ביקורת היא התרופה, לא המחלה

במערכה השנייה של המחזה "המלט", שואל יועץ המלך פולוניוס את המלט מה הוא קורא. "מילים, מילים, מילים", משיב הנסיך. זוהי תשובה מדויקת ובה־בעת חסרת משמעות. השאלה, כמובן, היא אילו מילים ובאיזה הקשר. כל מי שצפה במחזה מתחילתו, מבין שהמלט אינו אומר דברים חסרי פשר. הוא מהתל ביועץ. למילים, במילים אחרות, יש משמעות בתוך הקשר.

ומשייקספיר למציאות הלא־שייקספירית שלנו. בשיח הציבורי בישראל הפכה המילה "בוגד" (או בגרסתה המרוככת "שתול") למטבע לשון רווח. על פניו זאת מילה ככל המילים. בשיח הישראלי מדברים חזק. הנימוס, כידוע, אינו מתכונותינו החשובות. אני לא נבהל מחרפות וגידופים. מעת לעת אני משתמש בהם בעצמי. אבל המילה "בוגד" אינה גידוף רגיל, כמו המילים "אידיוט" או "נוכל" ואפילו "פשיסט". היא מצביעה על מישהו שמוּצא מהמשחק. הבוגד אינו חלק, ולו מאוס, מהשיח הלגיטימי, הוא מישהו שמבקש להביא חורבן על הכלל, וככזה חל עליו, בין במפורש ובין במשתמע, דין רודף.

לעיתים, כאשר אדם מבקש להמיט חורבן על הכלל, קשה להפעיל כלפיו את המנגנונים החוקיים הרגילים: חסרות הוכחות, החוק אינו ברור מספיק או שלא לקח בחשבון את כל הסכנות. אדם כזה, "קנאים פוגעים בו". במסורת היהודית "קנאים" אינם חמומי מוח שיש לרסן. הם אלה העושים מלאכת קודש מחוץ לשורת הדין. תפקידם של הצדיקים הוא להצביע על אלה שחומקים מזרועו של החוק, ולהמתין שמלאכתם תיעשה בידי אחרים. אחר כך אפשר להצטער ולהוקיע עשבים שוטים.

השימוש התוכף והולך במושג בגידה (לאחרונה בעיקר ביחס "לארגוני השמאל", שהוא השם המקובל פה לארגוני זכויות אדם) מצביע על מעבר לתפיסת עולם דואליסטית. העולם הוא מקום שבו יש רק שחור ולבן. "הלנו אתה אם לצרינו?" בעולם מורכב אפשר להיות "לנו" וגם לבקר. בעולם דואליסטי, אי־אפשר. מי שמבקר, הוא לצרינו. שימו לב שאין כמעט דיון בשאלה אם הביקורת מוצדקת ואם הטענות מבוססות. עצם הביקורת מעידה על המבקר שהוא "לצרינו", ובמילים בוטות יותר: בוגד. התהליך הזה קשור קשר הדוק לניפוח הלא פרופורציונלי של ארגוני ה־BDS. תנועת החרם על ישראל היא מטרד, ספק גדול אם היא מייצגת כוח אמיתי (בעולם שבו הפחד מפני האיסלאם והתיעוב כלפיו הולכים וגדלים, התמיכה בישראל דווקא גדלה ולא קטנה). ודאי שאין בתנועה הזאת איום קיומי על ישראל. אבל בהיעדר איומים גדולים יותר (זכרו את התפוגגותו המהירה של האיום האיראני – עד לא מכבר שואה מתקתקת – מהשיח הישראלי), גם זה יצלח. "באין ציפור שיר" כידוע וכו'.

האיום הקיומי התורן משמש לסתימת פיות ולהוצאה אל מחוץ למחנה, גם אם הסכנה הממשית שהוא מהווה שולית. התוצאה של שליחת הרסן המילולית שאנו חווים אינה רק סתימת פיותיהם של אנשי הארגונים – גופים קטנים יחסית שהשפעתם מעטה בהרבה ממה שמוצג – אלא התוויית קווים אדומים במקומות שבעבר היו חלק אינטגרלי מהדיון הלגיטימי במדינה. הרוב הגדול לומד תחילה לא לומר דברים שאדוני השיח לא אוהבים לשמוע, אחר כך הוא לומד לא לחשוב אותם. מי רוצה להסתבך בהתקפה שיטתית על עצם הפטריוטיות שלו? עדיף לשתוק.

העניין הוא שעדיף לא לשתוק. הביקורת היא הכדוריות הלבנות של הגוף הפוליטי. היא מטפלת בזיהומים ומאפשרת תיקון. ומה יגידו הגויים? "לא חשוב מה יגידו הגויים", הכריז בן־גוריון, "חשוב מה יעשו היהודים". כדי לרפא מחלות, היהודים צריכים להודות בקיומן. זאת לא המחלה, זאת התרופה.