אשרי המאמין
בישיבה החרדית אמרו לו לצאת מהסרט ולהתמקד בלימוד, אבל ישי ריבו החליט להיות מוזיקאי וגם הצליח בזה: עידן רייכל נתן לו צ'אנס, אלבומו הראשון נמכר בעשרות אלפי עותקים, הסינגלים נטחנים ברדיו וגם שלמה ארצי שריין שיתוף פעולה. עתה, לאחר שהוכתר כסמל ההשתלבות של יוצרים דתיים במיינסטרים, הוא אומר מה דעתו על החייל שירה במחבל המנוטרל, על הופעה לצד הומואים ומה מפריע לו אצל עמיר בניון
ישי ריבּו הוא בחור נעים מאוד, מאופק ואפילו מסוגר. רק נושא אחד הופך אותו לאריה שואג: תרבות השידוכים במגזר החרדי. "יש לי חבר שאמר לי, 'אני עומד להתחתן עם מישהי שאני לא אוהב'", הוא מתרתח. "הם התחתנו ובסוף זה נגמר. את יכולה להבין איזו הזיה?! אצל אחרים להורים יש התקפי לב! חרדות! ובשביל שהילדים יתחתנו יש להם כל מיני שיקולים. אם ילד סטה מהדרך הם לא יכולים להיות בקשר איתו, בגלל שיש לזה השפעות על שידוכים. זה כואב לי. היו הרבה מקרים שראיתי בחורים שיוצאים ומבלים ועושים מה בראש שלהם עם בנות. אבל להתחתן? זה רק בשידוך. זה מתסכל אותי. יש הרבה חתונות שלא היו צריכות לקרות. והרבה גירושים. עצוב נורא. בנושא הזה המגזר יכול ללמוד הרבה מהחילונים".
אותך הפחיד להתחתן דרך שידוך?
"בטח. יש לי בת משפחה שאני מרגיש שהיא בבעיה. היא כבר ביטלה שידוך פעם אחת והייתה שבורה מזה. לדעתי זה לא היה צריך לקרות. זה לא נכון לה. אבל להחלטה כזאת יש השלכות. ואם זה קורה פעמיים אז בכלל".
אגב, להיות קרוב משפחה של ישי ריבו, זה עוזר בשידוך?
(צוחק) לא חושב. אצל דוסים, זמר אף פעם לא היה מקצוע נעלה ומכובד. אני מניח שיש מי שהיה מתבייש ולא מספר בכלל. בעיניי יש בזה משהו יפה. בסופו של דבר אתה כולה זמר".
* * *
בגיל 27 ריבו הוא התכשיט הנוכחי של המגזר החרדי והדתי־לאומי. מוזיקאי שהצליח לחצות גשרים ולהגיע גם לקהלים שלאו דווקא מקפידים על תרי"ג מצוות. ראש החץ של דור יוצרים מוכשרים, שבאו מרקע דתי מובהק ומשתלבים במיינסטרים בלי להתנצל, כמו אהרון רזאל ואודי דוידי לפניו וחנן בן ארי אחריו. ב־2013 השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון שהפיקה רשות השידור והגיע שני בדירוג השופטים. ב־2014 יצא אלבומו הראשון, 'תוכו רצוף אהבה', שמכר 22 אלף עותקים וזכה לביקורות חיוביות. גלגלצ אימצה אותו לחיקה בשתי ידיים. בבחירות האחרונות שתי מפלגות ("בואי נאמר שהן מהצד הימני של המפה") ביקשו שיכתוב להן שיר, אבל למרות הכסף הגדול הוא סירב. "כסף זה לא הכל", הוא מסביר. "פוליטיקה זה חארטה בעיניי. מילא אם הייתי מאמין בזה. אני נמצא עכשיו במקום טוב שאנשים אוהבים אותי, אז למה לי להרוס ולפלג?"
