מיוחדת במינה
"יחסי אישות" במקום "סקס", "מגע ניטרלי" במקום "משחק מקדים", שרטוטים בעט ונייר במקום תמונות של איברים אינטימיים. תכירו: מיכל פרינס, חוקרת מגדר וסקסולוגית שנחשבת לד"ר רות של הכיפות הסרוגות ומי שמלמדת את אנשי המגזר שגם להם מותר ליהנות מיחסי מין. צריך רק לדעת איך לגעת
אולפנה החרדית היא חונכה לתפקיד האישה הטובה. "להתחתן עם בחור ישיבה, לפרנס, לגדל את הילדים ולחייך אליו מדי ערב, כשהוא חוזר מבית המדרש". חברותיה לכיתה זעקו "שומו שמיים" כשבישרה להן שהיא מתגייסת לצבא והזהירו אותה שהמדים יקלקלו אותה ושהיא לעולם לא תתחתן. כיום, בדרך לדוקטורט בלימודי מגדר, מיכל פרינס נושאת בתואר "ד"ר רות של הכיפות הסרוגות" ורואה בו מחמאה. ובכל זאת, בראיון הפתוח שהתנהל בביתה סביב שולחן האוכל המשפחתי, כשבעלה מטגן שניצלים וארבעת ילדיה שותפים לשיחה, רק מילה אחת לא נשמעה: סקס.
אסור להזכיר את המילה המפורשת?
"לא. במגזר שלנו לא מדברים על 'יחסי מין', אלא על 'יחסי אישות'. זה מה שאני אומרת בהרצאות שלי וגם לזוגות מהמגזר הדתי־לאומי שבאים אליי להדרכה פרטנית".
המונח המכובס הוא עלה תאנה?
"ממש לא. אני מדברת בשפה נקייה, בהתאם למגזר שממנו אני באה ושאליו אני פונה, והעובדה שאני יושבת מול בני הזוג, בכיסוי ראש ובשמלה, עוזרת לי לעבור מסך אצלם ומקלה עליהם להיפתח. אם הם הגיעו אליי, זה לא מפני שהם רוצים לשמוע על קדושה. הם מעוניינים בתכלס, מפני שהיהדות היא מאוד בעד מיניות. בזמנים המותרים, כמובן. חשוב לציין שרוב אלה שמבקשים הדרכה הם זוגות טובים, עם קשר חזק. האישה אומרת: 'בעלי חמוד, אבל הוא לא יודע מה לעשות כדי שיהיה לי נעים', ואני מבינה אותה וגם אותו. במשך שנים הוא חיכה שבת קול תרד מהשמיים ותורה לו מה לעשות, אבל היא לא ירדה. איזה מזל שהוא שאל את הרב שלו אם מותר לו לבוא להתייעצות איתי, והרב השיב שזה הרבה יותר ממותר — שזו מצווה".
בניגוד לסקסולוגים מקצועיים, המעבירים את משנתם בעזרת מצגות הכוללות שרטוטים אנטומיים ותמונות מפורשות, הציוד של פרינס פשוט ודל. עט ודף. יותר מזה היא לא צריכה. בלי עזרת סרגל היא מותחת קו ישר המפריד בין שני צידי הדף. באחד החצאים היא מציירת גרף עולה ויורד, וכשהיא נשאלת אם זה רמז לזקפת הגבר, היא לא מסמיקה.
"הגרף הזה מייצג את החשק המיני של הגברים", היא מסבירה. "הוא קיים כל הזמן, בוקר, צהריים וערב, שבעה ימים בשבוע, כולל שבת וחג. 'מאמי, את רוצה? סבבה'. שלב העוררות שלהם קצר, ואחרי האורגזמה הם מפנים את הגב והולכים לישון. ברור שקיימים מקרים חריגים, וכשהגבר מתאר בעיה ספציפית, אני מפנה אותו לאיש מקצוע, רופא אורולוג או פסיכולוג, אבל הגרף הזה הוא נרמול של המצב".
