דמוקרטיה פופוליסטית

השבוע אישרה הכנסת שני חוקים המקדמים את ישראל במעבר מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה בלתי־ליברלית, וממנה לדמוקרטיה טוטליטרית. החוק הראשון שולל את זכות הייצוג הבסיסית מקבוצה של חברי הכנסת ממפלגות לגיטימיות. החוק השני שולל את זכות הניהול הבסיסית מתאגידים עסקיים שהנהלותיהם כפופות לאסיפה כללית של בעלי המניות. לשני החוקים הללו אין דומה באף מדינת חוק ליברלית, לא בארה"ב, לא בצרפת ולא בשוודיה.

את המונח ״דמוקרטיה טוטליטרית״ הציע בראשונה אחד מגדולי ההיסטוריונים של המאה ה־20, פרופ' יעקב טלמון המנוח מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בספרו פורץ הדרך ״ראשיתה של דמוקרטיה טוטליטרית״. או אז הייתה ישראל מעצמה של היסטוריונים; עכשיו כבר לא. מישהו דאג שלא.

בהגותו ההיסטורית־מדינית חקר פרופ' טלמון את המאפיינים של ממשל שנבחר בדרך דמוקרטית ונהנה מרוב דמוקרטי בפרלמנט ולכן מסוגל להעביר חוקים השוללים את הזכויות האזרחיות הבסיסיות מקבוצות מיעוט שונות. לנגד עיניו עמדו מדינות פאשיסטיות ("דמוקרטיות לאומיות") וקומוניסטיות ("דמוקרטיות עממיות"), אך התייחסותו הייתה רחבה יותר, לכל צורות שלטון הנוטל לידיו – באמצעות פרלמנט נבחר – זכות לכפות על האזרחים את ערכיו המוחלטים.

המונח הבסיסי של טלמון חודש באחרונה במזרח אירופה (רוסיה, הונגריה, פולין, סלובקיה, סרביה), שם עלו לשלטון בדרך דמוקרטית לעילא ולעילא מפלגות שמטרתן המוצהרת להפוך מדינות אלו לבלתי־ליברליות. גם טורקיה תחת משטרו של ארדואן היא מדינה דמוקרטית הרומסת בפרהסיה את הערכים הליברליים, מחופש ביטוי וחופש התארגנות עד ניהול חברות וחיי אישות. אמריקה תחת ממשל דונלד טראמפ עלולה להיראות כך.

נחשף לאווירת עליהום. מנכ"ל בנק הפועלים הפורש, ציון קינן | צילום: יריב כץ

שני החוקים שאושרו השבוע בכנסת, האחד ללא מתנגדים, מקרבים כעת את הדמוקרטיה הישראלית לדפוס שלטוני דומה. החוקים הללו מרחיבים את גבול המעורבות של הממשלה הנבחרת, בגיבוי פרלמנט לוחמני, עמוק לתוך הזכויות האזרחיות כמו הזכות להשמיע דעה חריגה בפרלמנט והזכות לקבוע את מדיניות התגמול בתאגיד.

האם באמת צריך לחזור ולהזכיר את מה שמכונה "אמיתות ליברליות מובנות מאליהן"? כן, מותר לחברי כנסת ערבים להתבטא כפי שהם מתבטאים, גם אם התבטאויותיהם מקוממות. חוק המגביל את זכותם זו הוא, בנוסף לכל מגרעותיו האנטי־ליברליות, גם מתנה יקרת ערך שמעניקה ממשלת ישראל לאויבי ישראל בעולם הליברלי.

הוא הדין באשר לחוק שכר בכירים במגזר הפיננסי. אל לה למדינה ליברלית לקבוע מגבלות פרלמנטריות־חוקיות לשכר בחברות עסקיות שלא בבעלותה. אלו יחידות אוטונומיות של חברה אזרחית לא־פוליטית, שיש להן ממשל תאגידי מעוגן בחוק. רמיסת ממשל זה, ביטול האוטונומיה שלו, זו דוגמה מובהקת להתנהלות ממשלית טוטליטרית.הפרישה של ציון קינן מניהול בנק הפועלים אמנם לא נובעת מהחקיקה החדשה אך היא חוליה בלתי נפרדת מהעליהום נגד מנהלי הבנקים. היום זה המנהלים, מחר אלה יהיו העובדים.

האיום על הריבונות של בתי המשפט בבחינת "אם לא תחליטו מה שהממשלה והכנסת רוצות נעניש את שופטיהם" הוא עוד דוגמה לכך. פלישת הפוליטיקה הממשלתית למערכת השיפוט הצבאי והרצון הכמעט גלוי להכפיף אותה לערכי הממשל השליט — תוך הישענות על קולות ההמון הבוקעים מהרחוב הדיגיטלי – היא עוד דוגמה. זוכרים איך התחיל ארדואן את הדמוקרטיה הטוטליטרית שלו? מפיזור המטה הכללי של צבא טורקיה ומינוי גנרלים ממפלגתו, מחוגי השפעתו.

