האמת? התגעגענו

הדבר הכי טוב ב"מישהו", האלבום החדש של אריאל זילבר — מלבד ההנאה העצומה מההאזנה לו, כמובן — הוא שבזכותו אפשר לשוב ולעסוק בזילבר המוזיקאי. לדבר על האיש שחתום על כמה מהשירים היפים שנכתבו כאן ולהניח לרגע ליצרן הפרובוקציות שהוא הפך בשנים האחרונות. זילבר תמיד עשה (ואמר) את מה שהוא רוצה. וכמעט תמיד מי ששילמה את המחיר הייתה הקריירה שלו. האמירות הבוטות הרחיקו ממנו מעריצים ותיקים והאלבומים האחרונים שהוציא (מאז "מסך עשן" המצוין מ־1999) היו לא יותר מהערת שוליים. גם הרוק העברי הפסיד מההתנהלות התמוהה הזו של זילבר.

"מישהו" כמעט ומוחק לגמרי את השנים המוזיקליות האבודות של זילבר. הבחירה להקליט אלבום שלם משירי שמוליק צ'יזיק היא ההחלטה הכי טובה שהאיש קיבל ב־20 השנים האחרונות. במרבית הרגעים הגדולים של זילבר, צ'יזיק — מהדמויות היותר מפוספסות בפופ המקומי שנמצא ללא רוח חיים בפסח לפני 29 שנה — היה שם. מ"רוצי שמוליק קורא לך", הלהיט שהתניע את קריירת הסולו של זילבר והפך אותו לכוכב, דרך "איך עפות המחשבות", "שיר הזרוק", "בחברה להגנת הטבע" ועד ל"סיפור אהבה". עכשיו נוספו להם "יש זמנים" ו"הלוואי יכולתי" המקפיצים, "מישהו" הסוחף עם הטוויסט המזרחי, "אסיר נמלט" הגרובי, והחידוש ל"שרית הספרית" שהשניים כתבו ללהקת הנח"ל שהפך לרוקנרול מלהיב.

בגיל 72 נראה שזילבר המיר את הקרבות בגעגועים, ו"מישהו" הוא שיר געגועים ארוך ויפה שמזכיר את הרגעים הגדולים של זילבר הצעיר. שירים קצרים, קלילים ונטולי פוזה, נגינת האורגן הקופצנית הכה מזוהה שבה לככב וגם הקול חף מפגעי הזמן. ההפקה הגרובית של דני "פילוני" קרק מרפררת לימים ההם והגיטרות של חיים רומנו ושמוליק בודגוב נשמעות כמו המשך טבעי לסולואים שהרימו באלבומים שהקליטו עם זילבר לאחר ימי להקת תמוז. "מישהו" צריך להחזיר הביתה את כל אלו שעזבו את זילבר בשנים האחרונות. השאלה רק אם הם יישארו כשהשירים של צ'יזיק לא יהיו לצידו.

עוד בביקורות: