בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נבנה בחנות פסנתרים גרמנית פסנתר מדגם "סטיינוויי" אמריקאי. לאחר המלחמה הוא הועבר לישראל בחסות בעליו, דיפלומט יהודי גרמני. בשנת 74' נמכר לבחור ישראלי יפה תואר בן 20 וקצת, שסיים זמן קצר לפני כן את קורס הטיס וכך בחר להוציא את המשכורת הראשונה כאיש קבע. לבחור קראו אילן רמון. עבורו, בנה של מורה לפסנתר ששרדה באושוויץ, הפסנתר סימל את ניצחונו של עם שקם מעפר השואה והצליח לשמור על צליליו ואף ליצור מנגינות חדשות.
הפסנתר הזה נמצא עכשיו בדירתו התל־אביבית של טל רמון, בנו של אילן ואחיו של אסף, זיכרונם לברכה. הוא עבר אליו אחרי שתי הטרגדיות שפקדו את המשפחה, יחד עם ערימה של תווים שצברה סבתו בפולין. הפסנתר הזה היה שותפו הצמוד ביותר למסע ליצירת 'דמות', אלבומו הראשון של רמון שייצא בשבועות הקרובים. "הפסנתר הוליד בעצם את האלבום הזה, שמוקדש לאבא ולאסף", הוא אומר. "שניהם לימדו אותי ללכת אחרי החלומות שלי, למרות כל המחירים. שניהם עשו את זה כי האמינו שזה הייעוד שלהם. כשמצאתי בעצמי את המקום שלי, המוזיקה, ידעתי שאני חייב ללכת עד הסוף ולהוציא החוצה את האלבום. הכוחות שהם נטעו בי הביאו אותי להשלים את המסע הזה".
לאבא שלך יצא לשמוע אותך מנגן?
"כן. כשהיינו באמריקה, שם נחשפתי לראשונה למוזיקה, הייתי מנגן על כל דבר שמצאתי. הפסנתר נשאר בארץ, אז נעתי בין קלידים לגיטרה. אבא באמת הקפיד לשמוע. זמן קצר לפני שטס לחלל הוא השאיר לי מכתב שבו חוץ מלומר שהוא אוהב אותי הוא כתב, 'שתמשיך לנגן, ותדע שאני תמיד מקשיב לך'".
ועכשיו אתה מרגיש שאבא ואסף מקשיבים?
"לא יודע אם הם מקשיבים, אבל אני כן יודע שבזכות השירים אני מצליח לדבר איתם בצורה ברורה יותר. אני מאמין שכמו שכוכב ממשיך להאיר גם אחרי שהוא נופל, אז הנשמה ממשיכה להאיר דרך הנשמות שפגשו אותה לאורך הדרך. הפסנתר הזה שאבא שלי ניגן עליו מאפשר לי לנהל סוג של תקשורת איתו ועם אחי. דיאלוג מסוג אחר, קצת כמו לעלות לקבר ולנקות את המצבות מהחול. כשאני מנגן ושר אני יכול להגיד להם בצורה ישירה את מה שביומיום הרבה יותר קשה לי לבטא. זו הדרך שלי לומר, 'זה בזכותכם. הלוואי שהייתם יכולים להיות איתי פה'".
* * *
לפני חמש שנים שילשלו עוברי אורח בניו־יורק 327 סנט לכובע של רמון. אלה היו הדולרים הראשונים שהרוויח בעבור נגינתו והם מיד תורגמו לשלושה משולשי פיצה זולים ואפקטיביים עבורו ועבור חבריו לנגינה. באותה העת, קניית ארוחת ערב בזכות כמה שירים שניגן ב"סטרוברי פילדס" בסנטרל פארק נראו לרמון כפסגת השאיפות. ספק אם האמין שחמש שנים לאחר מכן כבר יחזור להופיע בעיר באירוע של "יד שם", יוזמן לחמם את אביב גפן וישיק אלבום בכורה, שישתתפו בו מוזיקאים כמו החצוצרן אבישי כהן ואבנר חודורוב ממשינה. אבל בטרם יצא לדרכו הציבורית כמוזיקאי, היה רמון חלק ממשפחה שכמעט כל ישראלי שמע על שני האסונות שהיו מנת חלקה: מותם של אביו, האסטרונאוט הישראלי הראשון ואחיו הטייס.
