מועדון הברון

הלורד ג'ייקוב רוטשילד לא אוהב את השיר "לו הייתי רוטשילד". כן, הוא צפה ב"כנר על הגג" ומכיר את השיר היטב. הוא גם מכיר את האמירה "אני לא רוטשילד", שעוברת מדור לדור, ממש כמו הכסף במשפחתו. וגם עליה הוא לא מת. למה? "כי אני לא חושב שכסף הוא ערובה לאושר".

זה משפט שרק אדם עשיר יכול לומר. כסף יכול לפחות להפוך רגעים אומללים למתוקים יותר.

"אנשים עשירים הם כמו כולם — יש מאושרים ויש אומללים. חלקם מאושרים כי הם השיגו משהו בחייהם והגשימו את עצמם, אבל אני מכיר גם לא מעט עשירים לא מאושרים. באופן אישי, אני לא אדם שמתפאר בכסף שלו. יש לי מטרות ומחויבויות שחשוב לי להשיג, והכסף מסייע לי לממש אותן".

לו הייתם רוטשילד, הייתם לובשים אפודה נוחה מעל חולצת כפתורים. שום דבר ראוותני. אבל את המפגשים שלכם הייתם בכל זאת עורכים בבית ספנסר, מהמבנים האיקוניים ביותר בבריטניה. אחוזה מעוצבת שהייתה שייכת למשפחתה של הנסיכה דיאנה ועברה, כנכסי משפחת רוטשילד, מדור לדור. אחרי שדיאנה ספנסר הפכה לנסיכה האומללה דיאנה, עלה ערך האחוזה, השוכנת במרחק מעוף כתר מארמון בקינגהאם, ובשנת 86' רכש אותה הלורד רוטשילד, בעסקה מעט מסובכת אך אופיינית לבריטים: הוא למעשה חכר אותה לתקופה של 120 שנה, אבל הקרקע נותרה בבעלות צ'רלס ספנסר, אחיה של דיאנה. האחוזה שומרה ואת קירותיה מעטרות יצירות אמנות, חלקן נדירות, ורוטשילד קבע בה את משרדי חברת ההשקעות הגדולה שלו. אבל אל תטעו: כל העושר הזה, ממש כמו הלורד רוטשילד עצמו, הוא אריסטוקרטי, מעודן ונונשלנטי. כסף ישן, שלא זועק את שמו ברבים.

עם חברי מסדר ההצטיינות של המלכהאליזבת

כמו שאר בני המשפחה, הלורד רוטשילד בן ה־80 מיעט להתראיין בחייו ונחשב לסרבן ראיונות. המרדף אחר אור הזרקורים זר לו, אולי משום שהוא מנהל את עסקיו בשקט, בלי צורך בפרסום או ביחסי ציבור. גם לראיון הזה הוא מתמסר בקושי, קוטע אותו לא אחת כדי לדבר על הפעילות הפילנתרופית שלו, מודד מילים. את חוסר הנחת משאלה כזו או אחרת הוא עוטף בניסוח בריטי מעודן ואדיב.

גם על העובדה שהקשר שלו לבית ספנסר לא נתחם בקירות, והוא אחז בידידות קרובה עם הנסיכה דיאנה, הוא לא מרחיב. "היא הייתה ידידה טובה שלי, אישה נפלאה", הוא מקמץ במילים, ולא מספר גם על האנשים האחרים ששמם נקשר בשלו, כמו וורן באפט או ביל קלינטון, שהתארחו באחוזת הפאר של רוטשילד במחוז בקינגהאם, או על ידידיו האחרים, דיירי ארמון בקינגהאם. "אני מיודד עם בני משפחת המלוכה, מחבב ומעריך אותם. אבל אין בינינו דבר מעבר לכך", הוא אומר.

