בין יפו לבריסל
אהבתי את הדמעה של שרת החוץ של האיחוד האירופי. אהבתי אותה בגלל שהיא הייתה אותנטית. זה לא היה ניסיון לעשות רושם על מישהו, אלא רגע של מפח נפש, של עצב גדול על עולם שיש בו כל כך הרבה רוע, אכזריות, אלימות והתלהמות. דמעה של אדם, של אישה, שזה עתה הסתכלה לרוע בעיניים ולנוכח מה שראתה, הזילה דמעה.
כשראיתי את הדמעה של פדריקה מוגריני במסיבת העיתונאים לאחר הפיגועים בבריסל, חשבתי על המנהיגים שלנו. על הדמעה שהתייבשה להם כבר מזמן ובמקומה הגיחו טקסטים מתלהמים, מצ'ואיסטים, גזעניים. חשבתי מה היה קורה אם במקום לרוץ לאולפן מיד אחרי פיגוע ולקלל את הערבים, את השמאל, את כל העולם - היו מזילים דמעה. תחשבו על יריב לוין מוחה את דמעתו. את אלקין מסיט את ראשו הצידה כדי שלא יראו את עיניו. את רגב מוציאה ממחטה ומוחה את אפה בחשאי. איפה זה יכול לקרות כאן, מחוות אנושיות ורגשיות כאלה. מי היה נותן להן לעבור מבלי לתייג אותן כחולשה, כרכרוכיות, כניצחון של הטרור.
אז אולי זו דרישה מוגזמת, לצפות מהמנהיגים שלנו להביע רגשות שאינם זעם, יצר נקם וכוחניות, אבל מותר וגם צריך לצפות שכשמתחולל אירוע טרור במקום אחר בעולם, הם לא ייראו כמי שעטים עליו בשמחה לאיד ומנסים להקביל אותו לטרור של הפלסטינים. כאילו הדקירות ברחובות ישראל מצד צעירים פלסטינים מיואשים וחסרי עתיד דומים לפיגועי הטרור של האיסלאם הג'יהדיסטי הקיצוני, שמטרותיו ומניעיו שונים בתכלית מאלו של הפלסטינים.
וזה בדיוק מה שעשה נתניהו ביום רביעי, כשכינס מסיבת עיתונאים בשביל להגיד – רגע, מה באמת הוא רצה להגיד – שבה שב והציע מניסיונה ומיכולותיה של ישראל וסיפר איך מדינות מכל העולם באות ללמוד מאיתנו איך להילחם בטרור.
במשפט אחד, כאילו אין שום הבדל, הכניס נתניהו תחת אותה כותרת את הפיגועים הגדולים בפריז, בריסל, אנקרה, איסטנבול, חוף השנהב, קליפורניה, תל־אביב וירושלים. בכל אותם המקומות, קבע נתניהו, הטרור אינו נובע מקיפוח, מתסכול. הוא נובע מאידיאולוגיה רצחנית. המאבק הזה, אמר נתניהו, סוחף את כל העולם ומכה בנו בהיקפים עצומים. כאילו הסיפור של נער ממזרח ירושלים, שמשפחתו נמצאת כבר חמישה עשורים תחת שליטה ישראלית, הוא אותו סיפור של שני האחים מבריסל, שנמצאים תחת השפעה של האיסלאם הרדיקלי.
במה שונה השמחה לאיד של נתניהו, שמתקשה להסתיר את להיטותו להפגין את ה"אמרתי לכם", מהשמחה לאיד של ארדואן, שמשווה את אירועי הטרור של דאעש ל־PKK, ארגון המורדים הכורדי. וזה לא רק ה"אמרנו לכם". זה האופן הפטרוני והיהיר שבו מתייחסים אצלנו לטרור העולמי. כאילו שאנחנו, למודי הניסיון, יכולים ללמד אותם מה זה טרור. סליחה, עם כל הכבוד, מה בדיוק אנחנו יכולים ללמד אותם, איך אנחנו הצלחנו למגר את הטרור?
טרור הוא טרור הוא טרור - זה מה שמנסים להאכיל אותנו. כי ככל שיטושטשו הגבולות וההבדלים בין הטרור כאן לטרור שם, ככל שאותו צעיר פלסטיני עם סכין ביד יהיה דומה יותר למחבל שפוצץ עצמו בנמל תעופה בבריסל – קל יותר יהיה לגייס את אזרחי ישראל ימינה, לגרום להם לתמוך בנתניהו וממשלתו, כי מי יכול לחשוב אפילו על תהליך מדיני בזמן שהעולם כולו נתון במלחמת עולם שלישית. כאילו מה שקורה כאן, בירושלים או ביפו, הוא חלק מהטרור הגלובלי ושהבעיה ההולכת ומחריפה של מדינות אירופה דומה במשהו לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
העצוב הוא, שבשעות כאלה של בלבול ומבוכה עולמיים נשמעים מעט מאוד קולות אחרים, ואנחנו נשארים עם ההשוואה השקרית הזאת. שמעתם פעם מנהיג שאחרי אירוע טרור הגיע לאולפן ואמר: זה בדיוק הזמן לחדש את המשא ומתן המדיני, לעשות שלום עם הפלסטינים, לסגת מהשטחים ולהציב את גבולות מדינת ישראל.