בימים אלה הוא משיק את אלבומו השני והמצופה, 'פחד גבהים', שילווה בהופעות, הקרובה שבהן ב־7 באפריל במרכז ז'ראר בכר בירושלים. בנוסף, ישתתף בשיר אחד מתוך האלבום הבא של שלמה ארצי וגם לפאר טסי כתב שיר. "הוא על ירושלים ואמור לצאת ביום ירושלים", מרחיב ריבו. "לפחות זה מה שהם אומרים. גם אם לא, הכל בסדר. הוא זמר ענק. זה שיש לו קול כמו של אייל גולן זה לא דבר רע. גם לדודו אהרון יש קול דומה. אז מה".
המוזיקה שלו היא אמצע הדרך במובן הטוב של הביטוי. עידן רייכל פינת יונתן רזאל. יש לו קול שברירי וסגנון הגשה רגיש, שמזכירים קצת את אביתר בנאי. "בהתחלה השוו אותי לאביתר", הוא נבוך. "זו מחמאה, אבל גם דבשת קטנה. פחדתי מזה. אמרתי שאם עכשיו ייתפסו על זה יש מצב שלא ייתנו לי הזדמנות. יגידו שאני חיקוי. ברוך השם זה לא קרה".
חשוב לו גם להדגיש שהוא לא חילוני שחזר בתשובה, אלא בא מבית גידול חרדי לגמרי. אוטודידקט שלא התחנך על ברכיים מוזיקליות ולא קיבל תמיכה בדרך שבחר, זו שבסופה הרוויח קהל מעריצים נאמן המלווה אותו. הוא מופיע הרבה, לפעמים פעמיים ביום ומוזמן לעשרות חופות, אבל דווקא את המאנימייקר הגדול הזה הוא ממנן היטב. "זה פשוט נורא מלחיץ אותי", הוא אומר בנימה שמסגירה עד כמה הוא חריג בתעשייה צינית. "זה וואן שוט כזה, כמו גמר 'כוכב נולד'. היום הכי חשוב לאנשים ויש רק שיר אחד. זה גורם לי לפחד במה שאין לי בהופעה מול 8,000 איש".
הוא נולד למשפחה מסורתית במרסיי בצרפת. יש לו אחות אחת ועוד אחות למחצה מנישואיו הראשונים של אביו, שהתחתנה עם גוי. "אתה לא יכול להגיד לאדם במי להתאהב", הוא אומר. "אבל אחת הסיבות שעלינו הייתה הפחד מהתבוללות. בצרפת אתה גם בגלות מסוימת. יש מקומות שאומרים לך, 'תוריד את הכיפה', 'אל תדבר בעברית' - זה נורא בעיניי. אני זוכר שקראו לי ולאבא שלי ברחוב יהודים מלוכלכים".
ומה חשבת?
"נבהלתי. זו תחושה מפחידה, שאתה לא יכול להגיד כלום. שאין מה לעשות. זה משהו שלא מכירים בארץ. ובצרפת זה רק מתגבר. בדיוק התראיינתי לעיתון צרפתי, כי יש לי הופעה שם, ושאלו אותי אם אני מציע לעשות עלייה. אמרתי, 'ברור'. אמרו לי, 'אבל אם יעשו עלייה, אתה לא תופיע בצרפת'. אמרתי שאני אחיה עם זה".
המשפחה נחתה בכפר אדומים, ליד ירושלים. הדירה במרסיי הוחלפה בקרוואן קטן. אביו של ריבו, שבצרפת עבד בכור האטומי, ישב בבית שלוש שנים. החסכונות התמעטו. במקביל, ההורים שומרי המסורת החלו בתהליך התחרדות. "זה קרה בהדרגה. פתאום אבא מתפלל בבית כנסת שלוש פעמים ביום. פתאום הוא הולך ללמוד. פתאום כבר לא שומעים כל מוזיקה בבית. פתאום אין ספרי חול. אם יש כבר מחשב, רואים סרטים של דוסים. הכי גרוע שיש, סרט על מגילת אסתר בשקל וחצי. אוכל נהיה עניין. אמא מתחילה לחפור: עם הילד הזה כן תסתובב ועם הילד הזה לא. השינוי הגדול היה בית הספר. אני זוכר שהגיע מישהו דתי הביתה. אני זוכר שהם מדברים ומתלבטים ואני מבין שמדברים עליי. ואני לא רוצה להחליף בית ספר. אבל לא ממש שאלו אותי".