תחרות ידידותית

כדי להבין את אילן היוחסין של הלורד רוטשילד, צריך לגלות הבנה בהיסטוריה — ובבוטניקה. מדובר בעץ מסובך. הגרסה הפשוטה מתחילה במאה ה־18, עם מאיר אמשל רוטשילד, שנולד בגטו היהודי בפרנקפורט בשם מאיר אמשל בוייר. אביו, משה, היה בעל חנות קטנה למסחר במטבעות ושם נבטו כישוריו העסקיים המפותחים של הבן. לאחר שהתייתם מאביו, עבר מאיר לעבוד בבנק קטן, וכשעסקיו עלו יפה — קנה חלק מהבעלות על הבנק, עד שבשלב מסוים פרש ממנו כדי לפתוח בנק משלו. הלוגו הראשון של הבנק החדש היה סמל המשפחה, מגן אדום — בגרמנית: רוט שילד — ומשם קיבלה המשפחה את שמה החדש. ההמשך ידוע: הבנק הפך לאימפריה כלכלית והאב מאיר פיזר את בניו בכל רחבי אירופה, כדי שיקימו שלוחות בכל מקום. במקביל הקפיד לחתן אותם עם יורשות של משפחות עשירות מאוד כי כסף, כידוע, הולך עם כסף. את הונה הגדול עשתה המשפחה במכירת איגרות חוב ממשלתיות, בהלוואת כספים לבתי מלוכה ובמימון צבאות. ממשלות שונות, כמו ממשלת צרפת, לוו ממנה כספים למימון פרויקטים תעשייתיים גדולים, בהם פרויקט כריית תעלת סואץ.

עם בתו הסופרת והקולנוענית. "מוסר העבודה שלנו עובר מדור לדור"

כיום כוללת המשפחה, הפזורה ברחבי אירופה, חמישה ענפים עיקריים: הענף הצרפתי, שממנו יצא הברון אדמונד דה־רוטשילד, הנדבן הציוני הגדול בתולדות ישראל, שעל שמו קרויים בין השאר בנימינה וגן הנדיב, כמו גם אינספור רחובות ברחבי המדינה; הענף האוסטרי, שאיבד חלק גדול מהונו כשהנאצים החרימו אותו; הענף האיטלקי, שחלקו הגדול נמחק בגלל תמורות פוליטיות; הענף הגרמני, שגם הוא איבד את הונו בתקופת השואה וחזר לפעילות עסקית בשנות ה־80; והענף הבריטי, שהלורד ג'ייקוב רוטשילד נמנה עם צאצאיו, שנחשב ליסוד חשוב בכלכלה הבריטית בשתי המאות האחרונות.

הלורד רוטשילד הרביעי נולד ב־1936 בבריטניה, כנתנאל צ'רלס ג'ייקוב רוטשילד, השני מבין שלושת ילדיהם של ויקטור — מדען, מנהל בכיר בענקית הנפט ההולנדית "של" ויועץ לממשלת בריטניה, ואשתו הראשונה ברברה. ג'ייקוב התחנך באיטון, המוסד החינוכי היוקרתי ביותר בבריטניה, והשלים תואר בהיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד, לפני שהחל לעבוד בבנק המשפחתי. הוא נשאר שם עד 1980, אז פרץ סכסוך משפחתי כשהשליטה בבנק, שהייתה בידי אביו של ג'ייקוב, עברה לאחד הדודנים, וג'ייקוב, שראה עצמו מועמד טבעי לרשת את הבנק, פרש מהעסק המשפחתי והקים את חברת ההשקעות RIT.

"ההבדל הגדול בין משפחת רוטשילד של פעם ובין זו של היום הוא העובדה שבימיה המוקדמים של האימפריה, חמשת הבנים של מאיר אמשל עבדו קרוב וביחד. היום בני המשפחה מתחרים אלה באלה", אומר הלורד רוטשילד. "אבל זו תחרות ידידותית. החברה שלי, למשל, היא חברת השקעות עם זרוע פילנתרופית, שמתחרה בחברות השקעות אחרות, ולא בהכרח בבנקים ובחברות האחרות של המשפחה. אל תשכח שהחלקים השונים של אימפריית רוטשילד הם למעשה יחידות עצמאיות".

הנסיכה דיאנה. ידידות קרובה

ובכל זאת, עם כל הכבוד לידידות, פרשת מהבנק המשפחתי בעקבות סכסוך עם דודנך.