גם ילדיו לא מאמינים לממשלה. פרופ' אשר טישלר | צילום: עמית שעל

מצער ומכעיס שחברות וחברי הכנסת התומכים בחוקים הללו לא מבינים או לא רוצים להבין עד כמה התמיכה בחוק אחד סוללת את הדרך לחוק האחר, מאותו סוג. הגבלת שכר בכירים בחקיקה סוללת את הדרך להגבלת חופש ביטוי בכנסת בחקיקה, ולהפך; שניהם יונקים מאותו מעיין מורעל של אנטי־ליברליות.

רק שבמקרה הישראלי נכון יותר לכנות את המשטר המתהווה כאן "דמוקרטיה פופוליסטית", שהרי פופוליזם, בנוסף להיותו אנטי־ליברלי, גם מצטיין בטיפוח השקפת עולם מזימתית ומסלק מהכלל הלאומי קבוצות אזרחים שנגדם הוא מכוון את אש השנאה. השבוע היו אלה ח"כים ממפלגות ערביות, מנהלי הבנקים והרמטכ"ל. מחר תורם של נוספים.

מחיר החיפוף

החיפוף בהחלטות הממשלה, חוסר המקצועיות בדרג הפקידותי הבכיר והזיגוגים התכופים ברגולציה עולים למשק שלנו באובדן צמיחה של 1% בשנה במקרה הטוב ו־2% בשנה במקרה השכיח, אומר לי פרופ׳ אשר טישלר, נשיא המסלול האקדמי של המכללה למנהל ובעבר דיקן בית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת תל־אביב. קשה להאמין, מוסיף טישלר, עד כמה היו הדיונים בגופים ממשלתיים וציבוריים על המדיניות הגז הטבעי רדודים מצד אחד ובלתי־שקופים עד בלתי־מובנים מצד שני.

טישלר: "לפי הדיווחים של חברות האנרגיה צפויות המכירות של הגז הטבעי ממאגרים תמר לווייתן להסתכם בשנות הפקה בכ־1,000 מיליארד שקל. ואני שואל, אם אלו ממדי הפרויקט, האם לא היה כדאי למדינת ישראל להוציא 5 או 10 מיליון שקל על הזמנת חוות דעת מקצועיות ממיטב המומחים בתחום בעולם?"

היה כדאי, אבל אנחנו יודעים הכל יותר טוב, לא כן?

טישלר: "בטח יודעים. לכן הרגולטורים שלנו כפו על חברת חשמל להצמיד את מחיר הגז הטבעי שהיא קונה מתמר למדד המחירים לצרכן של אמריקה – ולא, כמקובל, למחירי הדלקים בבורסות הסחורות. ההצמדה למחירי צריכה אמריקאיים נטולת כל היגיון כלכלי ופיננסי. היא התבססה על הערכות שגויות ונתנה במתנה, חינם אין כסף, רשת ביטחון לחברות האנרגיה המפיקות ומוכרות גז טבעי כדי שלא יפסידו כסף במקרה של ירידות מחירים חדות, כפי שקרה בפועל. מצמרר לחשוב כמה זה עולה לנו".

איפה עוד טעינו?

"המדינה טועה גם עכשיו בהזנחת מאגר הגז תמר. כולם הוקסמו כאן והתבשמו מהתגלית של מאגר לווייתן, שהוא בחזקת שדה גז לא נודע, במיוחד במציאות העכשווית של עודפי נפט וגז עולמיים. שלא כמו רוב דעת הקהל בארץ, אני לא רואה סיכון כלכלי קריטי בדחיית פיתוחו, לפחות עד ששוקי האנרגיה יירגעו. אני כן רואה סיכון כזה בהסתמכות על פתרונות מאולתרים וחלקיים לאבטחת אספקת גז טבעי יציבה משדה תמר. מקבלי ההחלטות מתעלמים מהעובדה שבמאגר זה פועלת אסדה אחת המזרימה גז טבעי לחופי הארץ, בעיקר באמצעות צינור אחד. היה צריך לתמרץ הבאה של אסדת קידוח נוספת והיה צריך — צריך עכשיו! — להניח עוד צינורות להזרמת הגז. כדאי לאזרחי ישראל להשקיע בהבטחת אספקה סדירה של גז מתמר לשנים רבות, כי הם ולא מישהו אחר יישאו בעלויות של שיבושי אספקה.

