שיר מלחמה
"התעוררנו מאוחר מדי במלחמה נגד ה־BDS, היינו צריכים כבר מזמן להתחיל לטפל בעניין הזה של אמנים שמסרבים להופיע בישראל", אומר המפיק שוקי וייס, שסופג לא אחת תשובות שליליות של כוכבים בינלאומיים המזדהים עם תנועת החרם. "יש גם רבים שלא מונעים מסיבה פוליטית ואומרים לעצמם מה הם צריכים את כאב הראש הזה עם ישראל". ומה מרגישים האמנים שלנו שסובלים מחרמות בחו"ל? אביב גפן מודאג, עידן רייכל לא מתרגש, דנה אינטרנשיונל משווקת דרך הסיפור האישי שלה את הליברליות של ישראל ואוהד נהרין דווקא מסכים עם המחרימים
ברשימת האמנים שסירבו ועדיין מסרבים להגיע להופעות בישראל שמות גדולים כמו ג'ורג' מייקל, יו 2, קולדפליי ושינייד אוקונור. גם המגעים עם סוכניה של ג'ניפר לופז מתמהמהים, ולעומתם, סנטנה שביטל בעבר, הודיע באחרונה שיגיע לארץ בחודש יולי הקרוב.
האם הם לא מגיעים, כמו שהצהירו חלקם, בגלל התנגדות לכיבוש או שאולי הכל עניין של מחיר? אולי אם יקום מפיק שיציע לאלילי הפוליטיקלי קורקט הללו עוד חצי מיליון דולר, הם יבלעו את הצפרדע, יעלו את הטוסיק החמוד שלהם על המטוס הפרטי ויגיעו להרים בפארק הירקון? בבחינת, אם כבר אנחנו מגיעים להופיע במעוז הכיבוש, אז שלפחות התשלום יהיה שווה.
המפיק שוקי וייס, שאחראי לרכבת האווירית של חלק עצום מהכוכבים שנחתו כאן בשלושים השנים האחרונות, טוען שיש מקרים שבהם גם הכסף הגדול לא תמיד יעזור ושפשוט התעוררנו מאוחר מדי במלחמה נגד ה־BDS: "מדדי הפופולריות של מדינת ישראל והמניות שלה בעולם הן במגמת ירידה. כבר עשר שנים אנחנו מתמודדים עם התוצאות של קריאות להחרים את ישראל. היינו צריכים להתחיל לטפל בעניין הזה הרבה קודם. עכשיו אנחנו תקועים בתוך מציאות שבה אמנים נכנעים ללחצים פוליטיים שהם תולדה של קריאות החרם נגד ישראל, בלי שהם באמת יורדים לשורשי הסכסוך. החלטה של אמן אחד לא להגיע להופעות בארץ משפיעה על ההחלטה של אמן אחר, וכך יוצא שהלחץ החברתי והשיח הציבורי סביב החרם על ישראל הם שגורמים לאמנים שלא חשבו לסרב, להגיד 'לא' להופעות בישראל, פשוט בניגוד לדחף הטבעי של כל אמן להופיע בכל מקום בו הקהל מעניק לו אהבה. וזה לא שהם באמת מבינים משהו בפוליטיקה של הסכסוך, ההחלטה של רובם היא לא פוליטית אלא פרקטית: הם פשוט מבינים שמדובר בנושא נפיץ ואומרים לעצמם 'מה אני צריך את כאב הראש הזה'".