"סכסוך היא מילה חזקה מדי. היו בינינו חילוקי דעות. אבא שלי, שהיה מדען, הפחית את האחזקות שלו בבנק אחרי מלחמת העולם השנייה, ודודני השווה את האחזקות שלו לאלה של אבי והפך למנהל הבנק בפועל — אבל הייתה לנו שליטה. כשאני נכנסתי לעבוד בבנק, היה לי מספר קטן יחסית של אחזקות. הייתי צעיר ורציתי לעשות דברים בעצמי ובדרכי, ולכן החלטתי לייסד אימפרייה קטנה משל עצמי. היום הדודן שלי ואני חברים טובים וקרובים".

ותודה מקישקשתא

תולדות משפחת רוטשילד כרוכות באלה של מדינת ישראל מאז הקמתה. הזרועות השונות שלה תורמות עד היום לפרויקטים רבים באמצעות "יד הנדיב", הקרן הפילנתרופית של המשפחה בישראל. בין היתר תרמו לבניית משכן הכנסת ובית המשפט העליון, להקמת הספרייה הלאומית (ראו מסגרת), למרכז לטכנולוגיה חינוכית ולאוניברסיטה הפתוחה. גם קישקשתא, רגע ודודלי ואוזה ובץ חבים את הקריירה שלהם למשפחה, שתרמה להקמת הטלוויזיה החינוכית.

בעולם הפילנתרופי היום, תרומות רבות לא נובעות רק מטוב ליבם של התורמים, אלא משמשות גם לנטוורקינג ולהאדרת שמו של אדם זה או אחר. אך במשפחת רוטשילד מקפידים שלא להתפאר במפעלי הנדבנות. לא מחפשים תשומת לב, רק הכרת תודה.

הברון אדמונד דה רוטשילד

התכונה הזו בולטת גם בשיחה עם רוטשילד, שישב לאורך השנים בדירקטוריונים של תאגידי ענק, בהם BSkyB, מזרועות התקשורת הגדולות של רופרט מרדוק, ושרשימת תוארי הכבוד שלו ארוכה אף יותר מרשימת הישגיו העסקיים. הוא חבר "מסדר ההצטיינות", אות כבוד המוענק באופן אישי על ידי המלכה אליזבת, בעל אות מסדר האימפריה הבריטית, ומחזיק במדליית כבוד על תרומתו לאמנות ולפילנתרופיה מטעם הנסיך צ'רלס ובשורה נוספת של תארים, בהם פרס ויצמן, שניתן לו בישראל. הוא נשוי לסרינה מארי דון, צאצאית אצולה של משפחה קנדית ומשפחה בריטית מפורסמות והם הורים לארבעה, בהם חנה רוטשילד, סופרת ותסריטאית ידועה בבריטניה, ונתנאל פיליפ, המנהל עסקים חובקי עולם. המשפחה מתגוררת בלונדון, אבל מחזיקה בתים גדולים במקומות נוספים בעולם, בהם גם קיסריה.

אבל יותר מאשר על תאריו, על נכסיו, או על קרנות הון סיכון, רוטשילד משתוקק לדבר על ההיסטוריה היהודית ועל מדינת ישראל. "החיים שלי הם לא רק עסקים, אלא המחויבות הפילנתרופית שלי למטרות שונות ולחיים הישראליים שלי", הוא אומר. "אני אדם סנטימנטלי, גם כלפי משפחתי, וגדלתי בתרבות ובעולם של הערכים הללו, שבהם אני מאמין. העובדה שישראל הפכה להצלחה גדולה הביאה לכך שהיא חוותה את הטוב ואת הרע ביותר. הטוב ביותר הוא היותה מדינה דמוקרטית מצליחה. הרע ביותר הוא הסיטואציה במזרח התיכון, הקושי לדעת מה צופן העתיד והבעיות שבהן נתקלת מדינה קטנה מוקפת במיליוני ערבים".

ומצד שני, אתה חי בבריטניה ושומע חדשות לבקרים את הקריאות לחרם.