טל נולד לפני כ־26 שנים בתל נוף. בנם השני של אילן ורונה, אח לאסף הבכור וליפתח ונועה הצעירים ממנו. רונה לימדה חינוך גופני ואילן היה טייס מצטיין, הצעיר שבמשתתפי תקיפת הכור בעיראק, מפקד טייסת הסילון הראשונה ולימים האיש שלנו בנאס"א. נוף ילדותו כלל מעבר בין אזורי המגורים של בסיסי חיל אוויר בתל נוף, חצור ורמת דוד ולאחר מכן היישוב מכבים־רעות.
כשהיה בן שבע, הודיעו אילן ורונה לארבעת הילדים על מעברם ליוסטון, טקסס, בעקבות חלום החלל של אביו שהפך מוחשי יותר ויותר. "כילד פשוט ניסיתי להתמודד עם העקירה מהבית בצורה הכי טובה. ליצור לעצמי חיים אחרים מתוך השינוי. ברור שהיו גם הרבה קשיים, אבל תמיד היינו נורא גאים באבא. גם כשטס מעלינו ביום העצמאות וגם כשהבנו מה המשמעות של מה שיעשה בנאס"א. לרגע לא היה לנו ספק שזה הדבר שצריך לקרות. תמיד ריגש אותי להביט בו בזמן שהוא מתאמן בבריכת הענק הזו של אלפי גאלונים, הבריכה הכי גדולה בעולם שהאסטרונאוטים שוחים בה עם חליפת חלל".
אתה לא חלמת מתישהו להטיס מטוס?
"לא ממש. הייתי שמח לטוס ב־F16. אבל לא כטייס".
ב־2003, אחרי למעלה מארבע שנות אימונים, המריא אילן לחלל עם ששת חבריו לצוות המעבורת "קולומביה". ב־1 בפברואר, כשהכל ממתינים לנחיתה החגיגית, הגיעה הבשורה המרה. "אני זוכר את הרגעים האלו כמו סרט נע של הבזקים", משחזר רמון. "במשך שבועיים עקבנו אחרי המשימה כל יום בערוץ נאס"א, שזה מן ערוץ האח הגדול של האסטרונאוטים. היינו שם ביום הנחיתה המיועד, יחד עם המשפחות של כל אנשי הצוות. ספרנו לאחור וחיכינו בהתרגשות לרגע שהם יחזרו. היינו שם יחד ברגעים שבהם השעון כבר הגיע לאפס והתחיל לרוץ חזרה למעלה. לאט־לאט אנשים הבינו והעיניים נהיו אדומות. לקחו אותנו לחדר מבודד, עד שנכנס מישהו והסביר לנו מה שקרה. אתה לא באמת מצליח לקלוט באותם רגעים מה קורה. אני חושב שאתה לא מצליח אף פעם לקלוט דבר כזה באמת".
כמה ימים לאחר האסון שבה המשפחה ארצה ולצד האבל על מותו של אילן, נאלצה להתרגל לצד העצוב והמדכא של הזרקורים. "נחשפנו כאן מהרגע הראשון להמון דברים נורא יפים שמייצגים את הישראליות, בעיקר לאהבה ולהתגייסות הגדולה, אבל גם לצדדים אחרים. לאנשים שהגבולות אצלם מטושטשים – אנשים שמבחינתם הכאב שלך הוא גם שלהם".
לאחר הלוויה החליטו בני משפחת רמון לחזור לארצות־הברית. רק אחרי שנה וחצי, שבה עיבדו את הכאב, שבו לישראל. טל, כבר בן 14, התקשה לשאת על גבו גם את האבל האישי, גם את השכול הלאומי וגם קשיי הסתגלות ושפה. בבית הספר בליך כולם ציפו לשמוע מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש, אבל הוא לא הצליח למצוא מילים. "אנשים חושבים שכשאתה חוזר לארץ אתה צריך להבין מחדש את השפה, אבל זה הרבה יותר מזה: אתה צריך לבנות את האופי הישראלי שלך, להרכיב את הזהות שלך מחדש. תחושת הזרות ופערי התרבות היו הגורם המרכזי שהוביל אותי ליצור. הייתי יושב במרתף הבית עד השעות הכי קטנות של הלילה, לפעמים ממש עד אור ראשון ומנסה לשפוך הכל, לתת קול לתחושות, להבין מי אני דרך השירים. המוזיקה הייתה עבורי סוג של נוגדן לזרות. קצת כמו מגמגמים שפתאום מפסיקים לגמגם בזמן השירה".
אחד השותפים התומכים ומעוררי ההשראה בדרך הזו היה אסף, אחיו הבכור. "לכל אחד מהאחים היה קשה במעבר ארצה ובסירת הזרוּת הזו היינו יחד, למרות שכל אחד היה בסירה משלו והיה צריך לכוון את עצמו בכוחותיו. אסף איכשהו עבר את זה הכי טוב, בעיקר כי הוא היה מאוד־מאוד חכם ושמר קצת יותר על העברית שלו".