מבת הספר הממלכתי־דתי ביישוב עבר ריבו לבית מדרש בירושלים, "שמרני מאוד", לדבריו. "מה אני רואה כשאני מגיע לשם? דוסים. מלא דוסים. (צוחק) זה הלם. עולם אחר. אין התייחסות לחומר בשום צורה. אולי גם אין אמצעים. אפילו לא היו משחקים כדורגל. תרבות אחרת ממה שהייתי רגיל מהשכונה. וזה תמיד יצר בעיות: אתה אף פעם לא לגמרי שייך. היה לי נורא קשה ורציתי לעבור. ההורים לא הסכימו. ואז כשהגעתי לשכונה אומרים לי, 'תראו את הדוס'. זו אאוטסיידריות שנשארה עד היום: אני עדיין מהלך בין הטיפות".
את היצירה המוזיקלית גילה בגיל 13. "אני חושב שהתחלתי לכתוב שירים בגלל עמיר בניון. אני זוכר את הרגע ששמעתי אותו פעם ראשונה: באוטובוס בדרך לבית ספר, ברדיו. לא ידעתי את שם השיר או את שם הזמר. בדיעבד, זה היה 'שמחות קטנות'. מאז כשהייתי עולה לאוטובוס קיוויתי שיהיה את השיר שאני אוהב".
אמרת עליו בעבר שלשירים החדשים שלו אתה בכלל לא מקשיב.
"בשבילי הוא גיבור ילדות, אבל בשנים האחרונות הוא עושה גם דברים שאני לא אוהב. העיסוק שלו בפוליטיקה כאב לי. ואני לא רוצה להתאכזר, כי בעיניי הוא סוג של גאון. יצא לי לפגוש אותו פעם אחת, אבל לא דיברנו על זה. הוא נורא צנוע והוא כן אחד האנשים שהייתי רוצה לעבוד איתם".
אחרי המפגש עם הניצוץ הראשוני, התחיל ליצור בחדרי חדרים - באופן מילולי לגמרי. במקביל עבר ישיבה ואחריה עוד אחת. בכל מוסד חווה, במקרה הטוב, התנגדות מוחלטת לעיסוק במוזיקה כמקצוע. במקרה הרע נתקל בחומה של בוז. "הרבה אמרו לי, 'ישי צא מהסרט שלך, זה לא יקרה'. כל החיים אומרים לך שאתה מחזיק את העולם בזה שאתה לומד. היה לי רב שמאוד הערכתי ולא היה בעד. אני זוכר שבאתי לראש הישיבה ובכיתי, בגלל שמוזיקה זה מה שרציתי לעשות. זה משהו שתמיד בער בי. פשוט לא ידעתי איך לעשות את זה".
בזמן שחיפש פריצת דרך, החיים המשיכו. בין הלימודים היה יוצא לירושלים, "יושבים עם החבר'ה, מנגנים, יש בקבוק עארק או וודקה. היפים חרדים. היו לי כמה קווים אדומים: לא מוריד את הכיפה ולא הולך למסיבות".
מה עם בנות? זה העסיק אתכם?
"מאוד. הייתי נורא נלחץ מבנות. לא יודע איך לדבר איתן. כשהיו בנות הייתי בורח או לא מדבר. המניע העיקרי שלי באותן שנים היה לשבת ולנגן. כנראה שזה עבד כי ככה פגשתי את אשתי: ניגנתי ברחוב והיא עברה שם במקרה. אח שלה, שלמד איתי, הכיר לי אותה. היא ממשפחה חוזרת בתשובה, ממש אנשים שהיו קיצונים, שמאלנים והכל!"
בגיל 21 החליטו השניים להינשא. "ונורא פחדתי מזה. לפני החתונה אתה בסרטים עם עצמך, שאני לא יודע אם עוברים בראש של חילוני קלאסי. אתה בן 21, לא גרנו יחד, לא יצאנו. וזה מלחיץ כי אתה אומר - זה לכל החיים. זאת עומדת להיות אמא של הילדים שלי. ואולי זה טוב ואולי לא טוב. אלו שאלות לגיטימיות ולכל אחד זה קורה. ופתאום עוד שבועיים החתונה ומה, אני אבטל עכשיו? מה יגידו? פדיחה. בדיעבד מתברר ששנינו חשבנו לקחת את הרגליים ולברוח. וזה הכי טבעי".
