" במקום לעסוק בצער על המתים, אתה מודה על הילדים שנותרו בחיים"

זה היה אחד הפיגועים המחרידים שידעה המדינה. בליל שבת, 11 במארס 2011, נרצחו בביתם באיתמר אודי ורותי פוגל ושלושה מילדיהם — יואב, אלעד והתינוקת הדס. בחמש השנים שחלפו מאז מגדלים הרב יהודה בן ישי (65) ורעייתו טלי (62), הוריה של רותי פוגל ז"ל, את הנכדים שנשארו בחיים — רועי (13) וישי (7), שבעת הפיגוע ישנו בחדר הסמוך, ותמר (17), שגילתה את בני משפחתה מתבוססים בדמם. הבית החדש שצמח מהחורבות חמים, אוהב, מחבק ומלא שמחה. הסבא והסבתא, שהפכו להורים צעירים בעל כורחם, מודים על הנותר. תפיסת עולמם האמונית, הרואה את האור בתוך החושך, מעוררת השראה.

טלי: "בשבעה על בתי, חתני ושלושת נכדיי הייתי במקום אחר. הכל נמחק, הכל התפורר, רק דבר אחד נצרב בזיכרון: אמא של טלי חטואל ז"ל, שנרצחה עם ארבע בנותיה בפיגוע ירי בציר כיסופים, התקשרה אליי. אמרה לי, 'אני, שכמוך איבדתי חמישה בני משפחה, רוצה שתדעי שהכל מוטל עכשיו על הכתפיים שלך. אם תחזיקי מעמד, כולם יחזיקו מעמד. אם תיפלי, בעלך, הילדים, הנכדים — כולם ייפלו איתך'. היה לה טון תקיף כזה, דחוף. שמעתי בו אמת. שאלתי, עד כדי כך? והיא אמרה, 'כן, עד כדי כך'.

"מאותו הרגע ידעתי שני דברים בוודאות: האחד, שאחזיק מעמד. למרות שלא ידעתי איך אפשר להחזיק מעמד אחרי שקרה לנו דבר כל כך לא אנושי. והשני, שהילדים היתומים יהיו בסדר. אפילו לא הבנתי מאיפה הביטחון הזה, הרי אני יודעת לגדל ילדים רגילים, עם אבא ואמא, בלי טראומות. ואיך, איך אפשר להגיד שהכל יהיה בסדר? אבל ידעתי שבסיטואציה לא אנושית מקבלים כוחות לא אנושיים. רותי בתי, אם נכדיי שהפכו לילדיי, תמיד הייתה אומרת, הכוחות הכי עמוקים מסתובבים במקומות הנמוכים ביותר.

אודי ורותי פוגל עם הילדים אלעד, הדס ויואב ז"ל

"חמש שנים אני מגדלת את הילדים היקרים שלה ושל אודי ז"ל. ובתחילה הייתה רעידת אדמה. הילדים שינו בית, שינו חיים, שינו משפחה. ישי הקטן היה מתעורר הרבה בלילה. הצער היה בתאים של העור. לא היו שאלות של למה, לפחות לא איתנו, אבל היה כל כך הרבה בכי, כל כך הרבה כאב ובדידות. ואני האמנתי שיהיה בסדר. הייתי קרובה. חיבקתי. וגם התפללתי עליהם, שיוכלו להמשיך.

"חמש שנים עברו, ואני מרגישה שהקרקע מתייצבת. דברים זזים למקום הנכון. הכאב שהיה מאוד מוצף שקע לעומק. למדנו לחיות איתו. המשפחה תפסה צורה. תמר כבר נערה גדולה. ישי הקטן הפך מתינוק לילד בן שבע. ולרועי חגגנו בר־מצווה לפני חודשיים. שבועות לפני כן הסתובבתי כמו חיה פצועה. אמרתי, אני לא אחזיק מעמד. אמרתי, באמצע החגיגה אני אברח לשירותים ואבכה את נשמתי. כי איפה הם ההורים שצריכים להוביל את הילד הנפלא, המדהים הזה, ביום חגו? אבל יום לפני הבר־מצווה שלווה ירדה עליי. ובערב עצמו החזקנו. לא רק החזקנו, הייתה שמחה פי כמה וכמה יותר גדולה. הגיעו המוני אנשים ואני הסתכלתי על הנכד שלי והרגשתי, פשוט הרגשתי, שהוא בריא ומאושר".

