{ }
ראשון 08 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב
    זמנים בריאים • 31.03.2016
    להתיידד עם הפחד
    אחרי שטיפל בסובלים מחרדה מכל הסוגים והמינים, הפסיכולוג הקליני ד"ר עודד מבורך מאמין שמצא את הדרך ללב שקט: להבין שאי־אפשר לשלוט במציאות • זה רק נשמע מפחיד
    שיר-לי גולן

    ירון סבל שנים מחרדת נהיגה. עצם המחשבה על כבישים סואנים ועל דרכים זרות עוררה אצלו מצוקה גדולה, שהתבטאה בהזעה, בדפיקות לב ובתחושת מחנק. הוא דיבר על הפחד ללכת לאיבוד, שהתנגש לכאורה עם תפיסתו את עצמו כאדם חזק ובעל יכולות. בשיחות הטיפוליות התברר שזאת בדיוק נקודת התורפה שלו: לא הכביש הטיל עליו אימה אלא האפשרות שיצטרך לבקש הכוונה, עזרה בהחלפת הצמיג או אפילו כוס מים בקיוסק ביום חם.

     

    כשיעל הגיעה לקליניקה של הפסיכולוג הקליני ד"ר עודד מבורך, מפתח גישת "תרפיית הקולות היריבים" ובעל ניסיון עשיר בטיפול אישי ובטיפול קבוצתי בסובלים מחרדות, היא דיווחה על חרדת טיסות שבה ניסתה לטפל בשלל דרכים – אך נותרה בעינה. השיחות הטיפוליות איתה גילו שהיא מתמודדת עם פער בין היותה אדם הזקוק מאוד לחופש לבין מסירותה הטוטאלית לילדיה. יעל חששה בעצם מהאפשרות שאם תטוס תגלה כי טוב ולא תרצה לשוב הביתה, ו"השתמשה" בחרדת הטיסות שלה כדי להישאר על קרקע המציאות האמהית שלה, תרתי משמע.

     

    "במקרים האלה ברור שהחרדה הייתה הזדמנות", מציין ד"ר מבורך בראיון לרגל צאת ספרו החדש "חרדה היא הזדמנות" (הוצאת מטר). "לירון הייתה הזדמנות ללמוד להיעזר באחרים בלי שהדבר יפגע בדימוי העצמי שלו, ועבור יעל ההזדמנות הייתה למצוא את דרך הביניים בין המסירות לילדים לבין התשוקה לחופש ולטיפוח העצמי שלה. כשהחלטנו שהיא תקנה כרטיס טיסה הלוך־חזור ותיעדר רק לחודש וחצי מהארץ ומהבית — תוך ידיעה והבטחה לעצמה ולי שהיא חוזרת — היה לה קל מאוד לטוס".

     

     

     

    עטיפת ספרו של עודד מבורך | צילום: יח"צ
    עטיפת ספרו של עודד מבורך | צילום: יח"צ

     

     

    האדם מתבונן בעתיד

     

    החרדה הפכה לא מכבר למושג רפואי הכולל עשרות סימפטומים אופייניים, בהם דפיקות לב מואצות, תחושות של מוטרדות מחשבתית, הלך רוח רגשי מסוים והתנהגות נמנעת. ד"ר מבורך מבקש להזכיר לכולנו שהחרדה היא לרוב תגובה נורמלית לאיום, שמועצמת לא לצורך במקרים מסוימים אצל אנשים מסוימים, וכולנו חווים אותה מדי פעם, מי יותר ומי פחות.