חרם דו–צדדי
כל זה מזכיר גם את היחס הכוללני ולפעמים מוטעה ל־BDS, תנועת החרם על ישראל. קודם כל צריך להבהיר: ה־BDS היא תנועה אמריקאית ברובה, עם נציגות קטנה הרבה יותר באירופה, במיוחד באנגליה. שלא כמו סימון המוצרים, היא אינה מובלת על ידי ממשלות ופרלמנטים, אלא בעיקר על ידי סטודנטים, אקדמאים ואינטלקטואלים. התנועה נתמכת על ידי אנשי ציבור מפורסמים כסטיבן הוקינג ונועם חומסקי, אמנים רבים (המושמץ שבהם הוא רוג'ר ווטרס), ארגוני מרצים ואקדמאים, ארגוני עובדים, קרנות פנסיה לאומיות ועוד. היא גם מסתייעת, ואפילו מובלת טקטית ואסטרטגית, על ידי גורמים פלסטינים רשמיים.
ה־BDS יוצא נגד הכיבוש הישראלי בשטחים כולם, לרבות ירושלים ורמת הגולן, תומך בזכות השיבה לכל הפזורה הפלסטינית, בזכויות אזרחיות מלאות ובשוויון לאזרחי ישראל הערבים. אי־אפשר להתעלם מכך שחלק גדול ממארגני ה־BDS ותומכיה הם שונאי ישראל, בין אם שונאי ישראל מעצם קיומה, ובין אם שונאיה בשל התנהגותה בשטחים הכבושים. אבל כדי לנהל דיון אמיתי בכל מה שקשור בתנועת החרם, יש להסיר קודם כל את מסך העשן הסמיך והרעיל שפיזר השלטון ביעילות כה רבה וגרם לעירוב מושגים, לטשטוש תחומים ולהסתה, עד כדי כך שקשה להבין מי משונאינו דוגל במה.
חשוב לדעת שאין דמיון בין הדרישה לסימון מוצרי התנחלויות לבין תנועת החרם. להפך, יש שוני מהותי. סימון מוצרי ההתנחלויות הוא דרישה אירופית והיא עומדת בניגוד ברור לדרישת החרם. כמעט כל מדינות אירופה מתנגדות לחרם על ישראל ובחלקן יש אפילו חוק האוסר עליו. כל מה שהם אומרים הוא, שהשטחים הכבושים אינם ישראל. הם רוצים לעודד שיתוף פעולה וסחר עם ישראל, קרנות משותפות ומחקרים מדעיים, אבל הם מתנגדים לכיבוש ולדיכוי. הפרדה מושגית וסמלית בין ישראל לשטחים הכבושים עוזרת לתומכי ישראל לתמוך, להשקיע ולחזק, בידיעה שהשקעותיהם אינן מופנות לחיזוק הכיבוש. זה מסביר למה ממשלת נתניהו ותומכיה מעוניינת לטשטש את ההבדל.
טיעון נוסף הוא כי ה־BDS, סימון המוצרים והגינויים נובעים ממניעים אנטישמיים. מכך משתמע שאם הפלסטינים היו נתונים לכיבוש ולדיכוי בודהיסטים ולא יהודים, העולם היה יושב מרוצה, שקט ותומך. טיעון דומה לזה שהסכינאים יוצאים להרוג בנו רק בגלל שאנחנו יהודים. גם כאן ברור שהאינטרס השלטוני הוא להגביר תחושת פחד.
נדמה לי שהשאלות העיקריות שצריכות להדאיג אותנו, כישראלים, הן אחרות. האם תנועת החרם, שהולכת וגדלה, בסופו של דבר תנצח? ויותר מכך, האם זה טוב או רע שהיא תנצח? כי במה צריך לתמוך אדם המאמין שהמשך המצב הנוכחי הוא אסון לנו, לילדינו ולנכדינו? מה יעשה אדם המאמין כי ישראל לא תתקיים מבלי שתהיה מבוססת על שתי רגליים – עוצמה וצדק – וכי הכיבוש והדיכוי כורתים את שתי הרגליים? ומי שאינו רוצה לברוח מכאן, אלא לראות את ילדיו ונכדיו גדלים כאן, במה יאמין?