יהודה: "איזה ניסיון הטיל עלינו האל הגדול, הגיבור והנורא. ואיזה ישועות. חמש שנים אנחנו עוסקים ביציאה מתוך החורבות והמסלול לא השתנה. רק התרחב. לחיים יש כוח מאוד גדול לכלול בתוכם דברים בלתי צפויים, והחוסן שלנו הוא בזה שאפשר לשלב אותם ולהמשיך כמתוכנן.

משמאל למעלה: קבריהם של בני המשפחה בהר המנוחות בירושלים

"הבית התרוקן באופן טבעי והתמלא מחדש. יש כל הזמן זרימה ועשייה ותנועה וצחוק. כן, כן, גם צחוק. התפקוד שלנו השתנה. חזרנו לטפל בילדים בגילנו המבוגר והתרגלנו לזה. במקום לעסוק בצער על המתים, אתה מודה על הילדים שנותרו בחיים. ואחר כך על שזכינו לגדל אותם. בפה מלא אני אומר שהם נותנים לי הרבה יותר ממה שאני נותן להם".

טלי: "חמש שנים אני לא בוכה איתם. לא בגלל שהתאפקתי — אם אני רוצה לבכות, אני בוכה — אבל ליד הילדים אני מרגישה כל כך הרבה חיות, שזה מנחם אותי. אני יודעת מה אני צריכה לעשות איתם וזה ממלא אותי באור. אני מרגישה שרותי איתי. בזכותם, היא כל כך חלק ממני, שלפעמים אני כבר לא טלי, אני טלי־רותי. יש איזו אינטגרציה עם הרוח שלה. עם המסרים שלה.

"רותי ואודי הפקידו בידיי את תמרי ורועי וישי הקטן, ואני מרגישה צורך דחוף לעשות את המיטב כדי שכשתבוא שעתי ואגיע למעלה, אגיד להם, הייתי נאמנה למה שרציתם שיהיה. מילאתי את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר. המחשבה הזו מרגיעה אותי. אין לי חרטות או נקיפות מצפון, שאולי הייתי צריכה לעשות ככה או אחרת. ההרגשה הזו יוצרת איזו הרמוניה. למרות החסר הפיזי, הדברים במקום הנכון. הפסיפס בסדר. הוא קוהרנטי.

יהודה וטלי בן ישי בביתם בירושלים. “לפעמים אלוהים לוקח נשמות מאוד יקרות ומשאיר אנשים מאוד כואבים"

"אני סבתא טלי, אבל ישי הקטן קורא לי אמא. לפעמים אני מצביעה על התמונה של רותי, אמו, בתי הגדולה, האהובה, היקרה, המתה, ושואלת אותו, 'ומי זו?' וישי לא מתבלבל. הוא אומר לי, 'את אמא שלי, ויש גם אמא רותי'".

יהודה: "רותי שלנו הייתה מאוד חיה. מלאת שמחה וסקרנות, חכמה ומבינה בנפש האדם. מאז שהתחתנה היא הייתה היועצת הראשית של המשפחה. כולם פנו אליה כי היא ידעה לעמוד על הדברים בבהירות ובחריפות.