     

    אלא שבניגוד למקובל בפסיכולוגיה הקלאסית, ד"ר מבורך מסרב לייחס חשיבות מופרזת לעבר ומעדיף להישיר מבט אל העתיד. "פרויד הזיק מאוד לפסיכולוגיה בכך שכפה את החשיבה המדעית המצומצמת על נפש האדם", הוא אומר. "כשאנחנו רואים בעצמנו תולדה של ההיסטוריה שלנו ומוצאים סיבות לתופעות שאנחנו חווים בהווה בעברנו, נוצרת תפיסה עצמית של חפצים, עם פחות יכולת לשינוי. האפשרות שאני מעדיף היא להתנהל בתלות לדברים שאנחנו מצפים להם, רואים ומקווים שיקרו בעתידנו. ואז, במקום לראות בחרדה מעין מחלה, שיבוש שצריך לתקן, אני רואה בחרדה תולדה של המבט האנושי, של אדם המתבונן בקיומו העתידי, רואה שיגעון ומוות, וחווה חרדה מתוך הבנת מגבלות הקיום הזה. אפשר כמובן לטשטש את החרדה המאוד אוניברסלית הזאת באמצעים שונים, להשקיע את עצמנו בעבודה, למשל, אבל היא תמצא דרכים לצוץ. כשמבינים שאי־אפשר לשלוט במציאות, שאין מקום בטוח, אפשר להשתחרר מהחרדה".

     

    הפתרון שאתה מציע נשמע דתי כמעט ומדכדך מאוד. 

     

    "ממש לא. הדכדוך נוצר כשיש אכזבה, כשיש ערגה למקום בטוח אולטימטיבי ואשליה שאפשר למצוא מקום כזה – ואז מתברר שזה לא אפשרי. אבל כשאת משתחררת מהאשליה הילדותית הזאת, העולם נעשה מאוד לא מדכדך. להפך".

     

    בספרו מסביר ד"ר מבורך כיצד משאלת השליטה הופכת לגורם לחרדה. "משאלות, רצונות, שאיפות, תקוות וציפיות נחשבים בחברה המערבית לתמריצים חיוביים המכוונים את האדם ועוזרים לו להתפתח, לצמוח ולהשיג עוד ועוד", הוא כותב. "אולם לעיתים האדם נדחף להשיג מציאות בלתי־אפשרית, ואז המשאלה נעשית מקור לתסכול, לייאוש, למתח ולחרדה. אדם הרוצה להשיג שליטה על אירועים ומצבים בחייו שאינם בשליטתו כלל או שהם בשליטתו באופן חלקי בלבד גורר את עצמו למתח ולסבל רב. אדם שאינו מוכן להאמין באפשרות שיחלה במחלה מסוכנת, שייתקע במעלית, שיהיה קורבן ללעג, שזוחל יטפס על רגליו או שימות אי־פעם — משתייך לקבוצת בעלי המשאלות הבלתי־אפשריות למימוש, קבוצה היוצרת את חרדותיה במו משאלותיה. תפקידי כמטפל הוא לסייע להם לוותר על המשאלה לשליטה מוגזמת, ללמד אותם לחיות בעולם מעורפל, לא ודאי וחשוף לסכנות, בלי לסבול מחרדה מתמדת. הוויתור על המשאלה לשליטה הוא שיאפשר להם לחיות את ההווה ולמצות את חייהם בצורה טובה יותר מבעבר".

     

    אבל אם החרדה היא הזדמנות, למה היא מקשה כל כך על הסובלים ממנה? למה שמשהו חיובי יעורר תחושות שליליות?

     

    "הסתירה הזאת נובעת מהחלוקה לשלילי וחיובי. בכל דבר בחיים יש גם וגם, וכשאת עומדת בפני האפשרות לעשות משהו שמאיים עלייך, שיגרום לך לחוש מושפלת ונבוכה, את יכולה לבחור בין להצטנף במקום הלכאורה בטוח שלך ולהימנע מהאלמנט מעורר החרדה – או לראות בזה הזדמנות לעשות משהו לא מוצלח ולגלות שזה בסדר, שאת יכולה לחיות גם עם תחושה כזאת. אפשר גם לראות בחרדה הזדמנות לקבל את עצמי כבעל מגבלות".