ווטרס לא מבין כלום בסכסוך
מי שיכול להעיד ממקור ראשון עד כמה רוג'ר ווטרס באמת לא מבין בנבכי הסכסוך, אלא זורק לאוויר סיסמאות ריקות, הוא הזמר אביב גפן, שפגש בו לפני כשנתיים: "הוזמנתי לביתו של ווטרס והוא דיבר אליי בהמון בורות. התפיסה שלו את הסכסוך מאוד נאיבית וחלולה ולא תואמת כלל את המציאות הישראלית. כאן בדיוק המקום עבור אנשי משרד החוץ להיכנס לתמונה ולדברר את הצד של ישראל", אומר גפן, אלא שלדבריו "גם מדיניות החוץ של ישראל לא עושה כלום נגד החרם. היא רדומה וגורמת לכך שהמצב הולך ומידרדר מיום ליום", מסכם גפן ומודה שהוא מודאג מאוד מהמצב. "אווירת החרם על ישראל רק הולכת ומחריפה והעניין צובר כוח ותאוצה שבישראל לא מבינים את הממדים שלהם. קיבלתי הרבה מיילים מזמרים ומלהקות מאוד אהובים ומצליחים בארץ, שכבר לא מתחבאים מאחורי תירוצים טכניים, אלא אומרים באופן ברור שהם לא באים לכאן בגלל החרם נגדנו ובגלל המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. החרם פוגע דווקא באנשים שחותרים לשלום ומשרת את אנשי הימין הקיצוני שלא אכפת להם אם אלביס קוסטלו יגיע לארץ או לא".
בסופו של דבר, כמה זה באחוזים?
"ההצלחה של הארגון לא כל כך גדולה כפי שהם מציגים", מרגיע וייס, "אבל כל אמן שמחליט לא לבוא — זו אכזבה גדולה למעריציו. להערכתי, כעשרה מתוך מאה אמנים שמקבלים הצעה להופיע בישראל נענים לראשי ארגון ה־BDS ומחרימים את ההופעה אצלנו. אבל הנה, בסוף אפילו נושא הדגל של הארגון, רוג'ר ווטרס, הופיע בישראל, למרות שעברתי איתו מסע ייסורים ושכנועים לא פשוט, במהלכו הוא חתם על הסכם להופיע בפארק הירקון, חזר בו והודיע שהוא לא מוכן להופיע בפארק הירקון ובסופו של דבר הפשרה הייתה שהוא יופיע בנווה שלום, יישוב משותף ליהודים וערבים וזה מה שעשינו. הכשרנו שטח מיוחד להופעה בנווה שלום והעברנו את ההופעה לשם. וכן, נכון, במהלך השנים היו גם אמנים שהודיעו שהם לא באים בגלל הכיבוש, ולהם אמרתי תודה רבה ועברתי הלאה".
אז מה עושים מול האמנים הללו שאומרים שהם לא מגיעים?
"עובדים קשה כדי לשכנע אותם להגיע ולהתרשם שהם לא צודקים בהחלטה להחרים את ישראל. גורמים להם להיזכר בכך שמוזיקה היא שפה בינלאומית ושזו השפה שהם באו לדבר. יחד עם זאת, אם אמן אומר שהוא לא רוצה להגיע מסיבות אידיאולוגיות, הוא לא יגיע, ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת. וצריך גם להבין שלא תמיד זו החלטה פוליטית, אלא עניין של שיקולים עסקיים. לאמן טוב יש עשרים הצעות נוספות מלבדנו".
זהירות עם הכביסה המלוכלכת
גם אמנים ישראלים בולטים שנוסעים להופיע בחו"ל סופגים את קריאות החרם מצד גורמים פרו־פלסטינים או פלסטינים, שדומה שכבר הפכו לשגרה, ומדרבנות את הקהל המקומי להחרים את הופעותיהם. עידן רייכל, מהאמנים הישראלים המצליחים ביותר מעבר לים, כבר לא מתרגש מהמחאות הללו. "כשאני מופיע עם הפרויקט ברחבי העולם, אנחנו מופיעים עם המוזיקה שלי, שמבחינתי היא ישראלית בהגדרה שלה, לכן הפכנו בשנים האחרונות מטרה ל־BDS", הוא אומר. "הקריאה של הארגון להחרים את הפרויקט היא בבחינת קריאה להשתקת קולם של אמנים, שהפוטנציאל שלהם ליצור גשר בין תרבויות הוא הרחב ביותר. לכן המחרימים את האמנים הישראלים, בעצם מחרימים תרבות שלמה, ובכך חוטאים, בגדול, כי הם קוראים להשתקת קולם של אלה שבונים גשר בין תרבויות. חרמות, באופן גורף, הן דבר בזוי בעיניי, ובטח כשמדובר באמנות".