"היו לה המון חברות והרבה מאוד תוכן בחיים. היא עשתה את המסלול הרגיל של אולפנה ושירות לאומי עד שפגשה את אודי ז"ל. הוא למד במכינה בעלי ואחר כך התגייס לצבא. כשהתחתנו, היא הייתה בת 20 ועבדה כמורה במדרשה, ומאז כל מהותה הייתה זוגיות ואמהות. רותי הייתה טמפרמנטית מאוד, תוססת, ואודי מאוד עדין, מאוד רגוע, מתנהל על מי מנוחות. הם השלימו האחד את השני. ממש הגדירו אותם אש ומים. הם חיפשו עומק ומשמעות, אבל גם חיים פשוטים ונעימים של משפחה במובן הארץ ישראלי: טיולים, משחקים עם הילדים, חברים. הם היו הורים נפלאים. מאוד קשורים לילדים. תמיד היה להם ילד ביד, כמו אריה ולביאה עם הגורים. אבל הם לא חנקו אותם. וכשגדלו, חינכו אותם לעצמאות. היום אנחנו רואים את התוצאות. ילדים שממשיכים וצומחים אחרי השבר ומגלים כוחות נפש כל כך עוצמתיים, זה משהו פנימי, ירושה מהוריהם".

טלי: "הם הלכו לגור במקומות מאוד מיוחדים, כמו נצרים. כשבאנו לבקר אותם מירושלים, היינו משאירים את האוטו במחסום ועולים ליישוב בספארי. זה היה מאוד מסוכן. אתה לא יכול לגור במקומות כאלה אם אין בך את הרוח הגדולה, אבל אני אמא וסבתא, ופחדתי. כששמעתי שנופלים פצמ"רים הייתי מתקשרת אל רותי, מבקשת, 'תכניסי את הילדים'. והיא הייתה אומרת, 'הכל בסדר, אמא'. שאלתי, 'מה את עושה, רותי?' והיא אמרה, 'מגהצת'. 'ואיפה הילדים?' 'בחוץ, משחקים'. הם לא חיו באווירה של פחד. אתה לא יכול לחיות שם אם אתה מפחד. הייתה בהם שלווה אמונית שרק מי שבאמת חי שם יכול להבין. אולי כמו היום, כשאנשים בחו"ל שואלים אותי, איך את מסוגלת לגור בירושלים כשדוקרים אנשים ברחובות? ואני אומרת להם, זה בסדר, אני לא מפחדת.

"אבל המדהים הוא שגם לילדים אין שום פחד. והרי הם היו בזירת הרצח ממש. חמש שנים אני שומעת מתושבי איתמר סיפורים על פחד. אנשים אומרים, את לא יודעת מה קרה לנו במשפחה בעקבות המקרה שלכם. הילדים שלנו היו בטיפולים פסיכולוגיים, הבת שלי עוברת מחלון לחלון, מדלת לדלת, ובודקת שהכל נעול. ואצלנו כלום. כי הילדים ראו שההורים שלהם לא פחדו. רותי תמיד אמרה, אם כל הזמן תפחד, לא תחיה באמת. אתה הרי לא קובע מתי תבוא לעולם ומתי תעזוב אותו, אבל מה שתעשה במרווח הזמן הזה הוא הבחירה שלך. אז אל תבזבז את החיים בפחד, תחיה אותם. רותי אמרה, לא חשוב כמה ימים יש בחיים, אלא כמה חיים בימים האלה.

"אתמול התקשר אליי היועץ מבית הספר של ישי הקטן. אמר לי, רציתי לשאול איך ישי מגיב לכל האירועים שמתרחשים לצערנו בארץ. אמרתי לו, אני לא מרגישה שום לחץ מצידו, שום חרדה, כי לא חשפנו אותם לכל הדברים הרעים. יש אינתיפאדה בחוץ, לא בבית. ואין אצלנו טלוויזיה. אנחנו חייבים לשמור על הכוחות. הילדים רכים. אם אתה לא שומר על הכוחות שלהם, זו סכנת נפשות".