גם בחצי השני של הדף היא מציירת גרף עולה ויורד, אלא שבניגוד לזה של הגבר, הוא הרבה יותר גבוה ורחב. "דורות רבים גדלו על מאסטרס וג'ונסון, שפירסמו את הממצאים שלהם בשנות ה־50 של המאה שעברה, אבל לא הצליחו להבחין בין גברים לנשים", היא מספרת. "הפסיכיאטרית רוזמרי בסון, שחקרה את המיניות הנשית, מצאה שהאישה לא נמצאת במקום של חשק נון־סטופ, ושהיא מתחילה את חיי האישות ממקום נייטרלי. לכן אי־אפשר לבוא ולגעת לה במקומות האינטימיים לפני שהיא מתעוררת. גם אין טעם לבוא בטענות לאישה ולהטיח בה: 'למה את לא כמוני?' היא לא כמוך מפני שהיא אישה".
זו כל התורה?
"על רגל אחת. חשוב לי שבני הזוג יבינו שהבעיה שמרחיקה ביניהם לא נובעת מהם. זו בעיה תרבותית שמקורה בהבדל הפיזיולוגי בין גבר לאישה. בנוסף לכך קיים מודל מעגלי: אם עברת חוויה נעימה, תרצי להיכנס אליה פעם נוספת. אם החוויה הייתה שלילית, החשק שלך פוחת. אם תשאלי אותי מה ההבדל בין ההדרכה הזו, שאני נותנת לזוגות דתיים, ובין הדרכה לזוגות חילוניים..."
אז?
"אין שום הבדל. בעצם אולי כן. לזוגות חילוניים, ובמיוחד לכאלה שחיו ביחד לפני החתונה, כבר יש שפה. האישה מספיק בוטחת בגבר כדי לומר לו מה היא כן ולא אוהבת. אבל זוגות דתיים, שהתאחדו רק בליל הכלולות, לא יודעים לומר".
בני הזוג הדתיים הגיעו אלייך לשיחה, קיבלו מידע ולמדו על שני הגרפים. מה השלב הבא?
"אני מבקשת מהם לקחת פסק זמן זה מזה, להימנע מיחסי אישות בדרך שהייתה מקובלת עליהם עד עתה ולחזור אליי רק בעוד שבועיים. אני מעודדת אותם לעשות דברים ביחד, לגעת בגבול המותר ולחשב מסלול מחדש. בשבועיים האלה של השקט האישה משתחררת מהתחושה שהיא חייבת לרצות את בעלה, וכשבני הזוג חוזרים אליי, אני שואלת אותם אם אפשר להמשיך, אם היא מוכנה לחזור למעגל הזה לאט ובהדרגה. בשפה העממית נוקטים את המונח 'משחק מקדים', והוא לא מקובל עליי. משחק מקדים למה? אני מדברת על 'מגע ניטרלי', שקודם לנגיעה באיברים האינטימיים. אם לאישה יהיה נוח ונעים, היא תיכנס לשלב העוררות מתוך תחושה של אמון במגע של בעלה".
גבר דתי לא מובך כשאישה מתארת לו את נפלאות המשחק המקדים?
"לא בכך אני פותחת את השיחה. יש בילד־אפ, צעד קדימה ושניים אחורה. אני מתבוננת בבני הזוג ובודקת מה השפה שמתאימה להם, מה גורם להם להתכווץ ומה פותח את האוזניים. אני משתמשת בשפה הכי לא מינית כדי לספר על יחסי מין. לגבר אגיד: 'אם לא תעשה את זה בדרך הנכונה, בקצב שלה, זה לא יקרה'. ולאישה אני מסבירה: 'אם לא תגידי או תסמני, הוא לא יידע מה לעשות'. לאחרונה, בתום הדרכה של ארבעה מפגשים, גבר דתי תפס את הראש ואמר: 'לא חשבתי שהמגע הניטרלי יכול לשנות עולם ומלואו, אף אחד לא דיבר איתי על זה', והוא צודק".
אז למה את לא מציעה לגברים דתיים הדרכה גברית?
"כאישה דתית פמיניסטית, קשה לי לחזור לאחור, למצב שבו האישה שוב מתווכת על ידי גבר".
