שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יובל חן
    24 שעות • 26.03.2016
    מה שלא סיפרתי לאמא
    בערב חג השבועות צילצל הנייד של העיתונאית ורדה הורביץ: "אברם מת", אמר לה קול זר. עשרות שנים לאחר שנעלם מחייהם בגיל הנעורים וחזר בתשובה, הביאה הורביץ את אחיה לקבורה דתית, אבל מעולם לא סיפרה לאמה בת ה־91, שבנה האהוב כבר לא בין החיים. עכשיו היא מפרסמת את הסיפור ברומן "התנ"ך של אמא" ומדברת עם סמדר שיר על סודות, שקרים וחיים מוחמצים
    סמדר שיר

    בערב חג השבועות, לפני שלוש שנים, כשנמלטה לצימר מבודד בעמוקה כדי לכתוב את הרומן שלה, צילצל הסלולרי של ורדה הורביץ. דווקא שם, באזור האפוף בקדושה, הגיעה אליה בשורת האיוב שהיא קיוותה כי לא תשמע לעולם. "אברם מת", אמר לה צעיר שהזדהה כידיד שלו. "מצאנו אותו בבני־ברק. הוא נפטר גלמוד וערירי בעקבות מפרצת לב".

     

    אברהם הרמן הוא שמו האמיתי של אחיה, הצעיר ממנה בשנתיים, אבל בספרה הסוחף, "התנ"ך של אמא" ("ידיעות ספרים"), הורביץ בחרה לקרוא לו חיים, "מפני שזה שם אופטימי, ההפך הגמור ממה שהוא היה. בגיל הנעורים הוא חזר בתשובה ומאז נעלמו עקבותיו", היא מספרת. "אחת השכנות אמרה לאמא שלי שאברם נמשך לדת בגלל שבבית שלנו לא היה אלוהים".

     

    באמת לא היה?

     

    "גדלתי בחולון, בשכונת מהגרים קשי יום, בבית בעל הוויה רוסית, עם טעמים של וודקה ודג מלוח, צלילים של מוזיקה קלאסית ו'לילות מוסקבה', ומגיל צעיר מאוד יש לי קשר עמוק עם אמא שלי, אישה שורדת ואתאיסטית מוחלטת שהקימה את אבי מהריסות השואה ונלחמה על שלמות המשפחה שלנו, שכללה שני בנים ובת, אני הסנדוויץ', וכמו נעמי, גיבורת הספר, ידעתי שאני חייבת לגדול מהר, להתחתן ולהקים משפחה כדי לשמח את ההורים. בגיל 17 הכרתי את מי שהפך לבעלי, משיכוני הרכבת עברתי לאפקה, ולמרות שכולם ניבאו לי קריירה של פסנתרנית, הלכתי ללמוד חינוך מיוחד. תמיד נמשכתי למקומות הקשים שבהם חבויים הדופק והעסיס של החיים".

     

    הניתוק מאחיה אברהם ("גאון מטורף, פסנתרן מחונן") שעזב את הבית לטובת לימודים בישיבה, ונשלח לכלא כי ערק מהצבא, לא היה מוחלט. "בהתחלה הוא היה מגיע הביתה מפעם לפעם וממלמל דברי תורה שאיש מאיתנו לא הבין", היא נזכרת. "אמא, שמדי יום ביומו נסעה אליי כדי לעזור לי לגדל את שתי בנותיי - הייתי אמא צעירה מדי ועסוקה מדי - התגעגעה אליו מאוד. כששאלה אותי שוב ושוב איפה אברם, החלטתי להמציא לו חיים. סיפרתי לה שהוא גר בירושלים, מנגן באירועים ומשמח אנשים. ההסבר הזה לא הניח את דעתה. היא נהגה לומר, 'אברם בירושלים? אפילו הירח יותר קרוב ממנו'. ובהזדמנויות אחרות, מתוך געגועים אליו, אמרה, 'אלוהים שלכם ברא את העולם בשלמותו ורק את נפש האדם הוא השאיר לאדם לברוא בעצמו, ותראי מה יצא'".

     

    הפגישה האחרונה בין הורביץ לאחיה הייתה לפני עשר שנים, כשאביהם נפטר. "אברם הגיע ממאה שערים לזהות אותו. אחרי הלוויה הוא אמר לי באכזבה, 'אני לא אשב אתכם שבעה, אתם אפיקורסים' וביקש שאקפיץ אותו לבית כנסת בבני־ברק שבו יוכל לומר קדיש יתום ולהתאבל על אבא. הסעתי אותו לאיזו סמטה בבני־ברק, הוא נבלע בה ומאז נעלם כאילו בלעה אותו האדמה".

     

    ובמשך עשר שנים לא חיפשת אותו?