יהודה: "זה קרה שבוע לפני פורים. נסענו לבן שלנו יוחאי בצפון ובדרך דיברנו איתה. נפרדנו ממנה מתוך שיחה על איך מכינים את משתה פורים. צחקנו המון. ממש התגלגלנו מצחוק. הייתה אווירה פורימית באוטו. ובאותו יום שישי רותי התקשרה כמעט לכל המשפחה. לסבתות. לאחיות. שבוע קודם נפגשה עם החברות מהכיתה שלה. ושבוע לפני כן הייתה לטלי יום הולדת וכל המשפחה המורחבת הגיעה. אנחנו משפחה גדולה ברוך השם. תשעה ילדים ונכדים רבים. ככה שבדיעבד הבנו שאלו היו מפגשי פרידה".

טלי: "תסלחי לי שאני לא מסוגלת לדבר על הפיגוע. לא מסוגלת לדבר על המוות הנורא של הילדה והחתן שלי, של שלושת הנכדים שלי. של התינוקת הקטנה שלא חטאה. תסלחי לי, באמת. הרי זה היה שבוע לפני פורים, כשהמן הרשע רצה להרוג את העם היהודי, גברים, טף ונשים. טף. תינוקת בת שלושה חודשים, ריבונו של עולם. זה היה הרוע המוחלט מול הטוב המוחלט. ובערב שבת. הזמן הכי הרמוני בשבוע. מה יותר הרמוני מאשר הדלקת נרות, הולכים לאכול, זמירות שבת, כל אחד מתפנה למקום שלו. הרגע הכי אחדותי. הכי משפחתי. אוכל רק לומר שכשבאו להודיע לי, שאלתי את יוחאי, בני הבכור, כולם, כולם הלכו? ובהלוויה חיבקתי את היתומים שלי. אמרתי, ברוך השם שנותרו. זה שמר עליי שדעתי לא תיטרף. ועוד אני זוכרת שחשבתי שאולי אלוקים עשה חסד עם רותי שלא נשארה בחיים. כי איך אפשר לאבד בעל ושלושה ילדים קטנים.

"כבר הייתי בגיל ששולח את הילדים לדרכם. הקן שלנו התרוקן. רק שניים עוד נותרו בבית ואחד בצבא. גידלתי תשעה ולא יצאתי לעבודה כי רציתי להיות איתם ולהשקיע בהם. התרכזתי בבניית המשפחה, כי בעלי היה מאוד עסוק והילדים היו זקוקים לי. כשהגיע הזמן שלי, אמרתי, ברוך השם, עכשיו אני חופשייה לממש את עצמי. וסוף־סוף יצאתי לעבודה. וממש פרחתי. זה היה בנפשי. מאוד רציתי את המקום הזה. ופתאום חזרתי לגדל ילדים קטנים. להתעורר באמצע הלילה. לטפל בתינוק. בפעוט. בילדה מתבגרת. ובהתחלה היה לי מאוד קשה לקבל את זה. מין כעס פנימי. הרגשתי שזה כבד לחזור לטפל בילדים קטנים על כל המשתמע מכך. להיות בשעות מסוימות בבית, לקום אליהם בלילה. מה רוצים ממני, לא מספיק גידלתי תשעה? אבל נתתי לכעס עם עצמי ועם הבורא להיות פתוח. ידעתי שזה בסדר שהוא קיים. זה לא נמשך הרבה זמן. כי היה לי ברור שאני לא ממשיכה. שאני מתמסרת מחדש. כי כדי להתגבר ולהבריא, הילדים היו צריכים אותי באופן טוטאלי. בדברים הקטנים והגדולים. מיד אחרי השבעה הם מצאו בית מתפקד, שיש בו אוכל ודאגה ומישהי שאוהבת ושואלת. כל מה שבעצם ילד צריך בשביל להאמין מחדש בחיים. בשביל שלא יתייאש מהחיים. כי אחרי מקרה כזה, אתה לגמרי יכול להתייאש מן החיים.

