yed300250
הכי מטוקבקות
    EPA
    24 שעות • 28.03.2016
    "אני לא מאמין שאני בן 69. אני זקן וזה לא נתפס"
    פול אוסטר רואה את ה־70 מקרוב ולא מעכל. "אבא שלי מת בגיל 66 ומה שמפתיע אותי יותר מהכל זה שאני אהיה יותר מבוגר ממנו לנצח. אני לא מרגיש זקן, אבל מסתכל על לוח השנה ומבין שאני אכן זקן". לא רק הגיל מדאיג את הסופר היהודי־אמריקאי: גם דונלד טראמפ, בנימין נתניהו וההסתה נגד חברו הטוב, דויד גרוסמן.
    אלעד זרט

    הבחירות באמריקה מטריפות את הסופר פול אוסטר. "אני לא ראיתי אף פעם משהו דומה לזה", הוא אומר מביתו בברוקלין. "זאת הפעם הראשונה שיש מערכת בחירות כזו. זאת הפעם הראשונה שיש כל כך הרבה טירוף".

     

    קראו את הפרק הראשון מתוך ספרו החדש "דוח מן הפנים"

     

    אתה יכול להסביר למה?

     

    "בגלל שיש כל כך הרבה כעס במדינה. יש כל כך הרבה עצבות וגועל, אבל זה בא בצורות שונות. יש ימין גועלי ויש שמאל גועלי. ובכל צד נגעלים מדברים שונים".

     

     

    עם אשתו הסופרת סירי הוסטוודט
    עם אשתו הסופרת סירי הוסטוודט

     

    עד כדי כך?

     

    "תראה, המחשבה שהאידיוט הזה שנקרא דונלד טראמפ הפך להיות מועמד מוביל לנשיאות, זה בו בזמן משהו שהוא כל כך לא מציאותי, לא שגרתי, הזוי ולא מן העולם הזה, בהיסטוריה של הבחירות לנשיאות ארה"ב. זו סיטואציה דמיונית. עכשיו שלא תבין אותי לא נכון, היו לנו כבר מטורפים בעבר אבל עכשיו זה משהו אחר לגמרי — דונלד טראמפ הוא המיינסטרים. זה פשוט לא נתפס איך טיפוס הזוי כזה יכול להיות במיינסטרים. זה מעציב יותר מכל".

     

    עדיין לפי כל המדגמים סביר להניח שהדמוקרטים ייקחו את הנשיאות.

     

    "שם המצב לא יותר מעודד. מהצד השני עומד כרגע ברני סנדרס, יהודי דרך אגב, שהוא כל כך בשמאל שאין יותר שמאל מזה. אני לא חושב שהוא יכול באמת להיבחר. זה לא באמת אפשרי. אז מה קורה? יש לנו שני מועמדים קיצוניים, זה פשוט מצב אבסורדי ואני לא באמת יודע מה יקרה. אם זה טראמפ מול סנדרס, שניהם נראים לי לא בחירים. אולי בסוף הילארי קלינטון תיבחר למרות כל הכשלים".

     

     

    "אני מעריץ את דיוויד". בפגישה עם גרוסמן בירושלים | צילום: עטא עוויסאת
    "אני מעריץ את דיוויד". בפגישה עם גרוסמן בירושלים | צילום: עטא עוויסאת

     

     

    הצטערת שרוביו לא הצליח לבלום את טראמפ.

     

    "רוביו?! אוי לא... אני חייב לומר שכל אחד מהמועמדים הרפובליקאים האלה, הוא או טיפש או משוגע. הם כל כך ימנים קיצוניים. זה קשה בכלל לדבר עליהם בלי להיגעל או להתעצבן מהמחשבה שהם רוצים להוביל את אמריקה".

     

    לא מספיק למצמץ

     

    אוסטר הוא מגדולי הסופרים של ימינו. וגם אחד המצליחים שבהם מבחינה מסחרית. נדמה שאוסטר מצא את הנוסחה הנכונה כיצד לשלב בין איכות למכירות. בישראל הוא נחשב במשך שנים לאחד הסופרים הזרים הכי אהובים. ברזומה של הסופר האמריקאי ממוצא יהודי רבי מכר כמו "לווייתן", "מוזיקת המקרה", "מר ורטיגו" ועוד רבים וטובים.

