מאיה,

אתמול ביקשת ממני שאעזור לך להתכונן למבחן בחשבון. "זה לוח הכפל", אמרת, "זה קל". "נכון", אמרתי וליטפתי את שערך בחמדנות הזו שנהייתה לי לאחרונה, לגעת בך לפני שתגדלי ותתייחסי אליי כאילו אני עובש ירוק על הקיום שלך. כשהלכת להביא את הספר לקחתי את האייפון, כתבתי "לוח הכפל" בגוגל והגדלתי את הטבלה לפונט 24, פונט לחפרפרות ולאמהות שלא הקפידו להרכיב משקפיים בזמן. הנחתי את האייפון על הירכיים שלי וכיסיתי אותן במפת השולחן. כשחזרת, העמדתי פנים שאני שותה נס קפה, שאין שום טלפון עם שום צ'יטים ללוח הכפל על הירכיים שלי. לי? צ'יטים? מה פתאום, אני אמא, אני מייצגת רק חוכמה וצדק.

כמה זה שמונה כפול תשע, שאלתי, ואת ענית ישר. "מעולה", שיקרתי, למרות שלא היה לי מושג אם זה 56, 64, או 72. כשכתבת את התוצאה במחברת הורדתי את הראש, כאילו כדי לחפש את הכלבה, אבל בעצם כדי להציץ באייפון המוצפן בפולקעס שלי אם זה באמת נכון. אני לא יודעת כלום, לא באמת. האישה הזאת עם נעלי העקב והבושם של נרסיסו והתיק האדום? האישה הזו היא מתחזה ואין שום קשר בינה לביני. בכל פעם שאני כותבת למורה שלך "בתודה, אמא של מאיה", בא לי לפרוץ בצחוק מרוב שזה נשמע כאילו חטפתי אותך מהאמא האמיתית שלך.

אני לא יודעת את לוח הכפל, אני לא יודעת איך להכין תבשיל עדשים ופריקי מזין ומפוצץ באנטי־אוקסידנטים. גם לא "שניצלונים שילדים אוהבים בחתיכות אננס!" כמו שניקי בי, הגורו של האמהות שאוהבות אבקת מרק, מכינה בבלוג שלה. את עוגות היום הולדת שלך אני לרוב קונה. לא מעצלנות, מחרדה ששוב תהיי הילדה עם העוגה השרופה בטעם גשם שחור. חצי מהזמן אני מגישה לך לצהריים סלט יווני בטענה ש"חם מדי לאכול כבד, נכון, מאמי?" אבל זה רק בגלל ששוב לא מצאתי קצב קרוב למקום העבודה שלי – שתדעי לך, אטליז זו אחת החנויות הכי חמקמקות שיש, כמעט אף פעם אין אחד כזה כשאת צריכה לקנות בשר טחון, כלל לחיים.

מה שאני הכי לא יודעת זה אילו חוקים להפיל עלייך. יש אמהות שיש להן איזה 200 חוקי בית מנוסחים בקפידה. לא רואים טלוויזיה לפני שמכינים שיעורי בית, לא מכינים שיעורי בית לפני שאוכלים ארוחת צהריים, לא אוכלים ארוחת צהריים לפני ששמים את הילקוט בחדר, לא שמים את הילקוט בחדר לפני שלועסים פרוביוטיקה.

לי יש אולי שלושה חוקים, וגם זה בקושי. אל תדברי מגעיל לחברות שלך ואל תתייחסי לאנשים מגעיל בכלל, אל תתחצפי לבני הבית, ומה זה היה, השלישי? כן, אה, שימי את הילקוט שלך בחדר עכשיו, שהגיע רק כי רציתי להראות לרן שאני מסוגלת לחנך.

אני מזייפת את זה, מבינה, אני מעמידה פנים. אלוהים עשה אותי ככה, עיוורת לדברים פרקטיים. כמעט שום דבר שקשור לסדר או למשטר לא מעניין אותי בכלל. אני מזייפת את החוקים שאני אומרת מדי פעם, רק כדי שתרגישי שיש לך אמא.

אולי בגלל זה את עצמך מסודרת, החדר שלך נראה כמו מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. אני מעריצה אותך על הסדר שלך, כמו שאני מעריצה אותך על כל שאר הדברים שאת עושה ושאני בחיים לא הייתי: הכישרון שלך במתמטיקה, העובדה שאת הולכת לחוג למצטיינים במדעים שיום אחד יפתחו סטארט־אפ. העובדה שאת חזקה ולא שמה על מה שחושבים עלייך. לי לא אכפת מסדר, ואת, וזה שובר את ליבי, כנראה חולמת על אמא שתבין למה את רוצה שטיח תכלת רך וכילה של רוזנת מעל למיטה שלך. אבל אין, כל מה שיש זה אמא שכל כך מכורה לך ונהנית לפנק אותך, שהיא מוכנה לקנות את זה, אבל בחיים לא תבין למה זה חשוב. אני האישה הזו שתקנה לך את הירח אם תבקשי, אבל תמיד־תמיד זה יהיה ירח שייראה סיני וזול, ירח בטעם רע.