"חמש שנים אני עובדת. לא עסוקה בשאלות של למה זה קרה. הבנתי מה דורשים ממני ואני נותנת. אני לא אמא, אני סבתא, אבל זה קרוב. וגם יש לי ניסיון. כשאתה הורה צעיר, אתה עמוס במיליון דברים. כשהייתי צעירה יותר, לא הייתה לי סבלנות לשבת לשחק עם הילדים. רציתי לגמור. להספיק. היום אני מבינה כמה כוח יש בשעה של משחק עם ילד, לעשות איתו פאזל, לספר לו סיפור. להקשיב למנגינה שלו.

"יש רגעים קשים. קשים מאוד. אבל הילדים הם המורים הכי טובים שלי. אני מכוונת את ההתנהגות שלי לפי התגובה שלהם. גם אם אני ניגשת לחבק והם דוחים אותי, זה בסדר. וההפך גם. אני מאמינה בהם. חושבת עליהם לפני שאני חושבת על עצמי. אם צריך, אני בוכה בלילה עם בעלי או עם חברות. בשבילם אני פנים של שלווה. זו האחריות שלי.

"היום אני מרגישה שזו זכות גדולה לגדל אותם. ולא רק אני. כל המשפחה המורחבת התגייסה. הנשואים הבינו שצריך לבוא ולגור לידנו עם הנכדים, כדי שלילדים תהיה סביבה צעירה, הרבה עניין. אז כולנו ביחד. הביחד המשפחתי מאוד עוזר. הבית שוקק, כמו רכבת שלא עוצרת אף פעם. צועקים וצוחקים, מבשלים, משחקים, מדברים. זה לא קל, אבל זה נותן כל כך הרבה כוחות לילדים היקרים".

יהודה: "לפעמים אני חושב שדווקא המצב הכל כך קיצוני שהיינו בו, כשחמישה מבני משפחתנו נקרעו מאיתנו בבת אחת, הכריח אותנו להגביר חיים. המציאות החדשה גרמה לנו להתרענן. כי צריך להתעסק בדברים שכבר כמעט שכחנו. להחליט החלטות מעשיות, כמו איפה הילדים ילמדו, הרי אנחנו גרים בירושלים וכל החברים נותרו באיתמר. ולשבת עם הקטנים על שיעורי הבית. להשתתף באירועים בגן ובבית הספר. זה הפך אותי לאבא צעיר. במובן מסוים זה גרם לי להסתכל על הדברים מתוך הבנה שעוד לא הגיע הזמן לנוח. שיש הרבה מה לעשות. וגם אם בנקודות מסוימות אנחנו לא יכולים להיות צעירים עם הילדים כפי שהיינו בעבר עם ההורים שלהם, עדיין יש פיצויים אחרים. הילדים שנמצאים קרוב, יש דמויות של אחיינים ודודים בוגרים להזדהות איתם. אחד לומד בישיבה. אחר איש מחשבים, אחד עובד במשטרה. אנחנו אומרים, מלמעלה החליטו שמי שמגדל אותם זה סבא וסבתא. היינו רוצים שזה יהיה אחרת, אבל ככה החליטו עבורנו".

טלי: "יש ביני לישי קשר מיוחד. אני משוגעת עליו. הוא משוגע עליי. רועי מתחיל להתבגר, להוציא את הגבריות שלו. יש לנו מערכת יחסים מאוד קרובה. ותמר בת 17 וחצי היום, כל כך מיוחדת, כל כך חזקה. הקטנים עוזרים לגדולים והגדולים עוזרים לקטנים. והם לא מתריסים. אף פעם. הם לא מקשים עלינו ולא מתלוננים ובעיקר לא מסכנים. כי אם הם היו מסכנים, זה היה יכול לגמור אותנו. כולם מתגייסים לשמח אחד את השני. לתמוך כשאין מצב רוח. כשאחד נופל, תמיד יש כמה שמרימים אותו.