"חרם על ישראל הוא טעות אדירה. יש במזרח התיכון אתגרים גדולים ובעיות רבות שצריך לפתור, וצריך לעיתים לפעול ביד קשה. אבל זו טעות אדירה לנסות לתקן את המצב באמצעות חרם".

יש בעולם מי שיאמרו שמדובר בדרך לגיטימית למחות נגד מדיניות בעייתית.

"הייתי מעדיף שאנשים באקדמיה יקראו וילמדו קצת על ישראל במקום להחרים אותה. גם הקריאה לסמן מוצרים מהתנחלויות והכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית הן בעיות אמיתיות. כשאכפת לי מנושא מסוים, אני לא קם ומטיף, אלא מנסה לפתור את הבעיה בצורה הגיונית. הדרך היא באמצעות דיון ולא חרם. הרי בסופו של דבר, הבעיה של ישראל יכולה להתקשר לבעיות שיש היום באיראן ובעיראק. אם תהיה מדינה פלסטינית, יהיו בה בחירות וחמאס ינצח— וזה ישנה את כל התמונה. מה תעשה ישראל בסיטואציה כזו? אי־אפשר להעמיד את עתידה בסכנה".

כשאתה רואה את מדינת ישראל היום, אתה מרוצה?

"כמובן אינני שמח מאספקטים רבים של המדיניות הישראלית, אבל אני לא מתערב יותר מדי ומגביל את המעורבות שלי לאספקטים פילנתרופיים. אני מבקר בישראל כבר 50 שנה ומנסה לפעול כדי לשנות באמצעות עשייה, כמו סיוע למיגור האבטלה במגזר הערבי או סיוע לנשים. גם הקמת הספרייה הלאומית היא פרויקט חשוב מאוד בעיניי. אנחנו משפחה נאמנה לישראל. תמיד היינו".

הברון אדמונד דה־רוטשילד תרם בין השאר באמצעות רכישת אדמות מערבים והפיכתן לאדמות יהודיות. היית עושה דבר כזה היום?

"אני לא חושב, כי זה לא מתאים למדיניות שלי. אני לא רוצה לקנות אדמה לבניית התנחלויות, אלא למצוא פרויקטים מחוללי שינוי בישראל. אני מסייע בבעיות האבטלה או בתמיכה בפרויקטים לאקדמאים, ויש נושאים כמו איכות הסביבה, שלא מקבלים עדיפות עליונה מממשלת ישראל והיה חשוב לי להשקיע בהם. יש פרויקטים חשובים יותר מאשר רכישת אדמות".

שלא במפתיע, ובין השאר בגלל מחויבותה הפילנתרופית המקיפה של משפחת רוטשילד לישראל, זכו הרוטשילדים למקום של כבוד בספר השקרים האנטישמי, בטענה העיקרית שהמשפחה היא ההוכחה לכך שהיהודים שולטים בכלכלה העולמית. הטענה הזו, אגב, הוצמדה להם כמעט מהרגע שבו מאיר אמשל, אבי המשפחה, הצליח להיחלץ מהגטו היהודי בפרנקפורט, והיום זרועים שדות האינטרנט באלפי קליפים וכתבות של שנאה, שקושרים את המשפחה לעלילות אנטישמיות כאלה ואחרות.

"אני מודאג מאוד מהעלייה באנטישמיות בעולם", אומר רוטשילד. "הסיטואציה הקשה בישראל ובשטחים דוחפת אנשים לומר דברים נוראיים. אנשים מרגישים שהמדיניות הישראלית לא נכונה, שההתנחלויות לא תורמות לשיפור המצב, שהמציאות הבעייתית של ערביי ישראל לא טובה. ערבים בכל העולם רוצים לקחת צד וחלקם פונים לאנטישמיות. אני לא מאמין שמישהו בעולם מאמין או חושב באמת שהיהודים שולטים בכלכלה העולמית".

יש כאלה שמשתמשים במשפחה שלך כדוגמה לטענה הזו.