קינאת בו על זה שהיה לו קל יותר להתמודד עם המעבר?
"כל מי שהכיר את אסף ידע שהמפגש איתו גרם לכל קנאה להתפוגג. הוא היה כזה בנאדם טוב שאי־אפשר היה שלא להתאהב בו. היה לנו קשר מאוד בוגר ומפרגן שהתעלה מעל לכעס ולקנאה. הייתה לי אליו אהבה הכי גדולה שיש. הערצתי אותו. כשיש לך אח גדול כזה שהוא כל כך יפה וכל כך מוצלח, אתה רק רוצה לקחת ממנו וללמוד מהתכונות שלו, מכל דבר".
גם הוא היה מקשיב לך כשניגנת?
"הוא מאוד תמך בי ובדרך שלי כמוזיקאי. אני זוכר שהיה נכנס לחדר בזמן שניגנתי, שומע את השירים ולפעמים גם מנגן איתי. עד היום, כל פעם שאני שומע את 'בלק בירד' של הביטלס אני נזכר בו".
טל מספר שכשאחיו היה בכיתה א', הוא כבר ידע מה ירצה להיות שיגדל: "או טייס או צייר". לבסוף בחר בטיסה, עבר את כל שלבי קורס הטיס וסיים בהצטיינות, מה שכמובן הפך לחגיגה לאומית, בשל סגירת המעגל עם מורשת אביהם. "בסוף מסדר הכנפיים הוא בא אליי וביקש שאעזור לו להתחמק מכל התקשורת והאנשים שביקשו לדבר איתו", נזכר טל. "שמתי עליו יד והסתרתי אותו כמו שומר ראש. התכופפנו בין האנשים עד שהגענו למקום מחסה באחד האוהלים. הגענו למסדר משהו כמו מאה חברים ובני משפחה, כולם לובשים חולצות של I Love A Ramon. התחושה הייתה שפשוט מגיע לו. שהוא נלחם כל כך קשה והצליח להגשים את עצמו. כולנו היינו הכי גאים בו בעולם".
ואז, ב־13 בספטמבר 2009 מטוסו של אסף התרסק במהלך טיסת אימון. טל היה אז במהלך שירותו הצבאי, בתפקיד מפעיל מזל"טים בחיל האוויר. הזיכרון המרכזי שלו מאותו היום, שעליו עדיין קשה לו לדבר, היה המפגש המחודש והקשה עם כלי התקשורת, שהמתינו בפתח בית המשפחה, אלו שדרכם הבינה אמו לראשונה כי משהו איום ונורא קרה. "התחושה הייתה שעברנו שוב, כמו אחרי המוות של אבא, את אותו כאב ואת אותה התנפלות. אתה עומד שם חשוף וחסר שליטה ברגעים הכי קשים שלך וזה מאוד־מאוד מתסכל. אמא שלי לקחה את הכעס הזה למקום של עשייה, ששינתה את היחס וההתנהלות של התקשורת במצבים כאלו. אני מקווה שהשינוי הזה יישמר".
במהלך השבעה כתב טל את הגרסה הראשונה לשיר 'החתול השחור', אחד השירים המרגשים באלבום שלו. "מי יבוא לבקר בבית הריק?" הוא שואל בשיר, "הנרות ממשיכים לדלוק, בקצה הגינה כתמים שדוהים לא נעלמים כאות מחאה". הגעגוע לאחיו נוכח גם בשיר 'מכתב פרידה', שם הוא כותב "לעת עתה מונח על אדמתך מכתב פרידה, לא יהיה מי שיקרא". "לאחרונה מצאתי מכתב שכתב לי באחד מימי ההולדת האחרונים לפני שנהרג", מספר טל. "מכתב שבו הוא כתב לי כמה הוא גאה בי ומעריץ אותי על ההליכה בדרך שלי. אם לא מה שקרה, יכולנו אולי להיות הרמונז הבאים".
* * *
אחרי שהשתחרר מהצבא החל רמון לנדוד בין תחנות ורגעים שיעצבו את יצירתו. הוא חזר לטקסס, שם עבד חודשיים במחנה קיץ במסגרת הסוכנות היהודית. לאחר מכן עבר לדירת יחיד בתל־אביב ובתווך טייל פעמיים בהודו. "זו הייתה אחת החוויות המשמעותיות שעברתי. להיות שם חיזק לי את ההבנה שהכל זמני ושצריך לתת להווה את המקום הראוי לו, לחיות בשלמות עם החסר והקיים".