"אבל בוא נחזור לסעיף היציבות הרגולטורית המפורסם", ממשיך פרופ׳ טישלר, "ונשאל את עצמנו איך בכלל נקלענו למבוך הזה. כל ההתרוצצות סביב פסקת היציבות הייתה לדעתי מיותרת. מצד אחד, ממשלה מכהנת לא באמת יכולה להתחייב בשם ממשלות שיכהנו אחריה ושיזכו בהצבעת אמון של הכנסות הבאות. ומצד שני, הסכמים עסקיים תמיד נחתמים מתוך אמון הדדי, ובכוונת הצדדים לקיימם במלואם.

הרבה יותר פשוט היה להציע מהתחלה לחברות הגז הטבעי פיצוי כספי מוסכם למקרה שבו המדינה, כלומר הממשלה והרגולטורים, יחליטו לשנות לרעה את ההסכם המפורט איתן. ככלכלן אני מעדיף הסדרים כספיים מהתחייבויות משפטיות מעורפלות. כעת, אחרי פסיקת בג"ץ, הממשלה תיאלץ להציע לנובל אנרג׳י אותה האופציה בדיוק. אבל למה רק בסוף, תחת אילוץ משפטי?".

טישלר מסכם את ביקורתו: "מדינת ישראל נתפסת כעת כעוד פחות רצינית ביחסה למשקיעים. ובעצם לא רק ביחס למשקיעים".

למה כוונתך?

"כוונתי לאזרחים מהשורה. ילדיי אמרו לי באחרונה: אנחנו כבר לא מאמינים לאף מילה שאומרת הממשלה שלנו. גם החברים שלנו לא מאמינים לה".

לבקר או לאיים

הטריבונל הקונסטיטוציוני בצרפת, המקביל במידת מה לבג"ץ בארץ, פסל לפני כ־3 שנים, בפסיקה יוצאת דופן, את החלטת הממשלה הסוציאליסטית בפריז להטיל מס שולי של 75% על הכנסות גבוהות מאוד. שרי הממשלה ומחוקקים סוציאליסטים לא היססו לבקר את החלטת בית הדין במילים חריפות. עם זאת, איש מהם לא העלה הצעה להחליף את השופטים ואיש לא הטיל ספק ביושרתם. הנשיא הולנד, אבי רעיון מס 75%, הודיע מיד שיציית לפסק הדין, אף שאינו מקובל עליו. האם ציית? זמן מה חיפש פתרון יצירתי שיאפשר לו גם להיראות כמי שמציית וגם כעומד בהבטחתו האלקטורלית המרכזית. עד שפג תוקפה של ההוראה – המס הונהג מהתחלה לפרק זמן מוגבל – והיא שבקה חיים מעצמה.

חשבתי אז שבית המשפט הצרפתי טעה: בעבר היה נהוג במדינות מערביות רבות, כולל אמריקה, מס הכנסה שולי של עד 80%, בלא שהרשות השופטת התערבה. הרשות השופטת רואה תמיד במיסוי זכות מוקנית של הרשות המבצעת, הרשאית לשנות את שיעורי המס בנימוקים תקציביים, כלכליים, חברתיים ואחרים.

זו גם זכותה המלאה של הרשות המבצעת — כלומר הממשלה – להגיע לפשרה עם חברות מפיקות הגז הטבעי שמאסו בזגזוג הרגולטורי הישראלי הבלתי־נגמר ולהנפיק להן התחייבות ליציבות רבת שנים בתקנות אסדרה. פשרה עסקית כזו היא תוצאה טבעית של קח ותן, של עלות ותועלת, של בחירת חלופות. אין בה גרעין לא דמוקרטי. כפי שאין בביקורת על פסקת בג"ץ הפוסלת אותה.

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, משוכנעת שדברי הביקורת על פסיקת העליון בעניין מתווה הגז, כשהם מושמעים מפי שרים וחברי כנסת, "אינם מתאימים למדינה יהודית ודמוקרטית המכבדת את שלטון החוק". ההשתלחות של פוליטיקאים ישראלים בכירים בבית משפט ובשופטיו בהחלט אינה מתאימה למדינה דמוקרטית באשר היא, לאו דווקא יהודית. עם זאת, החלטות כלכליות של בתי משפט עליונים לא לבושות בשכפ"ץ חסין ביקורת. מותר לבקרן, גם לשרים מותר.

מעשה אחד הוא לבקר פסיקה כלכלית, מעשה אחר לסרב לציית לה, ומעשה שלישי, חמור במיוחד, הוא לאיים על בית משפט בעונש פוליטי, החלפת הרכבו ומינוי שופטים חדשים הנוחים לממשלה. הגבול הזה הוא המפריד בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה לא־ליברלית. כזו המתהווה במולדתנו לנגד עינינו.