"אני רואה את ההתנהלות שלהם, את ההצלחות שלהם. אני רואה כמה הם טובים, כמה המידות שלהם טובות. הסוד שלהם זה האדמה. מה שקיבלו בשנים הכי ראשוניות שלהם. זה סוד החיים. אחר כך הייתה טראומה גדולה, אבל המשכנו לחיות חיים נורמליים. ומשם גם צמחנו. פחות מדברים על מה שקרה, כי אנחנו מחפשים להיות רק במקומות שנותנים לנו כוח. זה כאב כל כך גדול, שכנראה אי־אפשר לדבר עליו יותר מדי. ואולי הילדים מדברים על מה שקרה עם אחרים.

"מהר מאוד הבנתי שלא הכל עובר דרכי. וזה היה גילוי משמעותי, כי בהתחלה הייתי האמא שהכל עובר דרכה. הרגשתי אחריות גדולה. ואחר כך שיחררתי. אני סבתא, לא תמיד נפתחים לסבתא, ויכול להיות שתמר תצא עם חברה או עם בנות הדודות שלה, וכיף לה איתן והיא צוחקת ובוכה וכואבת איתן, ויש לה פינות נוספות, לא רק עם סבתא. זה מלמד אותי על נתינת מקום. אני לא היחידה שאחראית על הבריאות הנפשית של הילדים. בבית כן, אני אחראית, וזה המון. כי אם הבית מתפקד, רגוע, שמח, חזק, יש ביטחון גם בחוץ. כשחוזרים הביתה מקבלים כוחות כדי לצאת ממנו שוב.

"בחמש השנים שעברו הילדים התחילו לנגן בפסנתר. כל הזמן מנגנים. זה התחיל בתמר, נמשך ברועי, וישי הקטן התחיל לפני חודשיים. הבן אליחי מצטרף אליהם בגיטרה. כל הזמן יש כאן פעילות. אחת הבנות באה עם חמישה ילדים לאחר צהריים יחד איתנו, ואחד הבנים מגיע עם שלושה ילדים וכולם מתחילים להכין וופלים ובלינצ'סים ושמחה ובלגן, ואם בהתחלה הייתי חושבת שכבר עברתי את זה ואני רוצה קצת רוגע ושקט, היום אני כבר לא שם.

"היום אני נהנית. את מבינה? למדתי להכיל. ולהכיל. ולהכיל. אני אומרת, תודה לאל שיש לי את המסוגלות הזו. היום אני כבר לא מפחדת. היום, גם כשאני רואה זמנים קשים, אני אומרת, הכל בסדר. גם זה יעבור.

"הילדים מאוד דומים לאודי ולרותי. ישי מאוד דומה לאחיו, יואב ז"ל. ואני רואה את תמר עם כל כך הרבה אמת. רותי הייתה כזאת. הלכה עם האמת שלה עד הסוף בלי פחד. היא הייתה מאוד דוסית, אבל אף פעם לא התכחשה לאמת שלה, גם אם היא דרשה ממנה לעשות משהו שהוא לא בדיוק בקונצנזוס. ואני מאוד מכבדת את זה. תמר מאוד קרובה אליי. ואני כל כך אוהבת אותה. היא החיים שלי. שלושתם הם החיים שלי.

"אני כותבת עליהם לרותי. כותבת בלי סוף. זה עושה לי טוב. אני מספרת לה על הילדים. אני מרגישה שהם מאירים אותה דרכם. כאילו היא אומרת לי, אמא, את חושבת שאני יכולה להיעלם? אני חיה את הממדים האלה. זה סוג של טרנספורמציה. כאב גדול עם ניצחון גדול. לא על המוות, כי המוות ישנו. פה נחרב בית. אבל את הרוח שלנו אף אחד לא יכול לחסל. כשאני רואה את הילדים האלה, את הכוחות העוצמתיים שהם מגלים, אני חושבת, אפשר להרוג את הגוף, לא את הרוח.

