבעיות של דל התחילו כשהיה חופש וההורים יצאו מהבית והשאירו אותו לבד עם האחיות. הן פשוט היו דוחפות לו כדור ליד ונועלות אותו בחוץ, לבלות את כל היום בזריקות לסל. בצהריים היו מוציאות לו סנדוויץ'. "מכל הגברים הקשוחים ששיחקתי נגדם, אף אחד לא הפחיד אותי כמו האחיות שלי", סיפר דל קרי הרבה שנים מאוחר יותר, כשכבר הפך לכוכב NBA. "הן הכינו אותי לחיים ואפילו לא ידעו את זה".

     

    קרי במשחק נגד סן-אנטוניו   בשבת האחרונה. משמאל למעלה, עם אביו דל. משמאל למטה: עם בתו ריילי,  שכבר הפכה לכוכבת
    קרי במשחק נגד סן-אנטוניו בשבת האחרונה. משמאל למעלה, עם אביו דל. משמאל למטה: עם בתו ריילי, שכבר הפכה לכוכבת

     

     

    הסב, ג'ק קרי, מת במפתיע בגיל 58, בזמן שראה בטלוויזיה את בנו משחק ב־NBA. דל חזר הביתה להלוויה והעביר את כל תקופת האבל בזריקות לאותו סל ישן, כשלצידו בעגלת התינוק יושב בנו הבכור, וורדל סטפן קרי. במשך שנים לאחר מכן, בכל פעם שדל ואשתו, סוניה, הביאו את הילדים לבקר את סבתא, ידעה חואניטה שסטף הקטן לא בא אליה, הוא בא לזרוק לסל של אבא. ושם באמת החלה האגדה של סטפן קרי. הוא היה זורק מהכביש, מהמדרגות בכניסה למטבח, מאחורי מכוניות חונות, הכל לתוך טבעת עקומה שחייבה אותו לזרוק בקשת גבוהה כדי שהכדור ייכנס חלק לסל, אחרת הוא לא נכנס.

     

    סטף קרי גדל בחממה מגוננת והלך לבית הספר הנוצרי בשארלוט, שם נתקל בפעם הראשונה בדבר הזה שנקרא החיים. "הבנתי שהעולם בחוץ שונה לגמרי מהמגרש בבית של סבתא", אמר פעם קרי. מגלי כישרונות שמעו על הילד המוכשר ובאו לצפון־קרוליינה לראות את הפלא, אבל כשגילו שהיהלום הוא נער קטן וצנום, הסתובבו והלכו. המאמן שלו בתיכון, שון בראון, היה רודף אחריהם ומתחנן שייתנו לנער צ'אנס: "הוא כבר עכשיו קלע יותר טוב מכל הקבוצה שלכם", אבל הם רק צחקו. קרי זוכר הרבה לילות של בכי. "באזור שגדלתי בו היה עליי הרבה לחץ, הרי הייתי הבן של דל קרי, כולם הכירו אותו ואבא לא הפסיק לדבר עליי. אז בתיכון הזרקורים כל הזמן היו עליי. הבעיה הייתה שמחוץ לבועה שלי הייתי זניח לגמרי".

     

    זה היה קשה במיוחד כי אבא שלו לחץ עליו חזק מאוד כשהיה נער. הוא אימן אותו מגיל אפס כי זיהה את הכישרון ואת האהבה של סטף לזריקה לסל, אבל כשהגיע לתיכון, הודיע לו אביו כי הצורה שבה הוא זורק איומה ונוראה ובושה וחרפה והיא תהרוס לו כל סיכוי להיות שחקן. לכן, הודיע האב, אנחנו משנים אותה. קרי סיפר פעם כי זו הייתה הפעם היחידה בחייו שבה שנא לזרוק לסל, אבל אביו לא ויתר ובסיומו של קיץ שלם, שבו שפך דם, יזע והרבה מאוד דמעות, השתנתה הזריקה שלו לדבר הקטלני שהיא היום.

     

    הבעיה היא שגם זה לא ממש עזר, כי הילד עדיין היה מאוד רזה ולמרות שכבר צמח מעט, גם עוד לא היה מספיק גבוה. "שום מאמן מליגת המכללות הבכירה לא רצה אותי", סיפר קרי כשחזר להרצות במכללה האחת שכן רצתה אותו — דיווידסון הקטנטנה מצפון־קרוליינה. "המאמנים כאן הם היחידים שבאמת התעניינו, שבאו אליי הביתה, דיברו עם המשפחה שלי, הראו לי עד כמה הם רוצים אותי".

