מילים ושמות
בין התגובות הרבות על הפיגועים באיסטנבול ובבריסל התבלטה תגובתו הנמרצת של ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, שהודיע: "את הטרור יש להכחיד, למגר ולרסק". תחילה תהיתי, מנין לו הסגנון התלת־מילי הזה? אבל אז נזכרתי שהדברים נאמרו בפורים, ויכול להיות שהנוסח התקיף, שאינו מותיר סדק לספק, הוא התחפושת שבחר לו מר הרצוג לכבוד החג. ואולי אף הושפע מהנוסח הדומה, הן מבחינה תחבירית והן מבחינה עניינית, שמופיע בצו המלכותי של אחשוורוש: "להשמיד, להרוג ולאבד".
לא שאני משווה את היהודים של המגילה לטרוריסטים של דאעש, חס וחלילה. ודאי וודאי שאיני משווה את יצחק הרצוג לאחשוורוש, אבל אי־אפשר להתעלם מכך שבשני הנוסחים מופיעים שלושה פעלים רצופים שעוסקים בחיסול גמור. מדוע לא הסתפק מר הרצוג באחד מהם? דומה שהדבר רחב ועמוק מסתם התחפשות. יש משהו מחזק, מעורר תקווה והשראה, כמעט מאגי, בשלישייה לשונית כזאת. אתה אומר "להכחיד, למגר ולרסק" – והמילים טסות כאבני קלע, והנה זה קורה: בני העוולה שיצליחו לחמוק מההכחדה – ימוגרו, ומי שיינצל משניהם – ירוסק עד דק.
זאת ההזדמנות לציין שמר הרצוג השתמש רק בחלק קטן מהמבחר האופרטיבי העשיר שהשפה העברית מציעה בתחום הזה: חוץ מההכחדה, מהמיגור ומהריסוק שלו, ומההשמדה, מההריגה ומהאובדן של אחשוורוש, יש ללשון הקודש גם ביעור, חיסול, מחיקה, מחייה, החרבה, הרס, כליה, אבדון, הדברה, הכרתה, החרמה, מיטוט, פצלוח וניתוץ. על העושר הזה אין להתפלא, כי אנחנו עם של מילים. לא בנינו את הפירמידות, לא ציירנו את הקפלה הסיסטינית ולא כבשנו אימפריות. אנחנו קראנו, כתבנו, וסיפרנו סיפורים. המעשיות, ההלכות, המילים והאותיות הן הישויות החשובות ביותר במורשתנו. נוכחותן והשפעתן ניכרות לא פחות מהמעשים שעשינו.
לא רק בעינינו, אלא גם בעיני אלוהים בכבודו ובעצמו, שכבר בפרק הראשון של התנ"ך הראה שהוא אלוהים של היהודים בכך שברא את העולם באמירות ולא במעשים. הוא אמר את המילים "יהי רקיע" במקום לרקע אותו – והיה רקיע. הוא לא זרע צמחים באדמה אלא אמר את המילים "תדשא הארץ דשא עשב" – וזו הדשיאה.
לכל דבר שברא באמירה, מיהר אלוהים ונתן שם, ובזאת ברא לא רק את הדבר עצמו אלא גם את המילה שתהיה שמו.
כל זה, וגם העובדה שאנחנו קוראים לו עצמו "השם" – מעידים על החשיבות העצומה שאנחנו מייחסים לאספקט הלשוני של חיינו. הדרישה הכפייתית שלנו שהפלסטינים יגנו כל מעשה טרור, למשל, היא חלק מהעניין, אף שהגינוי הוא תמיד מילולי ולא מעשי. גם החרדה של ממשלת ישראל מפני ארגון שוברים שתיקה היא כזאת. הרי אנשי שוברים שתיקה לא יכולים ולא רוצים לפגוע במדינה עצמה. לכל היותר הם נלחמים במדיניות של הממשלה שלה. אבל הם פוגעים בסיפור שלה ומוכיחים שמילתה אינה מילה. חרדתה של הממשלה כה רבה עד ששר הביטחון האשים את שוברים שתיקה בבגידה. זאת המילה שהשתמש בה, וחבל שנאמרה, כי אינה אלא התרת דם והסתה.