הטסט והדייט
גם השילוב בין טבילה במקווה ובין פמיניזם עלול להתפרש כסוג של סתירה, אבל אצל פרינס (35), שנולדה בירושלים וגדלה באפרת, כל חלקי הפאזל חיים בהרמוניה מלאה. היא השלישית מתוך ששת ילדיהם של רותי כץ (אחות בחדר מיון בבית החולים שערי־צדק) ופרופ' יוסי כץ (מומחה בינלאומי בגיאוגרפיה היסטורית, ראש הקתדרה ללימודי תולדות הקרן הקיימת לישראל באוניברסיטת בר־אילן), אשר הוכרז לאחרונה כחתן פרס ישראל בגיאוגרפיה.
"אמא חלמה שאלך בדרכה ואהיה אחות", היא מספרת. "הצד הטיפולי תמיד היה חזק אצלי, אבל לא היה לי מושג איך אממש את הרצון לעזור ולתת". בתום לימודיה התיכוניים באולפנת הרב בהר"ן בגדרה ("הסתקרנתי לחוות פנימייה"), היא התגייסה לצבא.
הכיצד?
"הבחירה הטבעית שלי הייתה בשירות לאומי, רציתי לעבוד עם נוער או בהדרכת טיולים, אבל התראיינתי בשבעה מקומות ולא התקבלתי. קומבינות. אמרתי לעצמי: 'או שאני לא מספיק שווה או שהמערכת דפוקה'. שנה קודם לכן נפתחה התוכנית של 'הסדר לבנות', גרעין דתי של בנות מהאולפנה שמתגייסות ביחד, והחלטתי 'יאללה'. ביטלתי את הפטור מגיוס שכבר קיבלתי ועברתי את המיונים לצבא. התגובות לצעד הזה היו מעורבות. הוריי מאוד תמכו בי, אבל ראש האולפנה זימן אותי למשרד ואמר: 'אחותנו את, לא משנה מה תבחרי ומה תעברי, כאן ביתך'. התרגשתי. זו אמירה נפלאה. אחר כך הוא הרים את שפופרת הטלפון ואמר: 'תגידי לי לאיזה שירות לאומי את רוצה לצאת ואני מסדר לך'. על זה כבר עניתי: 'לא, תודה'. הבנות הזהירו אותי שאשאר רווקה נצחית, אבל דווקא באותו השבוע הכרתי את גלעד פרינס שהפך לבעלי".
שידוך?
"מה פתאום. חבר של גלעד היה מיודד עם מישהי שלמדה איתי באולפנה. יום אחד היא שאלה אם אני מוכנה להכיר את החבר של הידיד שלה, ועניתי שלא אכפת לי. ביום שבו גלעד ואני קבענו להיפגש, הוצאתי רישיון נהיגה בטסט ראשון וזה ריגש אותי הרבה יותר מהדייט. כשהוא עמד בדלת ראיתי שהוא לא עומד בקריטריונים שלי. אמנם הוא חבש כיפה סרוגה, אבל היה לו שיער ארוך והוא למד בישיבה של מופרעים מבית טוב. שלחתי לו מכתב בדואר שזה לא מתאים לי. חצי שנה לאחר מכן, כשגלעד כבר היה בצבא, הוא שמע שאני מתגייסת ושלח לי מכתב שהגיע אליי בט"ו באב. הוא שאל: 'אולי בכל זאת?' יצאנו כמעט שנתיים עד לחתונה".
היא שירתה כמש"קית הוראה וקצינת חינוך ביד ושם והתקדמה לתפקיד מפקדת יחידת ההסברה במוזיאון, בזמן שהוא שירת בשריון. "רק בבסיס, כשהייתי על מדי ב', לבשתי מכנסיים, פשוט מפני שידעתי שאם אלבש חצאית היא תמשוך יותר תשומת לב". הם התארסו כשהייתה בקורס קצינות, וחברותיה לנשק הרימו את גבותיהן בתמיהה. "הן פירגנו לי", היא נזכרת, "אבל זה נראה להן מאוד זר ומוזר. הייתי הדוסית היחידה. גם אני לא ידעתי איך לאכול אותן. בקורס, כל יום, בשתיים בצהריים, אחרי הארוחה, אחת מהן עמדה במסדרון וצעקה: 'גלולה!' לקח לי זמן להבין שזו תזכורת לכולן, וכשהבנתי נורא הזדעזעתי. ידעתי שהן חילוניות, אבל מה, כולן מקיימות יחסי מין?"