רוח חדשה

עבריינים מורשעים נוטים (ב־75% עד 85%) לחזור ולהסתכן בעבירות דומות לאלו שבהן הורשעו. אנשים שטעו נוטים לחזור על טעויות ומהמרים נוטים להמשיך בהימור כנגד כל הסיכויים. הסיבה לוטה בערפל; ניתן רק להגיד שהחוזרים לסורם (דרעי? הרצוג?) עושים זאת כי מחסום נסתר באישיותם מונע מהם להפיק וליישם את הלקחים הנכונים.

נראה שגם מוסדות סובלים לעיתים קרובות למדי מפגם ההתנהגותי דומה. חברות עסקיות שכשלו במיזם אחד יתפתו בקלות למיזם נוסף באותו התחום, בעל סיכויי הצלחה נמוכים אף יותר. ראו אפריקה־ישראל, ראו עסקי פישמן. ממשלות שכשלו במדיניות כלכלית יתעקשו לא לשנותה כמעט עד חורבן המשק; ראה את סיפור ההיפר־אינפלציה בישראל בשנים 1978 עד 1985. הרגולטורים שהוראות האסדרה שלהם לא מנעו התפתחויות שליליות, חטאו למטרה ואף הזיקו לא ייפרדו מהן בקלות. להפך, יאחזו בהן. הבנק המרכזי הפדרלי של ארה"ב התמיד להנפיק תקנות רגולציה הרות אסון כשלכל בר־דעת כלכלי היה ברור שבגללן הופך שוק ההון האמריקאי למשחק הפירמידה הכי מסוכן בעולם. ולמרות הכישלון של היישום החפוז של המלצות ״ועדת בכר״ מ־2004, ניכרת כעת נטייה רגולטורית ברורה לנסוע במהירות מופרזת באותו "כביש אדום" בנושאים בנקאיים אחרים.

האם רשות ההגבלים העסקיים הפיקה לקחים מעמדותיה המזגזגות בסוגיית מתווה הגז, שהביאו לבסוף להכשר גורף של בג"ץ את סעיף 52 בחוק הרשות, המאפשר לממשלה לעקוף אותה בנימוקים של ביטחון לאומי – הכשר שעלול להחליש ואפילו לסכן את האוטונומיה של הרשות?

והמוסדות ממשלתיים שבישלו את המכרז הסלולרי ב־2012, האם הפיקו ממנו את הלקח? האם טיפולם העכשווי בגולן טלקום ובקשת סלקום לקנותו יהיו יותר מרחיקי ראות? ומה תהיה לפחות מידת תקיפותם אל מול כוחו העודף של תאגיד בזק, המנכס לעצמו שלושה רבעים מהרווחים בכל ענף התקשורת?

בראש הרשות עומדת כיום מיכל הלפרין, המביאה אליה תובנות, רוח וראייה חדשות. אך ההרגלים הישנים מושרשים עמוק בדרגים הבכירים של כל מוסד ממשלתי/ממלכתי; הם עמוד השדרה של הביורוקרטיה. לעיתים נדרשת לכן טלטלה כדי לנער מוסד מתרדמתו.

עד כה צברה גולן טלקום, שלא עמדה באף תנאי במכרז המקורי ושהפכה את עצמה בתחבולות למפעיל וירטואלי נטול תשתית, הפסדים של כ־300 מיליון שקל, וחובות של 600 מיליון שקל לסלקום (עבור שימוש ברשת שעליה רכבה) ושל כ־350 מיליון שקל למדינה (עבור הפרת תנאי המכרז). אם עסקת המיזוג עם סלקום לא תאושר, סלקום תדרוש את פירעון החוב וגולן טלקום תיכנס לפירוק. לבעליה זה לא יפריע: מבחינתם ישראל היא כבר לא יעד עסקי מעניין. הם מתנתקים מכאן, מאוכזבים ממה שחוו, חוזרים לכור מחצבתם הצרפתי. ללקוחות ולשוק הסלולרי בכללותו פשיטת רגל כזו תהיה רעידת אדמה. בסופה ממילא יישארו בארץ רק 3 רשתות סלולריות עצמאיות וכמה מפעילים לא עצמאיים.

למרבה האירוניה, בתחום התקשורת הנייחת תישאר שוב בזק, ובזק, ובזק. מונופול יעיל, אפילו סימפתי למדי, אבל לכל צורך מעשי מונופול.

אני סומך על הלפרין שתמצא את הפתרונות הנכונים לפלונטרים התחרותיים, אלו שכבר על שולחנה (חבריה אומרים שהיא רואה במתווה הגז המקורי מתווה טוב) ואלו שיצטברו בעתיד. כבדים בהרבה מהמגזר הסלולרי: חברת חשמל, נמלים, יבוא מקביל, רשות שדות תעופה... לא חסר. כוחה של הלפרין לא רק בידע ובמקצועיות אלא גם ברעננות ובפתיחות. בלעדיהן נדונים בני אדם ומוסדות לחזור שוב ושוב על שגיאות העבר.