     

    עם הוריו בזמן שירותו הצבאי. "אם אתה לא מצליח להוציא 100 אחוז מעצמך בתורה, אז לך ותתגייס"
    עם הוריו בזמן שירותו הצבאי. "אם אתה לא מצליח להוציא 100 אחוז מעצמך בתורה, אז לך ותתגייס"

     

     

    לאימון הראשון שלו במכללה עלה קרי באיחור, כשהקבוצה כבר התאמנה. הוא עמד בניחותא בצד, עשה מתיחות וכשהרגיש מוכן ניגש בנונשלנט למאמן, בוב מקילופ, ואמר לו: "קואוץ', אני כאן". המאמן הסתכל על הילדון שנראה כאילו הוא תכף עולה לתורה וענה: "עכשיו כשאתה כאן, תסתובב בחזרה ועוף לי מהעיניים".

     

    לאימון השני כבר הגיע קרי בזמן, ואחרי שלושה שבועות אמר מקילופ לעוזריו שהוא ממליץ להם לנצור כל רגע, כי הם רואים כוכב NBA בהתהוות. במכללה הפך קרי לכוכב כה גדול, עד שהיריבים שמרו עליו עם שני שחקנים. פעם אחת הוא הציע למאמן: "אני אעמוד בפינה, שני שחקנים ישמרו עליי, וככה נשחק ארבעה נגד שלושה". זה בדיוק מה שקרה. קרי נעמד בפינה, והאוהדים שישבו קרוב אליו נתנו לו פופקורן בזמן שהוא איפשר למשחק להתנהל בלעדיו. הקבוצה שלו ניצחה.

     

    ב־2008 הוביל קרי את דיווידסון לשמונה הגדולות של טורניר המכללות, עם סדרת מופעי שלשות שהפכו אותו לשם מוכר מחוף לחוף. שנה לאחר מכן נבחר שביעי בדראפט בידי גולדן־סטייט. לפניו נבחרו כמה שחקנים שאיש לא יודע היכן הם היום.

     

    בלט על הפרקט

     

    עם הנשיא אובמה. חבר טוב | צילום: איי־אפ־פי
    עם הנשיא אובמה. חבר טוב | צילום: איי־אפ־פי

     

     

    ההתחלה של קרי בסן־פרנסיסקו על המים הייתה קשה מאוד. המאמן המקשיש דון נלסון, שבחר אותו בדראפט, נכנע ללחץ של שחקנים ותיקים שלא אהבו את הצעצוע החדש והושיב אותו על הספסל רוב השנה. לקח לקרי ארבע שנים למצוא את עצמו באמת. ב־2013, תחת מאמן אחר, מארק ג'קסון, כבר היה קרי שחקן NBA מצוין, אבל הליגה מלאה בשחקנים מצוינים, וקרי לא רצה להיות רק עוד אחד מהם. ג'קסון, שנתן לו את הקבוצה לידיים, הצליח להרוס לעצמו את הקריירה בכל מיני הסתבכויות פוליטיות בתוך המועדון ונבעט בסופו של דבר החוצה. קרי היה עצוב, הוא אהב את ג'קסון ואת החופש שניתן לו, אבל הוא גם ידע שזה הכי רחוק שהמאמן הבינוני יכול להביא אותו.

     

    ואז הגיע סטיב קר, ואיתו האליפות המדהימה בעונה שעברה, והריצה העוד יותר מדהימה השנה. גולדן־סטייט משחקת כדורסל שונה מכל מה שראינו עד היום, אבל הסיפור הגדול הוא לא רק העונה הבלתי נסבלת בעוצמתה של הווריורס, אלא מה שקרה לקרי עצמו. הוא עלה למדרגה של שחקנים כמו מייקל ג'ורדן או מג'יק ג'ונסון, שחצו את הרוביקון והפכו להרבה יותר מכוכבי כדורסל, לתופעה חברתית שתופסת את תשומת הלב של אנשים שמעולם לא צפו בכדורסל.

     

    למשל טאראס דמיטרו, רקדן בלט קובני שלא היה לו שום עניין בכדורסל לפני שהצטרף לבלט סן־פרנסיסקו ב־2008. שנה לאחר מכן הגיע קרי לווריורס, דמיטרו ראה אותו כמה פעמים בטלוויזיה ומהר מאוד הפך לצופה קבוע במשחקים. הוא מגיע לאורקל ארינה באוקלנד, ביתם של הווריורס, בעיקר כדי לראות בלט. העובדה שזה קורה על מגרש הכדורסל לא חשובה לו. "אני נדהם מהתיאום המדהים בין הידיים והרגליים של קרי ומהדרך שבה הוא מטפל בכדור", אמר דמיטרו ל"ניו־יורק טיימס", “זה מאוד דומה לדרך שבה אנחנו מניפים את הפרטנריות שלנו במהלך הריקוד. הוא מחזיק את הכדור באותה עדינות. זו אמנות. הוא עושה הכל בלי מאמץ, כמו קוסם על קצות האצבעות, אני מרותק אליו".