"הבעיה היא באינטרנט, בקלות שבה הוא מאפשר לכל אחד לומר דברים, גם פוגעניים ומעליבים. העלייה של האיסלאם הרדיקלי מובילה גם לאנטישמיות, כי המוסלמים לא תומכים בנו, ורואים את זה היטב בחודשים האחרונים. אבל צריך להבין שיש גם ביקורת לגיטימית כלפי מדינת ישראל והיא תמשיך להתקיים. המחאות לא ייפסקו".

העבודה היא חיינו

חברת ההשקעות RIT של רוטשילד נסחרת בבורסה של לונדון, ובפורטפוליו שלה יש 10,000 משקיעים, לא כולם בעלי הון גדולים. בין השאר היא כוללת את אחת מחברות הנאמנות הגדולות הנסחרות בבורסת לונדון, וברשימת המשקיעים שלה אפשר למצוא עשירי עולם, אבל רוטשילד לא מוכן להסגיר את שמם. איך בכל זאת יודעים? כשהעשירים הללו מסתבכים.

מקרה מייצג אחד התרחש לפני 13 שנה, כשהאוליגרך מיכאיל חודורקובסקי, עד אז האיש העשיר באירופה, בעליה של ענקית הנפט "יוקוס" ויריב פוליטי של ולדימיר פוטין — נעצר ברוסיה. על פי דיווחי כלי תקשורת בעולם, זמן קצר לפני המעצר העביר חודורקובסקי את השליטה בעסקיו לידי רוטשילד, כדי למנוע מרשויות רוסיה להחרים או להלאים אותם. כשאני שואל את רוטשילד על הדיווחים בתקשורת שתיארו אותו אז כאיש סודו הקרוב ביותר של האוליגרך, הוא זע בחוסר מנוחה בכיסאו. "זה מיתוס. הוא לא העביר אליי את הכסף ולא הייתי נאמן החשבונות שלו. הייתי בסך הכל יושב הראש של עמותה פילנתרופית קטנה שהוא הקים. אנחנו חברים, זה הכל".

אני מניח שחלק מחבריך איבדו את הונם בקריסה הכלכלית הגדולה. אתה אופטימי או פסימי לגבי הכלכלה העולמית?

"אני פסימי מאוד. תראה מה קורה בעולם: בארה"ב יש מיתון גדול ומצב פוליטי נוראי, אירופה עלולה להתפרק והיא מלאה בעיות, בבריטניה התקציב נראה מאוד רע. אבל מניות ואחזקות נמכרות במחירים גבוהים מאי פעם. למה? אני חושב שהסיכון בהשקעות גדול, ולכן אני משקיע בזהירות רבה ונמנע מסיכונים. אני כמעט לא מתעסק בכסף של גופים אחרים, אלא בכסף של החברה שלי. אני לא אומר לך, 'תן לי את הכסף שלך, אנהל אותו'".

על פי הערכות, נאמד הונו האישי בכחמישה מיליארד דולר, אך רוטשילד מסרב להתייחס לכך ורק מדגיש: "אני עובד קשה מאוד. אנשים שואלים אותי למה אדם עשיר כמוני עובד קשה, אבל זו דרך חיים ואני משמש דוגמה לילדיי ולנכדיי. המעמד של משפחת רוטשילד אולי השתנה בעולם של היום, אבל רוטשילד הוא עדיין שם מכובד ומפורסם. אנחנו סיפור הצלחה, ומוסר העבודה הקשה שלנו עובר מדור לדור".

אם לא היית נולד רוטשילד, מה היית עושה היום?

"סביר להניח שהייתי הופך לאקדמאי. הרי בזמנו רציתי להיות היסטוריון, אבל בסוף נכנסתי להשקעות ולעסקים".

הראיון מסתיים. לפני שאני מספיק לעזוב את בית ספנסר, עוצר אותי רוטשילד. "הסתכלתי לאורך הראיון על החולצה שלך", הוא מחווה לעברי בידו. "היא ממש יפה. אהבתי את האיורים עליה".

קניתי אותה בזארה.

"אה כן, שמעתי על החנות הזו".

yaniv-h@yedioth.co.il