     

    אוסטר כבר לא צעיר אך "לא באמת מרגיש זקן". לפני מספר שבועות חגג את יום הולדתו ה־69. מפגש עם זוג חברים שהגיעו לעיר, ארוחה טובה. וזהו. נדמה שאת הדרמות הגדולות בחייו, משאיר אוסטר לספרים. "אני לא יכול להאמין שאני בן 69", הוא אומר כמו מופתע מצמד הספרות האימתני. "פתאום אתה מוצא את עצמך כל כך זקן. אני לא מרגיש כל כך זקן אבל אני מסתכל על לוח השנה ואני אכן זקן. זה לא נתפס".

     

    עם בתו הזמרת סופי
    עם בתו הזמרת סופי

     

     

    אתה חושב על הגיל?

     

    "לא, לא יותר מדי. הדבר שחשוב באמת זה איך אתה מרגיש, ואני מרגיש די טוב. אני חושב שהדבר שהפתיע אותי יותר מכל, זה שחציתי את הגיל של אבא שלי שחי רק עד גיל 66. כשנהייתי מבוגר מאבא שלי, התחלתי להרגיש מעין מעמסה קוסמולוגית מוזרה. זה ידיעה שמעיפה אותך לחלל אחר לגמרי. זו הרגשה מאוד מוזרה להיות מבוגר מאביך. להיות גדול יותר לנצח מאביך".

     

    אז איך אתה מסתדר עם זה?

     

    "אני מנסה לא להתייחס לזה ומאז אני פשוט לוקח את זה בדרך שלי. אתה עוד צעיר אבל עוד תבין את זה בהמשך, כשאתה נהיה יותר מבוגר הזמן מאיץ כל כך מהר. זה נראה לי שאני ממצמץ וזה יום ההולדת שלי שוב. השנה עוברת כל כך מהר. כשאתה ילד השנה היא נצחית, אפילו קיץ בודד נצחי. ועכשיו הזמן פשוט מהיר באופן אחר. אין ספק שאחד הדברים הקשים ביותר שבן אדם צריך לעבור זה מוות של הורה. לא משנה אם הקשר בין הילד להורה היה טוב או רע, אם ההורה זקן או לא, חולה או בריא, זה תהליך שמאוד קשה לשאת אותו, וכל מי שמאבד הורה חווה אותו. וככה הרגשתי כשאבא שלי מת, הרגשתי צורך לכתוב עליו".

     

    ואכן "המצאת הבדידות", הספר הנהדר שכתב אוסטר לאחר מות אביו אי שם בשנת 1979, היה טבילת הדיו הראשונה שלו בכתיבה על אירועים מחייו הפרטיים. "המצאת הבדידות" אמנם לא זכה להצלחה גדולה כשפורסם, אבל לאורך השנים הפך לאחד הספרים האהובים של אוסטר. עכשיו, 37 שנים מאוחר יותר, אוסטר כותב על עצמו. בספרו "דוח מן הפנים" (הוצאת עם עובד, בתרגום אברהם יבין) — המהווה חלק שני בטרילוגיה האוטוביוגרפית של אוסטר אחרי "יומן חורף" — הוא חוזר אל ילדותו ואל אמריקה של שנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת.

     

    "כשסיימתי את 'יומן חורף' הרגשתי שיש לי עוד ועוד מה לומר", הוא מסביר, "ובאמת שני הספרים הם שני אספקטים של אותו סיפור. רציתי לכתוב רק חלק אחד מהספר, אבל אז אשתי הראשונה יצרה איתי קשר ואמרה לי שהיא שמרה את כל המכתבים שכתבתי לה שהיינו צעירים. הייתי בשוק וביקשתי לראות אותם והיא באמת הביאה לי אותם. קראתי וקראתי ופשוט לא יכולתי לזהות אפילו במעט את הילד שכתב את המכתבים הללו. בקושי שהצלחתי לזהות את האירועים. זו תחושה מוזרה מאוד לקרוא משהו שכתבת ושאתה לא זוכר אותו. הבנתי שאני לא זוכר בעצם את רוב החיים המוקדמים שלי והרגשתי שאני חייב להכניס את המכתבים לספר. גם אם כמה מהם היו מרושלים ולא כתובים טוב עדיין היה לי חשוב להראות את המחשבה של נער בן 18־19, ומה זה להיות בגיל הזה. לא שיניתי שום מילה, אני אצטרך לחיות עם כמה מהדברים הטיפשיים שכתבתי שם".