מה ידעת על דרך גבר באישה לפני שעמדת מתחת לחופה?
"הוריי לימדו אותי איך באים ילדים לעולם – ביצית וזרע והאיבר שלו נכנס לאיבר שלה, וקלטתי ש'יחסי מין זה חדירה', מה שמאפיין את המיניות הגברית בלבד – לא את המיניות הנשית, במיוחד לא של אישה שגדלה בצניעות ובלי ידע ואין לה מושג מה היא רוצה. בגיל 15 ראיתי סרט על גבר ואישה שיוצאים לדייט ומתחברים, עולים לדירה שלו או שלה, וכשהם נכנסים לחדר השינה הם סוגרים את הדלת ויש חושך. קאט. ידעתי שבני זוג מקיימים יחסי מין לא רק לצורך רבייה, ובשיעור הדרכת כלה הסבירו לי את הלכות נידה".
למה לא ביקשת הדרכה מפורטת יותר?
"חברה מהבסיס הלכה למפקדת וביקשה: 'תני למיכל ולי את כל השמירות משתיים בלילה עד ארבע לפנות בוקר כדי שאף אחת לא תרצה להתחלף איתנו'. במהלך השמירה היא תיארה לי איך זה קורה, אבל זה לא תרם לי הרבה. ממש לפני החתונה מישהי מהמגזר שלנו אמרה לי: 'מי שנעים לך איתו ביומיום לא יהיה מאוד שונה באינטימיות, גם שם הוא ידאג לך וישמור עלייך', ובזה היא צדקה. ידעתי עם מי אני מתחתנת. הוא לא נפל עליי מהשמיים, בהפתעה".
מראשית נישואיהם הם גרו ביישובים מעורבים, דתיים וחילונים ("כי כולנו עם ישראל"), ועכשיו הם משתכנים בבית שכור בשדה־בֹעז, מאחז לא חוקי במרחק רבע שעה נסיעה מירושלים המונה 30 משפחות בלבד. "המצפון שלי שקט, לא גזלתי", היא טוענת. "המאחז הזה יושב על אדמות סקר שלא שייכות לאף אחד. מבחינה כלכלית לא משתלם לגור כאן, אנחנו משלמים גם עבור הכביש והתאורה, אין בזק, אין אינטרנט ובכל הבית יש רק שתי נקודות שבהן אפשר לדבר בסלולרי, אבל יש לנו חיי קהילה. בשמחת תורה בתי הבכורה חגגה בת־מצווה, עלתה לתורה ואני עמדתי לידה. הנשים עברו לעזרת הגברים, הגברים עברו לעזרת הנשים, וזה היה אורתודוקסי לחלוטין".
גלעד פרינס עובד ב"גיור כהלכה", בית דין לענייני גיור שמציע מסלול אישי למי שמבקש להתגייר ("גם לי יש שליחות, לעזור לכל מי שהרבנות דפקה אותו", ומתחיל לימודי תואר שני במינהל ציבורי. אצלה, התארים באו יחד עם הילדים. את נעה (12) ילדה במהלך הלימודים לתואר ראשון לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. את עדי (9) ילדה במהלך התואר השני בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
ואז הגיע המהפך. "גיסתי, אחותו של גלעד, הציעה לי ללמוד הדרכת כלות", היא משחזרת. "לפני שמונה שנים לא היה שום מקום שבו למדו ולימדו בצורה מסודרת מיניות לדתיים. זה היה נושא שלא דובר בו, אפילו לא בין חברות. נרשמתי לקורס של צֹהר והרבנית דיברה על הלילה הראשון. זה הציק לי מאוד. הרמתי את היד ושאלתי: 'מישהו יודע מה קורה אחרי הלילה הראשון?' והיא ענתה לי: 'כולם נהנים, הכל בסדר' או 'לכל הזוגות קשה בהתחלה, אבל עם הזמן הם מסתדרים'. דווקא הטון הבטוח שבו נאמרו התשובות הגביר אצלי את סימני השאלה. כיוון שאני מגיעה מבית של אקדמיה ואבא שלי תמיד אמר לי: 'כשיש שאלה הולכים לחקור', נרשמתי לחוג למגדר וכתבתי תזה על התמודדות של נשים דתיות עם מיניות וגוף אחרי החתונה".