"שכלנו בת, חתן ושלושה נכדים, וכל השאר ממשיכים לתפקד בצורה בריאה. בשבילי זה סימן. היום, חמש שנים אחרי, אני מודה. הייתה תקופה שלא ידעתי להודות. לא יכולתי להודות. חתכו לי איברים. זה כאב בטירוף. לא יכולתי להודות אפילו על מה שחי. היום המשפחה ממשיכה, והיא לא מרירה ולא דיכאונית. היא משדרת בריאות. הילדים שלנו רגילים. באמת. הרבה פעמים אני מחפשת סימנים. רגע, היא מספיק שמחה? הוא מספיק משתף? ואני רואה ויודעת, הם ילדים רגילים. אני אומרת, הלוואי על הורים רגילים ילדים כאלה שגדלים טוב. לא מפונקים. לא מסכנים, רוב הזמן שמחים ופעילים. יש להם חברים. הם תלמידים טובים. ברוך השם. מה עוד נבקש?

"דרך הילדים אני מבינה שהכל מדויק. איך אני, דווקא אני, יכולה להגיד משפט כזה? כי בדיוק עכשיו, חמש שנים לפיגוע, חשבתי שכשמשה רבנו עלה על הר סיני ולמד שם תורה 40 יום ו־40 לילה, דבר אחד הוא לא הבין: את סוד הנשמות. ובאמת, קשה להבין איך ייתכן שאדם שוכב בבית אבות בגיל 90 עם אלצהיימר, ותינוקת בת שלושה חודשים, שכל החיים לפניה, נלקחת לשמיים? זה סוד הנשמות. אני לא מבינה את זה, אבל יש בי מספיק צניעות כדי להבין שאני לא מנהלת את העולם. לאלוהים יש תוכנית. ולפעמים היא עוברת דרך לא קלה. לפעמים הוא לוקח נשמות מאוד יקרות ומשאיר אנשים מאוד כואבים.

"בשנתיים הראשונות כשהיינו מתאספים, לא היינו יכולים לסבול את המחשבה שהם לא נמצאים איתנו. על כל דבר קטן אמרנו, איך הם היו נהנים מזה ומה היו אומרים על זה. אבל מאז עשינו דרך. רותי ואודי והילדים נמצאים איתנו בחדר ואנחנו מדברים עליהם בצורה לגמרי חופשית. בערב שבת האחרון, באזכרה החמישית למותם, אמרנו שכל אחד יספר סיפור על אודי ורותי. וצחקנו על זה. והבנו שאמנם פיזית הם נעלמו, אבל הרוח שלהם התגברה.

"גם הילדים מרגישים ככה. הזיכרון קצת נחלש. מדי פעם הם מספרים איזה קוריוז שהיה בבית באיתמר. אמא הייתה עושה ככה, אבא היה אומר ככה. בצורה טבעית לגמרי. הם זוכרים ומתגעגעים, אבל משתדלים לא להתעכב על זה, אחרת נתרסק. אנשים לפעמים לוקחים חפצים למזכרת. בגד, תמונה. אבל אצלנו הם השאירו בית. בית שלם. ומה לי ולחפצים כשיש לי את הילדים שלהם. מה גדול יותר מזה, מפה? גביע? לפעמים אני אומרת לרותי, אם הייתי מתעכבת על משהו חומרי, איך היית מסתכלת עליי מלמעלה?

"אז אני מסתכלת עליה למטה. התמונות שלה פזורות ברחבי הבית. וכשאני מצביעה ואומרת לישי הקטן: הנה אמא רותי והנה אבא אודי, ישי הקטן אומר לי: אבא ואמא הלכו לבנות את בית המקדש השלישי". •