דנה אינטרנשיונל היא ללא ספק נשק הסברה היעיל ביותר העומד לרשותנו בשדה התרבות והאמנות הישראלים. במשרד החוץ ובקונסוליות לתרבות כבר יודעים זאת ושולפים את הדיווה בכל פעם שנדרש, כפי שאמר לה שגריר ישראל בהולנד: "את מה שאת עושה להסברה הישראלית ביומיים, אנחנו לא מצליחים לעשות בשנה".
אז איך את עושה את זה, דנה?
"בכל מקום בו אני מופיעה מעבר לים, אני עומדת על הבמה ואומרת לפני הכל ש'אם אחת כמוני היא זמרת מצליחה בארץ, אתם יכולים להבין איזו ארץ פלורליסטית היא ישראל'. אני עושה את זה מכל הלב. אני מרגישה מחויבות לארץ שהגשימה לי את חלום חיי — להיות זמרת מצליחה, ובחרה בי להיות הנציגה שלה בעולם.
"נכון שלא מאוד מקובל שאמנים שיוצאים לחו"ל מדברים בשבח המדינה. הם בטוחים שאם הם יגידו דברים נגד ישראל, זה ייתן להם עוד נקודות בעיתונות העולמית ויגרום להם לזכות בעוד קהל. אני יודעת שלא פעם הפסדתי כותרות, בגלל שאני לעולם לא אגיד מילה רעה על ישראל. גם אם יש לי ביקורת על ישראל, וברור שיש לי, וגם אם העמדות הפוליטיות שלי לא תואמות את עמדות הממשלה, אגיד את הדברים אך ורק בארץ. אני בשום פנים ואופן לא אכבס כביסה מלוכלכת בחוץ. ישראל היא המדינה שלי ואני כאן כדי להגן עליה".
למרות הפופולריות שלך, היו מקרים בהם נפגעת מחרם נגד ישראל?
"היו מקרים כאלה, במיוחד בתקופת המשט מטורקיה לעזה. זה באמת היה משמעותי, כי התבטלו לי הופעות בטורקיה ובספרד. בתקופות הללו גם ניסו יותר להוציא ממני ציטוטים שליליים על ישראל, אבל אני לא בטוחה שזה נובע משנאה לישראל, אלא כי זאת דרכה של התקשורת בכל מקום".
מה המסר שיש לך להעביר למחרימים למיניהם?
"אני נגד חרמות מכל סוג שהוא, כי זה לא פתרון ולא מוביל לשום דבר. בתחילת הקריירה שלי סבלתי בעצמי מחרמות מצד מגזרים שונים ועם השנים הוכחתי שאפשר לפתור כל דבר בהידברות. אולי גם במישור הבינלאומי, במקום לקונן על החרם, ולקטר על כל העולם, כולנו צריכים להתגייס ולהסביר למה זה דבר מוטעה. ובגדול, אנחנו צריכים להיות יותר גאים בעצמנו, ובמקום להרכין ראש לתת פייט ולהסביר את העמדות שלנו.
"למזלנו, חרמות בתחום האמנות קיימות הרבה פחות מאשר בתחומים אחרים. בסופו של דבר מתייחסים לאמנות ולבני אדם, ולא לפוליטיקה. יכול להיות שאני סובלת מזה פחות כי אני מייצגת בעולם רוח של שוויון, חופש וקבלת האחר. במסגרת עסקת החבילה הזאת מקבלים אותי ואת הארץ המוזרה והבלתי מוסברת הזו, שיש בה חופש של קבלת האחר".