את הפן המוזיקלי קידם באמצעות שנה שבה למד בבית הספר רימון ובעזרתם של יוצרים שתמכו בו. אחד מהם היה אבנר חודורוב, קלידן וסקסופוניסט להקת משינה וחבר של משפחת רמון. "פגשתי אדם שמביא את האמנות שלו ממקום מאוד נקי ובצורה מאוד נוגעת ללב", מספר חודורוב. "דירבנתי אותו להמשיך ולכתוב ולהופיע ועם הזמן גם הצטרפתי אליו וליוויתי אותו בהופעות. היה מרגש לראות איך לאט־לאט האופי שלו ושל הסאונד מתגבשים לכדי שירים מאוד אישיים ועמוקים. כשהוא מתאר מקומות או תקופות אני מרגיש שאני יכול לראות דרכו את הצבעים ולחוות דרכו את החוויה. הוא מצליח לתת לי את התחושה שאני שם ביחד איתו".
אכן, השירים של רמון באלבום 'דמות' מעניקים התבוננות לתוך זרם תודעתו ומתגבשים ליצירה שנחווית לעיתים כמו אלבום תמונות או יומן אישי, ויזואלי ואינטימי. ברגע אחד אנחנו בחדר הריק, מול נרות הזיכרון הדולקים, וברגע אחר אנחנו בחולות המדבר של הנגב ומשם קופצים אל נופי צפון הודו הניבטים מהכפר קירגנגה. בחלקים מסוימים באלבום רמון מתנגח בכאב ובאחרים הוא מאמץ את הכאב הזה באהבה ומבקש לגונן עליו. "דו־קיום רגשי", כפי שהוא מגדיר זאת.
"עד היום לא חלקתי את הסיפור שלי עם הציבור", הוא אומר. "כולם ניחשו או העריכו או ניסו להבין מה עובר עליי. השירים שנכתבו באו ממקום שאמר, 'עכשיו אני רוצה לספר את הסיפור שלי', סיפור שהאובדן הוא חלק גדול ממנו אבל לא החלק היחיד ולא מה שמגדיר אותי כאדם. קראתי לאלבום 'דמות' כי באנגלית זה גם אופי, Character ובזה אני עוסק: בניסיון להבין מי אני ומה האופי שלי. להבין את הדמות שלך ולהיות מסוגל ליצור אותה בידיך. תהליך הגילוי הזה התחיל בחדר הפרטי בבית, בניסיון להתמודד ולבנות את עצמי דרכו כחלק מתהליך של פורקן רגשי. עכשיו אני מרגיש שמשהו בשל כדי לצאת החוצה".
חלק ניכר מהמימון לאלבום, שהופק על ידי אורי וינוקור (שעבד עם אסף אבידן והמוג'וז, מיקה קרני, סיון טלמור ואחרים) הושג דרך מימון המונים. למעלה מ־300 איש תמכו בהשלמת הפרויקט, כולל אנשי מקצוע שלא פגשו את רמון מעולם, בהם גם דני בסן, יואב קוטנר, ועוד. "זה אלבום שעומד בזכות עצמו", אומר וינוקור. "יש בו גם התייחסות לאובדן, אבל גם הרבה סיפורים שלו על החיים, על מה זה עשה ולאן זה לקח אותו. ההישג הכי יפה פה זה שהאלבום מעניק חוויה עצמאית, שתיגע גם במי שלא הכיר את הנסיבות מאחוריו".
אולם השם הסמלי של הסינגל הראשון, 'המראה־נחיתה', כפה על רמון התמודדות מיידית עם המטען שנושא שם משפחתו. לדבריו, עשה זאת לגמרי במודע. "היה לי ברור שההחלטה להוציא את השירים תגרור כל מני סוגים של תגובות, במיוחד כשהסינגל הראשון נקרא 'המראה-נחיתה'".
למה להוציא דווקא את השיר הזה, עם כל האסוציאציות שהוא מעלה, כסינגל ראשון?
"באיזשהו מקום הרגשתי שאני רוצה כבר להתמודד עם זה ולא ללכת סחור־סחור. זו הייתה הדרך שלי להגיד, 'יאללה, אני בא להתמודד ולא מסתגר. אני רוצה להאמין שבסוף, אחרי הכל, המוזיקה תתקיים מעצמה ומתוך הכוחות שלה וזה מה שמחזק אותי בדרך שבחרתי לצעוד בה".
איך התכוננת לזה ששוב יתעסקו בסיפור המשפחתי שלך?