רב־שר
ועוד דבר שמענו השבוע, לא הרה משמעות כמו מלחמתו של מר הרצוג בטרור ושל השר יעלון בשוברים שתיקה, אבל מצביע על תופעה לשונית תרבותית דומה: חברות התחבורה הציבורית הכריזו על תחרות של שם חדש, שיחליף את השם "נהג אוטובוס", יביע את חשיבות המקצוע ויגדיל את ההערכה כלפי המחזיקים בו. הבלשן ד"ר אבשלום קור ושר התחבורה מר ישראל כץ שפטו בתחרות, ומבין ההצעות הרבות נבחר השם "רב־נהג", לא פחות.
למילה "רב" יש הרבה משמעויות בעברית: למשמעות של איש דת יהודי קדמו המשמעויות של "הרבה", ו"גדול", ו"מספיק", ולענייננו – יתרון על מי שאין לו התוספת הזאת. וכך: רב־סרן עולה על סרן, רב־אמן בשחמט גבוה מאמן, רב־מג אינו סתם קוסם, ואת רב־סריסים אשאיר לדמיונכם. ברוח זו, החידוש "רב־נהג" מתאר מישהו גדול וחשוב מסתם נהג אוטובוס. יכול להיות שבהזדמנות זאת כדאי גם לשפר את נהיגתם, נימוסיהם והליכותיהם של הנהגים בתחבורה הציבורית, כי גם זה עשוי לעזור לשיפור מעמדם ותדמיתם. אבל כאמור, למה להתאמץ כשאפשר לתקן את המצב באופן מילולי?
ואכן, אחרי השמחה הראשונה על השם החדש מנקרות בלב גם כמה תהיות: למה להסתפק ב"רב־נהג" כשאפשר לקרוא לנהג האוטובוס בשם המכובד "קברניט"? כמו שהקברניט התרחב ועבר מספינות למטוסים, הוא יכול להתרחב עוד ולהגיע גם אל האוטובוס, ואולי אף להתעצם לרב־קברניט שינהג ברב־אוטו, ואף ל"פרופסור אמריבוס בכיר", ונראה מי יזלזל בו.
אך מוטב להוציא מתוק מעז, ואם כבר התקבל הרב־נהג המגוחך הזה, אני מציע לאמץ אותו גם בתחומים אחרים: שיהיו לנו גם רב־רופא, רב־מורה ורב־נגר. וכיוון שהשר כץ עוסק בימים אלה לא רק בהמצאת תארים לנהגים אלא גם בנזיפות לבלגים על צריכת השוקולד שלהם, אולי כדאי להעניק לו את התואר "רב־שר" שמא מישהו יחשוב אחרת. והכי חשוב: בזמן האחרון יש גם רבנים שמתאמצים ומצליחים להפחית את מעמד הרבנות, ולהם יש לתת את השם "רב־רב", שלא לדבר על רב־רבן, עם או בלי המקף.
אזהרת מסע
כידוע, יש לנו בישראל מטה לביטחון לאומי, ובתוך המטה לביטחון לאומי יש לנו מטה למלחמה בטרור, ומטה זה מוציא לפעמים אזהרות מסע, שלפיהן אנו נדרשים לא לנסוע למקומות מסוימים בעולם בשל פיגועים אפשריים. בדקתי ומצאתי שכרגע אנחנו מוזהרים לא לנסוע לטורקיה, לסיני, לניגריה, לאזרבייג'ן, לאינדונזיה, לבורקינה־פאסו, לבחריין, לחבל קשמיר שבהודו, לפיליפינים, לירדן, למצרים, למרוקו, לקניה ועוד.
כל זה טוב ויפה ומעיד על דאגתה הכנה של הממשלה לאזרחיה, ועל כן אני תמה: איך זה שהמטה למלחמה בטרור לא מוציא לתיירים ישראלים אזהרת מסע מפני החזרה הביתה? הרי מדובר בנסיעה לישראל, מדינה שהרב־מנהיג שלה לא מי יודע מה מצליח בתחום מניעת הטרור.