איך היא קיבלה את השאיפות האמנותיות שלך?
"דווקא בגלל הרקע שלה היא יותר הבינה מה אני עושה והמשפחה גם לוקחת את זה למקומות חיוביים. זה לא מובן מאליו".
בינתיים השניים חובקים שני ילדים, יונתן בן ארבע ודוד בן שנה. "מה שטוב זה שאחרי החתונה - זהו. אתה לא חייב לאף אחד כלום. המפגש הבא שלך עם הנורמות יהיה כשהילדים יתחתנו".
אפרופו נורמות ו"מה יגידו" – התגייסת לצבא. אנחנו שומעים על קללות וחרמות בחברה החרדית נגד בחורי ישיבות שהתגייסו. חשבת על זה?
"לא הזיז לי לרגע. זה באמת דוסים ברמה קיצונית, החרמות האלו. אני לא מחזיק מעצמי כמישהו שמאוד תרם למדינה, אבל אני חושב שחשוב לעשות את זה. היו לי הרבה קונפליקטים. התורה הייתה חשובה לי, אבל ידעתי שאני לא יכול לשבת כל היום וללמוד. תמיד הערכתי אנשים שב־א־מ־ת עושים את זה".
תסביר.
"לא כולם לומדים כמו שצריך. אני מוקיר כל אחד שמודה שהוא לא לומד והולך להתגייס, כמו שאני מוקיר את כל מי שמקדיש את עצמו ללימודים. הבעיה היא שיש הרבה אנשים שלא בחרו. וזה לא בגלל שהם רוצים להשתמט מהצבא. זה יותר עמוק, משהו חברתי: אנשים חיים על אוטומט. זה עצוב".
איך אתה מגדיר את עצמך כיום מבחינה דתית?
"שונא את השאלה הזאת. יש לי גם תירוץ טוב. באתי ממקום אחר. בחו"ל הרי לא חשוב אם מישהו שייך לזרם כזה או אחר, העיקר שהוא יהודי. יש בזה משהו הרבה יותר בריא ממה שקורה בארץ. ואולי אני שונא את השאלה הזאת בגלל המסלול שעברתי. זה משהו שאני מנסה נורא לא להיכנס אליו. אבל כן מקטלגים. קוראים לי זמר חרדי. אני מעדיף שיקראו לי בשם שלי. אבל הכל טוב".
דיברנו על הצבא. קשה לא להזכיר את פרשת החייל בחברון, שירה במחבל מנוטרל. מה דעתך?
"זה מיותר. זה גועל נפש! (עוצר בפתאומיות. מנסה לנסח את עצמו מחדש) אבל קודם כל 'הבא להרגך השכם להורגו'. זה בוודאי. אבל אם אני מחליט שאני לא מתנהג כמו בהמה..."
מה זה בהמה?
"נכון, הבנאדם בא להרוג אותי, עכשיו הוא מנוטרל ולא מהווה לי סכנה - למרות שלך תדע. אם אני בתור יהודי רואה את עצמי במדרגה גבוהה יותר, אני לא אהרוג. מצד שני, המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. ונכון, הוא ירה לו בראש, אבל המחבל הגיע להרוג אותו! אני יכול להבין את מי שזה מכעיס אותו וגם את מי שמצדיק את זה".
אשאל אחרת: צריך להכניס את החייל הזה לכלא?
"בישראל יש חוק וצריך ללכת על פיו. לא יודע אם כלא, אחרי הכל החייל הרג מחבל. האם זאת הדרך לעשות את זה? לירות לו בראש? לחלוטין לא. אבל הוא הרג בסוף מחבל. אין פרופורציות. בסוריה טובחים אלף ביום וכאן מתעסקים בחייל שירה במחבל?"