     

    זה זמן מאוד מסוכן

     

    פול אוסטר הוא אחד הסמלים הגדולים של ברוקלין. כבר עשרות שנים שהוא ואשתו, הסופרת סירי הוסטוודט גרים באזור, הרבה לפני שהוא הפך לטרנדי והשכונה התמלאה אמנים וכותבים, ביניהם ג'ונתן ספרן־פויר, ניקול קראוס ונתן אנגלנדר — יהודים כולם, אגב. יצירה שולטת בבית משפחת אוסטר. אשתו, סירי הוסטוודט, היא סופרת מצליחה ומוערכת בפני עצמה ובתו היא הזמרת והדוגמנית סופי אוסטר בת ה־28.

     

    פול אוסטר הוא לא אחד ששומר את הדעות שלו לעצמו. אין לו בעיה לתקוף פוליטיקאים והוא אף עמד במרכז סכסוך מתוקשר עם נשיא טורקיה, ארדואן, לאחר שסירב להגיע לביקור במדינה שמתייחסת בצורה "אנטי־דמוקרטית ומדכאת סופרים ועיתונאים". גם על מה שקורה בישראל יש לו ביקורת לא מעטה. הוא היה אצלנו פעמיים: הפעם הראשונה הייתה בשנת 1997, השנייה ב־2010 במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי שנערך בירושלים. יותר מעשור שמפריד בין הביקורים ונדמה שזו לא אותה ירושלים שאוסטר הכיר. אגב, דניאל אוסטר, קרוב משפחה רחוק של הסופר, כיהן כראש עיריית ירושלים בשנות ה־40 של המאה הקודמת.

     

    "אנחנו לא הולכים למקום טוב יותר", הוא אומר. "זה זמן מאוד מבלבל בהיסטוריה האנושית, מאוד מסוכן. תשים לרגע את ישראל בצד ותראה מה קורה סביב. יש כל כך הרבה שנאה, ונכונות גדולה לרצח, זה סיוט. זה כמו מלחמת הדת בצרפת במאה ה־16 — הרג, הרג והרג".

     

    הממשלה שלנו במובן מסוים מצדיקה את הפעולות שלה נוכח המצב סביב.

     

    "תראה, בין הפעמים שבהן הייתי בישראל ירושלים שינתה צורה — האורתודוקסים המשיכו להשתלט על העיר, לא יכולת ללכת למסעדה בשבת יותר. זה לא היה אותו דבר. נהייתי מאוד מדוכא מכל השינויים האלה. ישראל נהייתה כל כך מוזרה, זה היה לי מאוד עצוב. האנשים אצלכם תמיד היו נהדרים. אני חושב שהישראלים הם מהאנשים הכי חיוניים, חכמים ומעניינים שהכרתי, אבל הדרך שבה הממשלה מתפקדת והדרך שבה צועדת המדינה מאוד מעציבים אותי. אני עדיין חושב שנתניהו לא טוב לישראל. הוא ממשיך לעשות טעות אחר טעות, אבל נדמה שיש לו תמיכה גדולה עכשיו יותר מבעבר".

     

    אתה שומר על קשר קרוב עם דויד גרוסמן. גם הוא לא ממש מרוצה מממשלת נתניהו.

     

    "גרוסמן הוא חבר טוב. דייוויד עבורי הוא אחד האנשים המכובדים ביותר שהכרתי. הוא אדם נהדר. אני אוהב כל דבר בו — את האומץ שלו, את המחשבה החדה ואת הכתיבה הטובה שלו. אני חושב שהעמדות הפוליטיות שלו מאוד רהוטות. כל דבר בו נהדר".