גם גברים בסיפור
שני חששות ליוו אותה במחקר הראשון, שכלל 12 נשים. "חששתי שהנשים הדתיות־לאומיות לא ישתפו איתי פעולה, כי מה פתאום לדבר על מין, וחששתי שמא אגלה שאין לי קייס מפני שהכל בסדר. שני החששות האלה התבדו. בתוך חמש דקות נשים הכניסו אותי לחדר השינה שלהן, שיתפו אותי בסודות שהתביישו לגלות לאמהות שלהן, ובסוף התזה היה לי ברור שאני חייבת לעשות עם זה משהו. לפני חמש שנים הקמתי את מרכז יה"ל (ייעוץ והדרכה לחיי אישות), יחד עם הרב רפי אוסטרוף, יו"ר המועצה הדתית בגוש עציון, שעוסק בחינוך זוגות. הוא אמר לי: 'אל תשכחי שיש גם גברים בסיפור, צריך להסתכל על שני בני הזוג', ויצאנו לדרך. ראיתי מול עיניי שלושה גושים. בצד אחד זוגות שאצלם הכל בסדר, בצד השני זוגות שזקוקים לטיפול בגלל בעיות אישיותיות, ובאמצע — מלא אנשים נורמלים שהדבר היחיד שהם צריכים הוא מידע".
הדרכה אחרי החתונה יותר חשובה מהדרכת כלות המתבצעת לפני הלילה הגדול?
"אין לי ביקורת על מדריכות הכלות, הן משוחחות עם אישה שעוד לא התנסתה בחיי אישות, וזה כמו ללמד שחייה מחוץ למים. אני אומרת: 'בואי תעברי את החוויה הראשונית, טובה או לא, ואז בואי או בואו ביחד ללמוד'. מחקרים הוכיחו ששיא המיניות של האישה הוא בגיל 40־35, אחרי שסיימה את הלידות, אבל הנשים שמגיעות אליי הן בנות 30, כי הדתיות הלאומיות מתחילות את חיי המשפחה בגיל צעיר ואחרי ארבעה ילדים הן אומרות: 'עכשיו תורי'. זכותן".
במרבית המקרים, הנשים הן שיוזמות את הפנייה ומגיעות עם או בלי בעליהן, על פי בחירתן. "התמונה עגומה", פרינס מעידה. "זו מספרת שהיא שוכבת לישון לפני בעלה, כדי שלא יעלה בדעתו להתקרב אליה. השנייה מספרת שבשבועיים המותרים בחודש היא הופכת לחולה. השלישית אומרת שיש לה בעיה בוויסות תחושתי, ולכן קשה לה כשבעלה נוגע בה, וכשאני שואלת: 'את הילדים שלך את מחבקת?' היא מבינה שיש משהו במגע של בן זוגה שלא נעים לה, מפני שהוא נוגע באיברים האינטימיים לפני שהגוף שלה מוכן".
העבודה, מודה פרינס, חידדה את הפמיניזם שלה. "הוא קינן בי מילדות מפני שגדלתי בבית שוויוני לא רק ברמה של מי מבשל. הוריי ציפו ממני ללכת לבית כנסת בערב שבת ובשבת בבוקר, בדיוק כמו שציפו מאחיי לשבת עד סוף התפילה. אבל אין ספק שהפמיניזם גבר כשגיליתי שרוב ספרי ההדרכה לחיי אישות נכתבו על ידי גברים שמייעצים לאישה: 'אם לא בא לך, אז פעמיים בשבוע תני לבעלך מתנה'. הגוף שלך הוא מתנה? את לא יכולה להביא במתנה את הגוף שלך אם את לא רוצה".