הרי המצב הקיים, שבו שני עמים נאבקים זה בזה ומדממים, לא יוכל להימשך לנצח. אז ישנה אפשרות של שינוי המצב בשיטת בוסניה: שני לאומים נאבקים זה בזה על אותה חלקת אדמה. מאות שנות עוינות, מעשי זוועה משני הצדדים וייאוש תהומי. רק כשמספר ההרוגים עבר את ה־100 אלף והעקורים את השני מיליון, קצו שני הצדדים במצב והסכימו על דיון אמיתי ופשרה בתיווך בינלאומי. עוד אפשרות היא מלחמת אזרחים. אולי במקרה יעלה לשלטון מי שמאמין בשתי מדינות ויכריז על תום הכיבוש. במקרה זה סביר להניח כי חלק ניכר מהצבא ימרוד ותחל כאן מלחמת אזרחים עקובה מדם. אפשרות נוספת היא שיטת קוסובו: כוחות צבא בינלאומיים יפלשו לארץ ויכפו סדר בכוח הזרוע. אלא שספק אם אומות העולם תשלחנה את בניהן להיהרג כאן.
ועוד אפשרות היא שיטת דרום־אפריקה: חרם טוטלי על שני הצדדים, ישראלים ופלסטינים. כאשר אנשים ייאלצו לעמוד שעות בתור להשיג פורמולה לתינוקות, להסתפק בשלוש שעות חשמל ביממה ולהחליף את מטוסי הקרב המשותקים במקלות ואבנים – אולי יושג רוב בשני הצדדים לפשרה. הישראלים יסתפקו ב־75 אחוז משטחי ארץ האבות, והפלסטינים יוותרו על זכות השיבה. אז אולי זה צריך להיות הפתרון: חרם טוטלי על שני הצדדים, שיפגע בשני העמים עד שיביא לפתרון של פשרה, יחסוך בהרוגים, בעוני ובסבל.
שומרים שתיקה
כשאנשים קטנים מטילים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת.
הרבה דברים נאמרו בשבועות האחרונים על ידי אנשים קטנים. האחרון הוא שר הביטחון של מדינת ישראל. אני מחבבת את יעלון. הוא בן אדם הגון. כוונותיו טובות והוא בין הבודדים בליכוד שעדיין רואה בשלטון החוק ערך שיש לשמור עליו ומשמיע מפעם לפעם אמירות שפויות, למרות שאינן פופולריות בקרב ציבור מצביעיו.
אבל מפעם לפעם הוא אומר דברים שמזכירים לנו שעד לא מזמן הוא נחשב לתקווה הגדולה של המתנחלים. מאותה אמירה על הצורך של צריבה בתודעתם של הפלסטינים ועד השבוע, כשכינה את חברי ארגון שוברים שתיקה בוגדים. מה שבעצם הוא עוד אמר, בהפוך על הפוך, זה שהצנזורה הצבאית משתפת פעולה עם בוגדים ומאשרת את כל הפרסומים של שוברים שתיקה, וכי בדובר צה"ל ובפרקליטות הצבאית משרתים שתולים, שלא מצליחים למצוא אפילו פרסום אחד שקרי מכל אלפי העדויות. לכן, ניתן להניח כי התבטאותו האחרונה אינה נובעת מרשעות, אלא, איך לומר, מחוסר חוכמה. יותר מזה – אם מחר יירצח מישהו משוברים שתיקה, יעלון באמת ובתמים יהיה מופתע, יזדעזע, יגנה את הרצח ולא יבין כי לידיו היה חלק בשפיכת הדם הזה.
את זה אי־אפשר לומר על חבריו, ראש הממשלה והשרים המזדרזים להצטרף למחול השיסוי. הם מתוחכמים יותר, פוליטיים יותר, מבינים בדיוק מה הם עושים, וכנראה שלדעתם המחיר שיש לשלם בעקבות השיסוי הוא מחיר כדאי אם יביא אנשים נוספים להצביע עבורם.
האבסורד הוא, שכאשר בטיוליהם ברחבי העולם מתגאים אותם מסיתים בהיותה של ישראל וילה בג'ונגל, הדמוקרטיה היחידה, הצבא המוסרי בעולם ובעליונותנו על אויבינו, הם אינם מתגאים בכך שיש בישראל גופים כמו "עד כאן", "אם תרצו", או הוועד להגנת השומרון. הרבה יותר סביר שהם מתפארים בחופש הביטוי שיש בישראל ובאנשי רוח כמו דויד גרוסמן ועמוס עוז.