     

    יש בישראל ארגון בשם "אם תרצו" שהאשים אותו בבגידה במדינה ביחד עם עמוס עוז ואמנים נוספים.

     

    "אני יודע שהוא נמצא תחת מתקפה. אין כבר שמאל בישראל. בעבר עוד היה שמאל שהשמיע קול חזק אבל הוא התכווץ כל כך. אני לא יודע, קשה לי לדבר על זה. אחרי 70 שנה של מלחמות אני מניח שזה מניע אנשים לשיגעון והם מתחילים לחשוב מחשבות מטורפות. לדעתי, הרבה דברים שנתניהו עושה הם לא רציונליים, לא הגיוניים וזה מסוכן לישראל".

     

    גם אובמה לא ממש פופולרי אצלנו. היית מתומכיו הגדולים, אתה עדיין עומד מאחוריו?

     

    "אני יודע שבישראל לא אוהבים אותו, ושיש ביקורת גדולה כלפיו, אבל זה בגלל הממשלה שלכם. תראה, אני לא מסכים עם כל המדיניות שלו או עם כל הדברים שהוא עשה. אני מסכים שהוא עשה טעויות בכל מה שקשור למדיניות שלו במזרח התיכון, אבל בגדול, אני חושב שמכל הנשיאים בחיי — הוא היה זה שאהבתי ביותר. למדתי לכבד את האדם הזה כל כך. זה מרגיש לי כל כך טוב בכל פעם שאני שומע אותו מדבר. יש לו יותר אומץ והגינות מכל אחד שאי פעם ישב על הכיסא הזה. חוסר הכבוד והשנאה כלפיו בשבע השנים מאז שנבחר הן פשוט מרושעות, בעבר תמיד היה כבוד לנשיא בלי קשר למפלגה שלו. היום אין את זה. רודפים אותו שוב ושוב והוא לא איבד את העשתונות. זה מעיד על אופי מאוד חזק, על אנושיות ואינטליגנציה. ולכן אפילו אם אני לא מסכים עם כל דבר שהוא עשה, אני מעריץ אותו. אני בטוח שהוא ייזכר כנשיא מאוד חשוב".

     

    אתה באמת חושב שלטראמפ יש סיכוי להחליף אותו בבית הלבן?

     

    "אני לא חשבתי שרונלד רייגן ייבחר. אני חשבתי שהאדם הזה הוא ימני קיצוני ובדיחה, והוא נבחר פעמיים. ואז חשבתי שאין מצב בעולם שג'ורג' וו. בוש ייבחר, והנה — פעמיים נבחר. אני לא נותן יותר תחזיות. אני חושב שהכל יכול לקרות. והפעם זה באמת מפחיד".

     

    המלחמה הייתה באוויר

     

    כמו כל יהודי טוב, גם אוסטר הגיע בשלב מוקדם של חייו לצומת הדרכים בין חיבור למקורות לנטישה מוחלטת. "גדלתי בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, היא הייתה כל הזמן באוויר", הוא אומר. "למלחמה הזאת הייתה משמעות כפולה עבור אמריקאים יהודים. היינו ילדים ושיחקנו במלחמות ודימיינו את עצמנו כחיילים. הרבה סרטי מלחמה עלו על המסכים. במקביל התרחשה הבהלה מהפוליו. אנשים היו מבועתים. במיוחד באותו קיץ של שנת 1952 כשהייתי בן חמש, הפחד מהפוליו היה היסטרי".

     

    אתה כותב גם על הספרות שהשפיעה עליך באותה תקופה.