בהרצאות שלה היא מזהה תסיסה ומחאה. למשל, "נשים קמות ואומרות: 'אבל בעלי יהיה מסכן אם לא אתן לו, הוא יהיה עצבני, יכאב לו'. במקרה כזה אני שואלת את האישה: 'הבעל שלך ירצה לקיים יחסי אישות כשהוא יודע שאת לא שם? את חושבת שהוא לא מרגיש שאת לא איתו? עדיף שתשקיעי בעצמך ותלמדי על גופך כדי להיות שם באמת במקום לרחם עליו'. זה רגע של הארה, של גילוי והלם. ואני בטוחה שבעולם החילוני המצב לא טוב יותר. כמה בחורות עושות את זה בגלל לחץ חברתי? כדי שהוא לא יחשוב שהן 'כבדות' ו'לא זורמות'? השינוי יגיע מהתרבות. מספיק לקרוא לזה 'חבירה' במקום 'חדירה'. אם נשנה את השפה ונעשה חינוך מחדש, אנשים יראו את האור, יהיה להם כיף, הם ייהנו".
במקרים קשים במיוחד תציעי לגבר להיעזר בסרוגייט?
"עד כאן. זה לא יעבור במגזר שלנו, וגם בקרב מטפלים חילונים אין קונצנזוס בעניין הזה. ולא אציע לאישה להשתמש בעזרים מכל מיני סוגים. זה לא יעבור אצלה. אני מסתכלת על זו שיושבת מולי. לא לכל אחת מתאים לגעת בעצמה, לרובן זה ייראה זר ומוזר, ולכן נחשוב ביחד על דרכים אחרות. במקרים רבים אני משמשת חדר מיון ומפנה לאנשי מקצוע, רובם דתיים־לאומיים. אני לא מטפלת ולא פסיכולוגית, ולא מתיימרת להיות אחת מהשתיים, וגם המחיר שלי בהתאם. רק 200 שקל לפגישה, מפני שזוג צעיר, שלא יכול לשלם 600 שקל לפגישה, יפרוש מההדרכה ויחווה כישלון נוסף".
תמליצי על גירושים?
"אני לא מפחדת מהמילה הזאת ולא מנופפת בדגל של 'נישואים בכל מצב', אבל במגזר שלנו, אם וכאשר מדברים על גירושים, זה לא יושב על בעיה מינית, אלא על מערכת יחסים קשה ולפעמים אף אלימה. פעם גבר אמר לי: 'אם לא נמצא פתרון אנחנו מתגרשים', וזה מאוד הלחיץ אותי מפני שאני לא מרגישה שאני יכולה להיות הפתרון האחרון. גלשנו לשיחה והגבר סיפר: 'אשתי קראה בעיתון שיש אנשים א־מיניים והחליטה שהיא כזאת'. פניתי אל האישה והיא אישרה: 'נכון, אין לי שום משיכה, אז למה הוא צריך להיות איתי? שימצא מישהי מינית'. שאלתי אותה: 'לפני החתונה נמשכת אליו? רצית לחבק אותו?' והיא ענתה: 'כן, אבל לפני החתונה לא היה מגע, הייתה רק משיכה'. גרמתי לה להבין שהיא הפכה לא־מינית, כהגדרתה, רק אחרי שהתנסתה ב'יחסי מין זה חדירה'. כשקיימה יחסי אישות על פי המודל הגברי, היא הלכה לאיבוד, אבל זה לא מצב חסר תקווה".
במקביל לכתיבת הדוקטורט הולידה פרינס את יאיר (6) ואדוה (3). כקצינה בדרגת סרן היא יוצאת פעם בשנה למילואים כקב"נית בלשכת הגיוס בירושלים, היא מפגינה נגד חוק המקוואות ("כדי להחזיר לאישה את האוטונומיה על גופה, זכותה לטבול כרצונה") וגם יצרה סדרת קלפים, "גשר לקשר", המשמשת אותה בשיחות עם נערות. "אנחנו גדלנו בדור שלא דיבר, שתקנו מאוד, אבל אם נחנך את הילדים שלנו למיניות מגיל אפס, הם לא יזדקקו להדרכה בבגרותם".
אבל הסנדלר, היא מודה, הולך יחף. "עדי ויאיר דנו בכובד ראש בסוגיה מי חשוב יותר — אמא או אבא", היא מספרת. "עדי אמרה שאמא יותר חשובה מפני שהיא בהיריון והיא זו שיולדת. יאיר ענה לה שאבא יותר חשוב מאמא מפני שהוא זה ששובר את הביצית וככה תינוק בא לעולם". •
לפנייה לכתב/ת 