     

    איך עושים את זה?

     

    "בשלב הראשון מתיידדים עם מרכיבי החרדה, בעיקר עם הסימפטומים הגופניים שלה. לא מנסים להפחית אותם אלא להפך, חווים אותם עד שמתרגלים אליהם, ותמיד מתרגלים אחרי שעושים את זה מספיק פעמים. אחר כך לומדים לחיות בידידות עם התסריטים הדמיוניים שרצים בראש ומעוררים חרדה: מריצים אותם בראש, מספרים עליהם בקול רם, עד שהופכים אותם לסתם תסריטים, כמו רבים אחרים. כשזה נעשה בצורה הדרגתית ומווסתת אפשר לעבור לשלב הבא, להביט במציאות מעוררת החרדה ולהפוך אותה להזדמנות. זה כבר אישי מאוד, כל אדם וההזדמנות שלו".

     

    להשתחרר מעמדת הקורבן

     

    בספר, בעזרת תיאור הטיפול הקבוצתי שהוא מעביר, מסביר ד"ר מבורך מדוע החרדה אינה מסכנת את האדם ואיך אפשר להתיידד איתה ולהפנים זאת. בין השאר, באמצעות השתחררות מעמדת הקורבן הממורמר והמאשים. הסימפטומים הגופניים של החרדה, שארית אבולוציונית מימים אחרים ומסכנות שעבר זמנן, חולפים בתוך 50 דקות, הוא מדגיש, והחשיפה אליהם מנטרלת אותם מהאיום שהם עצמם מהווים.

     

    כן נדרשות משמעת עצמית כדי לתרגל בעקיבות תרגילי התיידדות עם אותם תסריטים מאיימים והפנמה אמיתית של העובדה שמחשבות, קשות ומאיימות ככל שיהיו, אינן מציאות. הבנה חיונית נוספת, לפי ד"ר מבורך, היא שמסלול חיינו לעולם יהיה אחד, ולכן לעולם לא נדע איך היו מתנהלים חיינו לו בחרנו אחרת.

     

    "עמדה צנועה זו כלפי החיים וכלפי הבחירות שלנו", אומר ד"ר מבורך, "עשויה לחלץ את החרדים בינינו, החווים תסכול ומועקה נוכח השפע, מעמדת האשמה והכעס העצמי. תמיד נחיה שביל אחד של חיים, וצריך לחיות עם זה בשלום ובסיפוק".

     

    שיטת ד"ר מבורך

     

    1. הפנימו את ההבנה שהסבל שלכם נובע מיחסכם לעצמכם ולסביבתכם ואפשר לשנות את זה.

     

    2. זכרו, לסימפטומים הגופניים המאוד לא נעימים של החרדה יש משך זמן מוגבל: עד 50 דקות, שאחריהן הגוף חוזר לתפקוד רגיל. הסימפטומים האלה לא מסוכנים ולא מסכנים אתכם, וכדאי להיחשף אליהם (בצורה מבוקרת) ולחוות אותם (במקום לנסות להפסיק אותם או להימנע מהדברים שמעוררים אותם) כדי לנטרל אותם מהאיום שהם מציגים ולהיפטר מהחרדה.

     

    3. אל תנסו להדוף את המחשבות המאיימות, מוטב לזכור שהן דמיוניות ולהתיידד איתן באמצעות דיבור עליהן ותיאור שלהן בקול רם. המפגש עם התכנים המאיימים ישחרר עם הזמן והתרגול מהאיום שהם מגלמים.

     

    4. לכולנו יש מחשבות על מוות, שיגעון, בדידות וכו'. כדי להפחית את החרדה מהן נסו להרפות מעט ולהכיר בכך שהעתיד הוא לעולם בלתי־ידוע, ומידת השליטה שלנו בו בהכרח מוגבלת. 

     

    shirgos@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 31.03.16 , 20:43
    ידיעות אחרונות