     

    "עליי הוטלה המשימה 'להציל את אברם ולדאוג לו', אז חיפשתי אותו, אבל לסירוגין. עם הרבה הפסקות שנבעו מחרדות. היו פעמים שחששתי משובו לחיינו בגלל אורח החיים שלו, המלמולים וטלטלות הנפש שלו. אחת לכמה חודשים הייתי ניגשת למשרד הפנים, מחפשת את שמו במרשם האוכלוסין, וכשהגעתי לירושלים בענייני עבודה, נסעתי לכתובת שקיבלתי רק כדי לוודא שהוא עדיין חי. וכמו נעמי, גיבורת הספר, בכל פעם שהיה פיגוע בירושלים אחזה בי דאגה לגורלו. עם הזמן, כדי להרגיע את אמא, התחלתי לספר לה שאברם עבר מירושלים לברוקלין, שם הוא מנגן ועושה שמח לדתיים. כיוון שאמא שלי היא אישה חכמה ורגישה, נאלצתי לשכלל את הסיפור שהמצאתי. ביקשתי מכל מי שטס לניו־יורק שישלח לי בדואר מעטפה ריקה. לתוכה הכנסתי מכתב שהוא, כביכול, כתב, וטסתי אליה להקריא לה אותו, מפני שהיא קוראת עברית מנוקדת בלבד. אמא, כמו האם שבספר, אומרת, 'לא אכפת לי שיגור בהונולולו, אני רק רוצה שיהיה לו טוב', אז פעם כתבתי לה, בשמו, מכתב שלם על כך שיש לו אישה שאוהבת אותו ושהיא, כמוה, ממוצא רוסי".

     

    בזכות הרומנטיקה התגרשתי

     

    לא היה זה הסוד היחיד שהעיק על הורביץ. כלפי חוץ, הכל היה בסדר. במשך שני עשורים היא הביאה ל"ידיעות אחרונות" סיפורים קשים מכלא נווה תרצה (שהיא קוראת לו "נווה תרצח"), לצד עדויות של נשים שהוטרדו מינית על ידי רבנים ושל נשים בדואיות שברחו מנקמת דם. "נכנסתי לכל כתבה עד הסוף וחייתי כל מרואיינת כאילו שזו אני", היא מעידה. כשלא הייתה יכולה להתמודד עוד עם הלחץ הנפשי עברה לכתוב ב"לאשה", שם הגתה את המונח "תיירות רומנטית" שעוד לא היה אז על המפה. שיטוטיה ברחבי הארץ הולידו שלושה ספרים: "המלצה רומנטית", "חוויה רומנטית לשומרי כשרות" ו"אירוח עם רוח", שהפכו לרבי־מכר ואף איפשרו לה לחשוב על פירוק הזוגיות שלה עצמה.

     

    "נישואי הבוסר שלי לאיש נפלא לא הבשילו, ועברו שנים עד שהבנתי שאני בורחת לרומנטיקה ולפריחות ורדרדות, כדי לא לראות את הסרפדים. הוא אהב אותי, העניק לי בית וילדות נפלאות, והוא היה עוגן עבורי ורק רצה שאהיה שמחה, אבל עם השנים הדיאלוג בינינו נגמר וכבר לא התאמנו. הגעתי למסקנה שלא די באהבה חד־צדדית. ההחלטה לעזוב, לפרק בית, הייתה קשה וכך גם העניין הכלכלי. כש'המלצה רומנטית' הגיע למעמד של ספר פלטינה וקיבלתי סכום יפה מאוד כתמלוגים, עזבתי לדירה שכורה בתל־אביב ונשמתי את החופש. בעלי לשעבר אמר לי אז בכאב, 'את חושבת שאת בת 20?' ועניתי לו, 'לא, אף פעם לא הייתי בת 20'. זה גם מה שקורה לנעמי, גיבורת הספר, שמתגרשת בגיל 43, צעירה יותר ממה שאני הייתי כשעשיתי את זה. נעמי היא מושא לקנאה מצד נשים אחרות כי לכאורה יש לה הכל, ורק רוזה שפיגל, אמה, יודעת את סודותיה ועד כמה היא לא מאושרת".

     

    בעשור האחרון הורביץ חיה עם אורי שידורסקי, במאי ומרצה לקולנוע, ברחוב גורדון בתל־אביב, מרחק נגיעה מהים שאליו היא יורדת מוקדם בבוקר, "לפני שהשמש מתחילה להציק לעור הבהיר שלי". בתה עמית (35, מהנדסת תעשייה וניהול) היא אם לשתיים, וגל, בתה הצעירה (30), היא במאית. שתי בנותיה נשואות, לדבריה, ל"גברים נדירים" וגם היא כבר לא מקטרת. "יש לי חיים טובים, משפחה מפנקת ועוטפת, ויש לי ים של סיבות להיות מאושרת, למרות שאני לא ממש מוכשרת בלצעוק את האושר שלי. גם לא אעמוד שוב מתחת לחופה, אין לי עניין בחותמות וחתימות. אני חיה גם גבר שמבין לליבי, ומבין את המקום שממנו מגיעות כל השריטות שלי. כן, אני קצת שרוטה".