* * *
תוך כדי השירות בחיל החימוש וברבנות הצבאית, הוא המשיך לטפח את השאיפה המקורית שלו: להוציא אלבום. הזוג הצעיר השתמש בכספי החתונה - כמעט מאה אלף שקל - לטובת מימוש הפנטזיה. לפני כן, את הפריצה שלו הוא חייב לעידן רייכל, כשהאחרון בחר אותו לבצע את השיר 'אור כזה' באלבום 'רבע לשש'. "הטלפון מרייכל הגיע בנקודת משבר קטנה", הוא אומר. "הוצאתי סינגל והדברים לא עבדו. להופעות, אחרי שכל החברים כבר היו, הגיעו עשרה אנשים. יש הפסדים. ואז הגיע הטלפון מההפקה של רייכל והוא זימן אותי לאודישן. אז מצד אחד זה כמו חלום ומצד שני - חשש נורא גדול. איכשהו יצא לי להגיד במהלך הפגישה שאני לא שר כל דבר, מבחינת טקסטים. ונורא חששתי שהוא ייתן לי משהו כמו 'ממעמקים' ואני לא אוכל לסרב.
"אני זוכר שהסתובבנו בתל־אביב ואת המבטים של אנשים, מי זה החייל הדתי שמסתובב עם רייכל. הוא לימד אותי את השיר ברחוב".
קצת מוזר, לא?
"הוא לא שולח את השיר הביתה, מטעמי ביטחון. נגיד אצל שלמה ארצי כן שלחו לי את השיר הביתה".
איך היה לעבוד איתו?
"הוא קונטרול פריק רציני, הבוס. מכתיב הכל. אני מרגיש שיש לי גם אופי כזה. אצלו זה הפתיע אותי. כשהיינו באולפן היו שם אנשים מהד ארצי והוא שאל אותם, לידי, 'למה אתם לא מפיקים לישי אלבום?' אז הם אמרו, 'רצינו אבל הוא לא רצה'. זה היה חלקית נכון. ואז הוא אמר לי בצד, 'אתה בחור לא פראייר'. זה נתן לי טפיחה על השכם, שאני בכיוון הנכון. התארחתי אצלו בהופעה בזאפה והוא היה נורא רגיש אליי. כשאני מופיע איתו אני קורא לו 'שלמה המלך'".
מה למדת מהחוויה עם רייכל?
"שאם אין אני לי מי לי. התקשרתי אליו אחרי יומיים ואמרתי, 'שמע, אני חולם על השיר הזה בלילות', ואז קבענו והקלטתי את זה די מהר. זה הכניס אותי לפרופורציות והבנתי שאם אני רוצה משהו, זה עליי. אני צריך לעשות עבודה כדי להגיע לקהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות ביישן".
דווקא על ההזדמנות המהירה יותר להצלחה - ריאליטי מוזיקלי, 'דה ווייס' אם להיות ספציפיים - ויתר. "קל להגיד שזו הייתה בעיה הלכתית. אני בטוח שאם זה היה העניין, אפשר היה להתגבר על זה. לא רציתי להצליח דרך ריאליטי. אני גם לא בנאדם תחרותי. זה לא עושה לי טוב. זה היה מכניס אותי ללחצים ולחרדות. מבחינה הלכתית, נגיד שאני מגיע לגמר עם מתמודדת וכנהוג אנחנו עושים דואט משותף - איך אני יוצא מהדבר הזה? למה לי להיכנס לזה בכלל? הפורמט הוא זה שמכשיל אותך ועכשיו אתה בא בטענות? לא רציתי להכניס את עצמי לזה".
ללא עזרת הפריים־טיים, מסלול הסולו כלל גם השלמת פערים, למשל את כל הדיסקוגרפיה שהפסיד עד גיל 18. "אני זוכר שאמרו לי באלבום הראשון שאני מזכיר את סטיבי וונדר, אז אמרתי אחלה, אבל מי זה סטיבי וונדר?" הוא צוחק. "היום אני יכול להגיד שהוא מדהים".