"דיברתי הרבה עם אמא שלי והיא מאוד עזרה לי, אבל בעיקר ניסיתי להביא את עצמי, את מי שאני. בסופו של דבר הרגשתי שאין באמת דרך להתכונן לזה, צריך פשוט לשמור על האמת שלך, אני רוצה להאמין שזה מה שעשיתי".
הקשר עם אמו מגלם תפקיד מרכזי בחייו, גם בצמתים פחות שגרתיים ביחסי אם ובן. היא זו שהציעה לו שילמדו ביחד נהיגה על קטנוע ואף ניגשה איתו לטסט. "אני מעריץ את אמא שלי על ההתמודדות שלה עם כל מה שעברנו. החל מהדברים הקטנים שהייתה צריכה לפתור מאז שחזרנו לארץ ועד הפעילות הציבורית שלה".
הבנתי שהיא לוקחת תפקיד אקטיבי בהופעות.
"לפעמים היא הייתה שרה את המילים בהתלהבות קצת מוגזמת מדי, אבל דיברתי איתה על זה. בזמן האחרון היא מצליחה להשתלט על עצמה וכבר לא עושה פדיחות".
* * *
בשנה האחרונה היו לרונה רמון לא מעט הזדמנויות להתאמן על חוקי ההתנהגות החדשים שדרש ממנה בנה. מלבד עשרות ההופעות שהיו לו בכל רחבי בארץ הוא גם הוזמן להופיע בפני 5,000 תורמים של עמותת יד ושם העולמית ומשם המשיך להשקת מוזיאון התעופה והחלל בניו־יורק, לאירוע שבסיומו שר את 'התקווה' מול אלפי אנשים, בהם גם בני משפחות האסטרונאוטים של ה'קולומביה'. לפני מספר שבועות פתח את תיבת הפייסבוק והופתע לגלות שם הודעה של אביב גפן, שהציע לו להשתתף ב'נשף רוק' האחרון. "הרגשתי שהוא מבין עניין ומושפע מהדברים הנכונים, כמו ג'יימס בלייק ותום יורק", הסביר גפן את הבחירה ברמון. "האנשים ששמעו אותו במופע מאוד אהבו אותו ואני מאוד סקרן לראות לאן הוא ילך. אני מאמין שאם ימשיך ויופיע הרבה בהחלט יש לו סיכוי גדול לתפוס ולהצליח".
ב־1 במאי ישיק רמון את 'דמות' במועדון הזאפה בתל־אביב, עוד הזדמנות לסגירת מעגל. "מילצרתי שם אחרי הצבא", הוא מספר. "פעם אחת אפילו הגשתי את השניצל לשלמה ארצי בסוף הופעה. אני זוכר איך אחרי ההופעות הייתי מתגנב לבמה ומנגן ואומר לעצמי שיום אחד אופיע שם. מאוד מרגש אותי שזה באמת קורה".
מפחידה אותך המחשבה על היום שאחרי האלבום? כשהכל כבר יהיה בחוץ?
"כמו כל דבר, גם ביחס לזה יש הרבה תחושות מעורבות. אבל אני מנסה להגיד לעצמי, אתה עשית מה שאתה אוהב, יצרת משהו שהוא שלך, שעומד בפני עצמו, גם אם לא יזכה בתואר אלבום השנה. המשאלה שלי זה שאנשים יקשיבו לתחושות שהשירים מעלים ויחוו דרכם איזשהו מסע".
יש הרבה עיסוק באהבה בשירים.
"אין ספק שעברתי חוויות שמלמדות על אהבה. אני כותב עליה מתוך כל מיני מקומות. מתוך מקומות של אושר, כמיהה, פרידה וגעגוע. אני חושב שאהבה מתחילה בניסיון ללמוד לאהוב את עצמך".
ואיך מתמודדים עם התהליך הזה?
(צוחק) "כותבים שירים".
מה הדבר הכי טוב שיוכל לקרות לך היום?
"אני חושב שמה שקורה עכשיו. יש עוד המון חלומות שהייתי שמח להגשים אבל אני באמת נרגש מהתהליך והדרך. אני מוצא אושר בדברים הקטנים, בצעדים הקטנים לקראת האלבום ובשמש שמסנוורת אותך פתאום אחרי שפנית שמאלה. אני יודע שאני שואף להגיע לאיזשהו איזון, לאיזושהי קרקע. ובמקביל, ומתוך היכרות עם עצמי ועם הנפש שלי, מרשה לעצמי גם לא להיאחז בקרקע הזאת יותר מדי חזק".