שנים רבות אמרו לעצמם אוהבי ישראל, ורבים מיהודי העולם, כי ישראל פנים רבות לה וכי אין לזהות אותה רק עם נתניהו, בנט, ליברמן, רגב או סמוטריץ'. שנה עוברת, ובחירות עוברות, ועוד בחירות, ולאט לאט שוקעת ההבנה בעולם שישראל היא כן נתניהו, כן סמוטריץ', "עד כאן" ו"מוות לבוגדים".
הנזק שנגרם לתדמית ישראל מהתבטאות אחת של חוטובלי, לוין או יעלון – אלף עדויות של שוברים שתיקה לא יכבו. היתרי בנייה לשישה בתים בשכונה אחת משלהבים את שונאי ישראל עשרות מונים יותר מעדות של חייל המצטער על כך שהכה, לפני עשר שנים, נער ערבי חסר מגן.
חשרת עבים נקשרת מעל הדמוקרטיה הישראלית, ואוהבי ישראל, בארץ ובעולם, מוטרדים יותר ויותר. כי מי הם שוברי השתיקה האלה. במקרים רבים אלה הם הילדים שלך ושלי, ששירתו בשטחים וסיפרו אחר כך לאמא ואבא על מה שהם עברו במחסומים ובפשיטות לבתי הפלסטינים באישון לילה. ואמא ואבא רצו להגיד משהו, להרגיע, לצנן, להסביר, אבל לא היו להם מילים.
אומרים שאת הכביסה המלוכלכת לא עושים בחוץ. קודם כל, בעצם האמירה הזאת כבר יש הודאה בכך שהכביסה מלוכלכת. וחוץ מזה, מי אמר שלא? אם מכונת הכביסה מקולקלת, ויותר משהיא מנקה את הכביסה היא מלכלכת והורסת – יש את כל הסיבות לעשות אותה במקום אחר.
והרי אנחנו, בני הדור שראה בנפילתן של אימפריות כמו השאה הפרסי, האפרטהייד הדרום־אפריקאי, הקומוניזם של ברית־המועצות – אנחנו יודעים שסופם של שוברים שתיקה לנצח את שומרים שתיקה. ארגון שוברים שתיקה הוא אות כבוד למדינת ישראל. לא ירחק היום וכל מי שתפגשו יספר לכם שגם הוא, בזמנו, היה בשוברים שתיקה, וראש ממשלה ישראלי יעמוד על בימת הכנסת ויתנצל על מה שקרה כאן בימים החשוכים של שלהי שלטון שרה ובנימין נתניהו.
בשם הנפגעות
אחרי שקראתי לפני שבוע בטור זה לשחרר את הנשיא לשעבר קצב אבל להדיר אותו מהתקשורת, קיבלתי תגובות, בעיקר מנשים (איזו הפתעה) שכועסות על העמדה הזאת. תגובה אחת הייתה מיו"ר מרצ, זהבה גלאון, שסיפרה שהיא מנהלת תכתובת עם ועדת השחרורים באמצעות עו"ד דפנה הולץ לכנר, שבה היא מציגה בפני חברי הוועדה את התנגדותה לשחרור המוקדם בטיעון שהוא יהווה פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט. במכתב, היא אומרת, התייחסנו להלכה התקדימית בפרשת יורם שקולניק, שבה עתרתי לבג"ץ נגד החלטת הוועדה על שחרורו המוקדם של מי שהורשע ברצח פלסטיני כפות. בעתירה נטען שוועדת השחרורים מחויבת להתחשב גם בשיקולים ציבוריים ולא רק בשיקולי שיקום ומסוכנות.
הנשיא לשעבר ברק קבע, אומרת גלאון, ששחרור לאחר שני שליש יפגע באינטרס הציבורי במצבים בהם הדבר "יזעזע קשות את אמון הציבור באפקטיביות המשפט הפלילי ויפגע עמוקות בתחושת הצדק של הציבור". בנוסף הוא אמר, שככל שמכלול נסיבות המקרה חמורות יותר, כך יינתן לשיקולי אינטרס הציבור משקל נכבד יותר ולהפך. ברור, אומרת גלאון, שהמקרה של נשיא מדינה שאנס עונה על הקריטריונים האלה. מדובר במקרה חריג, שהביא לפגיעה קשה ביותר באמון הציבור במוסד הנשיאות בפרט ובאמון הציבור בנבחרי הציבור בכלל. וכמובן שצריך לתת את הדעת למסר שמשדרת מערכת המשפט והתקשורת לנפגעות אלימות מינית, כשהיא תומכת בשחרור המוקדם של קצב.
עוד טיעון ששמעתי במהלך השבוע הוא שהעיתון שלי ואני נהיה הראשונים שנראיין את קצב עם צאתו מהכלא. אז ככה: אני יכולה לדבר רק בשמי ואני מתחייבת שלאחר שחרורו של קצב לא תינתן לו כאן במה ולא יתקיים איתו שום ראיון.