את מבינה, סיבה שלי לחיות, כל מה שאי פעם רציתי בחיים שלי זה חופש. אני הייתי פעם ילדה קטנה שמתחבאת שעות מאחורי ספה ומדמיינת שהיא סוסה ומפחדת מהרגע שיקראו לה לקפל גרביים או לסדר את החדר, ואת החופש הזה אני החלטתי להעניק לך, למרות כל דעות המומחים, למרות שסופר־נאני, למרות שעמוס רולידר. "מצד שני", רן אומר, "יצאה לך ילדה שמחה עם ביטחון עצמי שהלוואי על כולם".

אני גם לא יודעת מה אני רוצה שתהיי כשתהיי גדולה, אם אשת היי־טק כמו שאבא שלך רוצה, או ממציאה סלאש מיליארדרית כמו שאת רוצה. לפעמים אני מסתכלת עלייך מהצד ומנסה לדמיין אותך בגיל 30. האם עדיין תגורי אצלי? האם תהיי מלצרית עם נעלי בד וקעקוע של סוסון ים? בשום אופן אני לא מצליחה לדמיין אותך מקסימה גבר עם המבט השחור הזה שלך, מתלבשת בשמלת תחבושת בצבע ניוד ויוצאת לדייט. אני רואה שאת יפה, השפתיים הבשרניות האלו שלך, האף הסולד, אבל אני לא יכולה לראות אותך כשום דבר אחר חוץ מהתינוקת שלי, התינוקת שהתרפקה עליי.

אין לי תוכניות בשבילך. תסלחי לי, הילדה המכונה גם מאיו מיצקי מאיונזה דדק יצורוביץ', אבל באמת שאין לי בשבילך שום תוכנית חומש. אני אפילו לא רוצה ש"תהיי רק מאושרת", כמו כל האמהות של המתמודדים ב"כוכב נולד", כי בעדה שממנה באתי לא מאמינים בזה שילד יכול רק להיות מאושר־מאושר־מאושר כל הזמן. הדבר היחידי שאני רוצה בשבילך זה שלא תבכי יותר מדי, שלא תסבלי יותר ממה שצריך מהעובדה שהמשפחה שלך מפורקת, שלא תתאכזרי לאף אחד, ושיבואו כמה אנשים טובים שיאהבו אותך ויראו כמה את חזקה ומצחיקה. אנשים שתוכלי לקטר להם בלי להסתיר כלום על כל מה שלא בסדר איתי, וגם לתכנן איתם נסיעה לטוקיו בקיץ. אה, ואני גם רוצה שנהיה לנצח ביחד, למרות שאני יודעת שאם אני לא רוצה לשחזר פה איזה סרט של היצ'קוק, אני צריכה לשחרר אותך. ועדיין, זה כל מה שאני רוצה, תמיד לאהוב אותך ושתמיד תאהבי אותי, ושתהיה בינינו, אם אפשר, כמה שיותר שמחה.

אז סליחה שלא חינכתי, וסליחה שלא הקניתי הרגלים, לא של תזונה ובטח לא של ניקיון וסדר. סליחה שאמא שלך היא כמו נוצה ברוח, וסליחה, סליחה שלא התבגרתי מספיק כדי לתת לך אמא כל־יכולה ונערצת כמו שהייתה לי. למרות שנדמה לי שהבנת כבר שאמא שלך היא רחוקה מסופר־אמא, לא חזקה ולא דמות מופת ולא מניה שוחט.

אני רואה את זה כשאת שמה יד על הברך שלי ואומרת, "אמא, אל תדאגי, אני אעזור לך לסדר את חדר הארונות שרן ביקש ואחרי זה נראה 'גלי' ביחד". ורק אתמול אמרת לי, "את האמא הכי נחמדה שאני מכירה, מימי, את כזאת נדיבה ולא מתנגדת לעשות דברים משוגעים ותמיד אכפת לך מאחרים", ואני עצמתי את עיניי כאילו בלעתי מילקשייק של אושר וחשבתי: "וואלה, אולי בכל זאת אני מתאימה לילדה הזאת, אולי כל הפיזור והרכרוכיות שלי הולכים מעולה עם ילדה חזקה כזאת".

ולרגע אחד יכולתי לראות אותך, סטודנטית מבריקה כזו למתמטיקה סינופטית וביו־גנטיקה או השד יודע מה אנשים מדעיים מסוגך לומדים, חוזרת הביתה בדמעות ומספרת לי על עוד קרב עם הפרופסור המאצ'ו שלך. "מה הוא חושב, שאני בת אז אסור לי להתווכח איתו?" תגידי לי, ואני אשב שם, כולי מורא ופחד מהילדה הכל כך יותר מוצלחת ממני שיצאה לי, שואלת את עצמי, "מאיפה הגיע היצור הזה שיודע מה זה פרבולה אנליטית ולא מוכן להתחנף לגברים סמכותיים כמו שאני עשיתי כל החיים, מה יש לי לתרום לו בכלל?" אבל אז אני אזכר, אליי באת כדי שאשתוק ואתלתל את השיער שלך באצבעות שלי. אליי, שלא הצליחה להיות שום דבר אחר בשבילך חוץ מבלגן מנחם ורך.