     

    מעגל האשמה לא ייסגר לעולם

     

    "התנ"ך של אמא" נולד בתום היריון ארוך שבמהלכו היא ברחה לפריז, שבה התגוררה בתה, וגם לצפת האהובה עליה "מפני שאני לא מסוגלת לעשות שניצלים ולכתוב, אני זקוקה לוואקום כשאני כותבת", היא מסבירה. "תשע שנים הלכתי עם התינוק הזה וישנתי איתו וחלמתי אותו. התינוק הזה הוא לא אני אחת לאחת, אבל בגיבורה יש הרבה ממני, כמו שיש בילדים שלנו. הדמיון החזק ביותר בין שתינו הוא באי־יכולת להיפרד מהעבר למרות שהעצה הכי פופולרית כיום היא 'לחיות את ההווה'. בעיניי אלה מטבעות מילים בלבד, ובספר אני לא פוחדת לשבור קלישאות כמו מיתוס 'החיים ללא סודות ושקרים'. איזה בולשיט. בגיל צעיר אנחנו לוחשות כדי להסתיר מההורים, אחר כך אנחנו לוחשות כדי להסתיר מהבעלים, וכשאנחנו מזדקנות אנחנו מסתירות מהילדים הבוגרים. הלחישות הנשיות אף פעם לא נגמרות".

     

    נעמי, גיבורת ספרך, אומרת "המסע פוצע, חורך נפש, אבל הוא גם מרפא".

     

    "וזה בדיוק מה שקרה לי. הבנתי שבמשך שנים היו אלה אחרים שכתבו את סיפור חיי, אבל כשחפרתי את עצמי לדעת, החלטתי שאיש לא יכתוב עוד את התנ"ך שלי ואת תולדות חיי. הספר הזה ריפא אותי".

     

    ואז מותו של אחיה אברהם סגר את מעגל החיפושים הארוך. "כשנודע לי שהוא התגורר כל השנים בבני־ברק, במרחק 20 דקות נסיעה ממני, כל כך קרוב אליי וכל כך רחוק ממני, נתקפתי בחרטה עצומה", היא מודה. "לא האשמתי את עצמי במותו, הוא לא מת בגללי, אבל אני לא יכולה להתעלם מהתחושה שהוא היה יכול להמשיך לחיות בזכותי, אילו הייתי מתעקשת למצוא אותו, לתמוך בו נפשית וכלכלית ולקחת אותו לרופאים. הידיעה הזאת רודפת אותי עד היום. הלכתי עם אחי הגדול לדירת החדר הקטנה שבה הוא סיים את חייו ומצאנו 40 מחברות שבהן הוא כתב את סיפור חייו. רק היא ואחיה הגדול, חנוך (איש מחשבים ונגן סקסופון) וקומץ חבריו של האח שנפטר ליוו אותו בדרכו האחרונה. "קברנו אותו בבאר־יעקב, בחלקה של חרדים, ובאותו יום הרגשתי שאמא שלנו צריכה לבכות על בנה. באתי אליה והקראתי לה מהעיתון ידיעה טראגית על ילדה שנפטרה מסרטן ואמא בכתה נורא. אמא לא ידעה שהיא בוכה על בנה ולא ידעה שאנחנו יושבים עליו שבעה בבני־ברק, אבל ביום שבו אברם נקבר היא בכתה".

     

    ואת ממשיכה לספר לה שהוא בברוקלין?

     

    "כשהיא שואלת. וגם ממשיכה לשלוח אליה מכתבים ממנו. למה לספר לה את האמת? למה שהיא תסיים את חייה באבל? גם כך היא מתייסרת בגעגועים אליו. לפני שתעצום את עיניה, אם התודעה שלה תהיה צלולה, אני אגיד לה שהיא הולכת לאברם".

     

    את לא חוששת שאמא שלך תקרא את ספרך ותזהה בדמות של חיים את בנה?

     

    "אמי, שחוגגת עכשיו את יום הולדתה ה־91, קוראת המון ספרים, אבל רק ברוסית. המטפלת שלה ממולדובה וגם היא לא קוראת עברית. כשהכתבה הזו תתפרסם אני אעבור לישון אצל אמא, ואם היא תשאל אותי על הספר, או על ההרצאה שאני מעבירה על בסיס הספר, אקריא לה קטעים נבחרים עם הומור, כאלה שיעוררו בה צחוק".

     


    פרסום ראשון: 26.03.16 , 20:22