     

    עוד דבר שקרי עושה, ורק הגדולים באמת עשו לפניו, הוא להיות קטליזטור לדיונים חברתיים. חלקם נחמדים, חלקם נחמדים הרבה פחות. ראשית, הוא נוצרי אדוק, שמקפיד להתפלל במשך 20 דקות לפני כל משחק, מודה לשמיים אחרי כל סל, כותב פסוקים על הנעליים שלו, ולגמרי שואף להיות ישו שהוא גם מלך הסלים. יש לו עמותת צדקה שנאבקת במחלות באפריקה, והוא נוקט עמדות ברורות בנושאים שנויים במחלוקת, כמו למשל החמרת חוקי החזקת הנשק.

     

    עם אשתו איישה. שפית ובלוגרית
    עם אשתו איישה. שפית ובלוגרית

     

     

    מצד שני, בהיותו בן להורים מעורבים גזעית, שבא ממשפחה מתפקדת ומבוססת כלכלית, הוא כמובן מוצא עצמו מדי פעם במקום שבו נמצא גם חבר טוב שלו, נשיא ארה"ב ברק אובמה: זאת אומרת, לא מספיק שחור עבור אלה, אבל יותר מדי שחור עבור אחרים, כן אותנטי או לא אותנטי – ועוד כהנה וכהנה תורות גזע מקושקשות. קרי שומע את כל הקולות האלה ומדלג מעליהם ישר הביתה, שם מחכות לו אשתו איישה ושתי בנותיו, ריילי (3.5) וראיין (תשעה חודשים).

     

    לשבור את השיא

     

    נישאר לרגע עם האישה איישה אלכסנדר, בת 27, שלא ידעה שום דבר על כדורסל לפני שהלכה לראות משחק ראשון בגיל 19. היא בדיוק התחילה לצאת עם הכוכב של מכללת דיווידסון, ובאה למשחק כדי לנסות להבין על מה כל המהומה. היא הייתה בהלם מוחלט כשראתה אלפי אנשים לובשים חולצות שעליהן תמונה של הבחור החמוד שהכירה עוד מהתיכון, ועכשיו, מתברר, הוא האיש הכי פופולרי בקולג'. עד אותו רגע היא לא ידעה אפילו מי היה אבא שלו.

     

    "כשאנחנו מבקרים לפעמים בבית הוריו ואני מביטה על כל הגביעים בחדר שלו, אני מרגישה כאילו אני צופה בסרט תיעודי", אמרה בראיון איישה, שהיא שפית ובלוגרית וגם הסנגורית הגדולה ביותר של בעלה. אף אחד לא רוצה להסתבך איתה ברשתות החברתיות, שבהן היא פעילה מאוד. היא תמיד תשתיק את הטרולים בתגובה קצרה ודוקרת, מלווה בהרבה אמוג'ים חייכניים.

     

    "יש לי מזל שהיא מוכנה לנסוע איתי לכל המשחקים לאורך השנה", אמר קרי באחד הראיונות המשותפים הנדירים שלהם. "אני לא יודע מה הייתי עושה אם היא לא הייתה יכולה ורוצה לבוא איתי. יש לנו תינוקת שהיא עוד לא בת שנה וכבר טסה עשרות פעמים. וכל זה כשאנחנו הורים מאוד צעירים, שעדיין לומדים ועושים טעויות. יש הרבה פיתויים בתעשייה שאני נמצא בה, אני מבין כמה חשוב להיות מוקף באנשים טובים, לקרוא בתנ"ך כל יום, לדעת שיש מי שישאיר אותך על הקרקע. המשפחה הזו היא המזל הגדול של חיי. היו לי הרבה ימים רעים במגרש שבכל זאת היו ימים נהדרים בחיים, כי בסופם חזרתי הביתה לשטוף כלים".

     

    וגם כי הוא חוזר לפגוש את ריילי, ילדונת שהפכה בפלייאוף של השנה שעברה לכוכבת בפני עצמה. פעוטה מקסימה, שיש לה דעה על כל דבר וכימיה טבעית עם המצלמות. "אין לה מושג איזה כוכבת היא נהייתה", אמרה עליה איישה, "ואנחנו מקפידים שזה יישאר ככה. יש לה כבר אישיות משלה, ואם היא גם תבין את זה עכשיו, מי יודע איפה זה ייגמר".

     

    עד שזה יתברר, השאלה הבוערת יותר היא מי יודע איפה אגדת סטפן קרי תיגמר. המטרה הבאה היא לשבור את שיא הניצחונות לעונה, שעומד על 72 והושג בידי השיקגו בולס של מייקל ג'ורדן, בדיוק לפני 20 שנה.

     

    מספרים שאבא של סטף קרי עזב פעם משחק באמצע כיוון שהיה לו לא נעים לראות מה הבן שלו עושה ליריבים. אז קרי הוא אמנם שחקן שמחזיר את הכדורסל לימים שבהם כישרון נטו, חן ויופי שלטו במשחק, שלא לדבר על קצת צנעת כוכבים, אבל אף אחד כבר לא משלה את עצמו – מדובר במכונה קטלנית עם עיניים חולמניות. •

     


    פרסום ראשון: 23.03.16 , 14:23
    yed660100