כיום יש לו כבר כמה גינונים של כוכב. לפגישה בבית הקפה הכשר הוא מגיע טיפ טופ. במגזר מרננים שריבו אוהב להתלבש. חולצת כפתורים אופנתית. מכנסיים גזורים היטב. זקן מטופח. אלמלא הציציות והכיפה השחורה (מבד - לא מקטיפה כנהוג אצל החרדים), הוא היה נראה כמו עוד תל־אביבי. אבל הטקסטים הם סיפור אחר. למשל, החלטתו לכתוב רק על אמונה ועל רוח יהודית. שירי אהבה חפשו במקום אחר. "נזיר, לפי התורה, מקדיש את עצמו לשם שמיים, לא שותה יין ולא מסתפר. מבחינתי זה היה המקום שכיוונתי אליו. אמרתי שבכישרון שיש לי אין שום היגיון. אז זה משהו להחזיר בחזרה".
אביתר בנאי יכול לכתוב שירי אהבה ואתה לא?
"שמעי, הייתי ילד חרדי וככה החלטתי. אין בזה היגיון. היום אני יותר פתוח ויכול להיות שכיום לא הייתי מקבל החלטה כזאת. אבל האמת היא שאני גם לא יודע אם הייתי עושה את זה מיוחד או טוב. אני מרגיש שנכנסתי למשבצת מסוימת וזה מוכיח את עצמו".
מתי אמונה ומוזיקה לא הולכות יחד?
"לא כל הזמן אתה יכול לנגן ולשיר. נגיד ספירת העומר. אין איסור לנגן בשבת, אבל אסור להחליף מיתרים בגיטרה. ויש את שאלת הקהל המעורב".
שאלה טובה.
"העניין הזה מאוד מורכב. התייעצתי עם הרבנים שלי, הרב אילני והרב אליעזרוב, שנמצאים במקום בשם 'נפש יהודי'. הם מתונים עם ראש מאוד פתוח".
ומה הוחלט?
"תלוי. נגיד אלפיים איש בניצנים להרקיד אותם - אני לא אעשה. ברמה ההלכתית להרקיד בנים ובנות, כשאני יוזם את זה, זה מהווה בעיה".
ובזאפה זה בסדר?
"כן. כי אנשים יושבים ומקשיבים למוזיקה. לא רוקדים".
עד כמה רבנים מעורבים בקריירה שלך?
"בואי נגיד שהיום לא על כל צעד אני שואל. אני גם אדם שקשה לו לקבל מרות. ומצד שני יש לי את הרקע הדתי שלי. זה לא פשוט בשבילי לבוא ולשאול. מפחיד שיגידו לך לא. למזלי הם בדרך כלל די חושבים כמוני".
היית שר עם אישה?
"לא הייתי עושה עכשיו דואט או עולה לבמה עם אישה, ממקום הלכתי".
חנן בן ארי ביצע דואט עם עברי לידר. לגיטימי?
"(נבוך) לא לגיטימי אישית בשבילי, אבל אין בזה שום בעיה".
לא הבנתי.
(ממש נבוך) "שאחרים יעשו את זה וזה בסדר. אני כתבתי שיר להראל סקעת שפנה אליי".
ואתה מסוגל לעמוד איתו על במה אחת ולשיר?
"אני חושב. הצעתי לו להתארח אצלי. בתאריך שרציתי הוא לא היה יכול. לא חושב שיש איסור. אני בא ממקום של גישור".
יש חלקים בקהל שלך שלא יאהבו את זה. ח"כ בצלאל סמוטריץ' קרא להומואים "בהמות" בעבר.
"אני מניח שיכולים לצאת עליי. אבל אולי גם בגלל שהכרתי אנשים קרובים שהם כאלה, למדתי להסתכל על דברים קצת אחרת. מסקנה אחת נורא ברורה לי: אל תיכנס לראש של אחרים. אל תנסה לחנך אותם. יש אנשים שמוסמכים לזה. אתה לא. גבר שיש לו נטיות והוא נולד ככה - אז למה שיבואו אליו בטענה? הוא לא בחר את זה. זה משהו עמוק ואישי. יש שאלות שאין עליהן תשובה וזה בסדר. לא צריך תשובה לכל דבר".
לפנייה לכתב/ת 