     

    "אהבתי לקרוא. הייתי שואל ספרים מהספרייה, אבל לא יכולתי לקרוא ספרות איכות עד שהתבגרתי. כשהייתי בן 11 ניסיתי לקרוא את ד"ר ז'יוואגו, של בוריס פסטרנק. הוא רק זכה בפרס הנובל ואני הלכתי וקניתי מכספי את הספר. אני חייב להתוודות בפניך שקראתי את העמוד הראשון 12 פעמים ופשוט ויתרתי. פשוט לא הבנתי שום דבר, ולכן הייתי חייב לוותר. לא הייתה לי את היכולת להבין ספרות גבוהה ולכן פניתי לסרטים. עד היום אני מרותק ממלחמת העולמות של ה.ג'י.וולס, שראיתי כשהייתי בן 6. זה היה מעין ברק תיאולוגי שאומר 'אלוהים לא הכי חזק, אלוהים יכול להיות מובס'. זה שינה את חיי. הסרטים הללו העלו בי כל כך הרבה שאלות בסגנון של מי אנחנו".

     

    בספר אתה כותב: "את הרגע המדויק שבו הבנת שאתה יהודי אינך זוכר. נראה לך שהדבר היה זמן מה לאחר שהיית בוגר דייך לזהות את עצמך כאמריקני, אבל ייתכן שאתה טועה, ייתכן שזה היה חלק ממך למין ההתחלה ממש". לאלוהים הייתה בכלל משמעות בחייך?

     

    "ההורים שלי לא היו דתיים בכלל. הם היו גאים להיות יהודים, שמחים להיות יהודים, אבל אף אחד מהם לא גדל על הדת. אני לא יודע אם אמא שלי הייתה בכלל בבית כנסת בחייה. אבא שלי לא עבר בר מצווה. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, וזה חשוב מבחינה סוציולוגית, הבנתי שהיטלר היה זה שגרם לי ללכת לבית הכנסת. היהודים האמריקאים היו בפאניקה אחרי מלחמת העולם השנייה. הם האמינו שאם הם לא יחדשו את המסורת ואת הדת שלנו, זה ייעלם. הילדים ישכחו מזה. וזאת החובה שלנו לעורר בהם את הרקע ההיסטורי שלנו.

     

    "כל הילדים הקטנים הללו הוכרחו ללכת לבתי ספר עבריים. אני לא יכול אפילו לתאר לך כמה שנאנו את זה, זה היה עינוי בגלל שהלכנו לבית ספר חמישה ימים בשבוע, ויומיים מתוך החמישה הייתי צריך ללכת לבית ספר עברי, אחרי שעות בית הספר הרגיל. גם בשבתות הלכנו לשלוש־ארבע שעות ללמוד. אני לא מתחרט שלמדתי משהו מזה, למעשה זה היה די טוב, אבל אתה לא יכול לדמיין איך כולנו לא רצינו להיות שם. היינו כמו אינדיאנים פראיים, כל הזמן צרחנו, המורות היו מיואשות ממש. אחר כך הגעתי לגיל בר מצווה וחשבתי לעצמי שאני חייב לבדוק את העניין הזה. הלכתי לבית כנסת והיה שם רב אחד טוב מאוד, הרב פרידמן. ביליתי שם שנה אחד על אחד איתו בשיחות על אלוהות, דת, מחויבות. אני זוכר שהבנתי שאני לא מאמין באלוהים, ואמרתי לו שזאת הייתה חוויה נהדרת אבל אני מצטער ושזה לא בשבילי. הוא הבין אותי, לחץ לי את היד ואמר לי בהצלחה. זאת הייתה החוויה היהודית האחרונה שלי. אני לא מתרגל יהדות אבל אני מאוד מעורב במחשבה שעומדת מאחוריה. זה משהו שאני חושב עליו הרבה".

     

    באיזו דרך?

     

    "אני לא מאמין באלוהים אבל יהדות היא הדת היחידה שאתה לא חייב להאמין באלוהים ולהיות חלק ממנה. היהדות יותר מעשית; זאת הסיבה שאני מעדיף את המחשבה היהודית על הנוצרית. בנצרות יש 'ואהבת לרעך כמוך' כמושג מרכזי. אם אתה חושב על זה, זה מצריך מבני אדם להיות מושלמים מדי, זה קשה, כמעט בלתי אפשרי; היהודים לעומת זאת אימצו משהו הרבה יותר אנושי — 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. זה הרבה יותר קל למלא והרבה יותר אנושי. זו דרך מאוד הגיונית לחיים".

     


    פרסום ראשון: 28.03.16 , 20:17
    yed660100