בניגוד לדנה, מי שלא מוכן להסביר את המדיניות הישראלית, ודווקא חושב שיש הצדקה לחרם נגד ישראל הוא אוהד נהרין, המנהל האמנותי והכוריאוגרף של להקת בת־שבע. "זה מספר שנים בת־שבע נתקלת מחוץ לאולמות המחול בהפגנות הקוראות להחרים את ההופעות שלה", הוא אומר. "פעמים רבות יצאתי לשוחח עם המפגינים ועם מארגני ההפגנה. מעולם לא נתקלנו באלימות או בקריאה לאלימות נגד ישראל. המסר שחוזר על עצמו הוא 'די לכיבוש' וביקורת על עוולות הכיבוש — אג'נדה שקל לי להזדהות איתה. כבר אמרתי שאילו הייתי חושב שהצעד להחרים את הופעות הלהקה יכול לעזור לסיום הכיבוש, או לתיקון העוולות שלו, הייתי מצטרף לחרם".
איך המפגינים מגיבים לדברים שלך?
"המפגינים, בחלקם פלסטינים, מופתעים, נרגשים ופתוחים לדיאלוג שנפתח. לפעמים זאת 'שיחת חירשים', וניתן להבין עד כמה חוסרו של הדיאלוג והקונפליקט המתמשך אחראים לבורות, הגסות וקהות החושים של המנהיגים שלנו, ובייחוד של אלה הבוחרים בהם".
כל המפעל הציוני הוא אסון
בעיניה של הזמרת אחינועם ניני האג'נדה של ארגון ה־BDS דווקא מרחיקה את השלום המיוחל:
"ארגון ה־BDS שואף לעשות דה־לגיטימציה למדינת ישראל ולאזרחיה. הוא איננו מפריד בין השטחים הכבושים לבין מדינת ישראל בתוך גבולותיה המוכרים, ומבחינתו, כל המפעל הציוני כולו הוא אסון. בסופו של דבר, תנועת החרם מועדת לכישלון כיוון שאנשיה רואים את המציאות בשחור־לבן, בכל המצע שלהם לא תמצא את המילה 'שלום', אין להם הגמישות המחשבתית הנדרשת למען השגת שלום ולכן הם מחלישים את מחנה השלום ואת האמונה שהשלום אפשרי. אבל לצערי, כל עוד אין לנו תקווה לשלום, תנועת החרם תפרח. הפתרון לכך הוא לעודד כמה שיותר אמנים מהעולם להגיע לכאן ולשאת איתם מסר של שלום, כמו שעשה לאונרד כהן הגדול בבואו, כשתרם מיליון דולר לארגונים כמו פורום המשפחות השכולות.
"במישור המקצועי, אנשי ה־BDS הסבו לי נזק רב, עד כדי ביטול הופעות. הם שולחים מכתבים לכל מי שנוגע להופעה, מחלקים פליירים, תולים פוסטרים, ואם לא הצליחו לבטל ההופעה, הם מקיימים הפגנות מול האולמות. פעם אף שפכו על מדרכה מול התאטרון שהופעתי בו דלי צבע אדום. אבל באותה הנשימה, אני חייבת לומר שמי שגורם לי נזק יותר חמור ממארגני החרם הם קבוצות של ישראלים־יהודים בעלי אידיאולוגיה ימנית־קיצונית, שיושבים בחו"ל ועושים כל שביכולתם כדי להשתיק אותי. וזו לא הפעם הראשונה ששני הקצוות הקיצוניים, גם הימין וגם השמאל, פועלים במקביל ומשיגים בדיוק את אותה המטרה: הפחדה, השתקה, ובסופו של דבר, נזק עצום למדינת ישראל, לדמוקרטיה שלה ולעתידה. למרות כל אלה, אני ממשיכה להופיע ולהשמיע את קולי וגם אם אני לא מסכימה עם מדיניות של ממשלה כזו או אחרת, אני עושה הכל כדי להגן על המדינה שלי ולהסביר את המצב המורכב בו אנחנו נמצאים".
לפנייה לכתב/ת 
