אחרי שהפנמתם את שתי הטעויות הנפוצות, אפשר להתחיל לדמיין על טיול קצת אחר מהמקובל לאלסקה, לארץ ירוקה ושונה מכל מה שדימיינתם. החל מחודש מאי עד אמצע ספטמבר אלסקה מציעה שילוב של טבע יפהפה עם תשתית מצוינת של מדינה אמריקאית. טיול עצמאי ברכב שכור יאפשר לכם להגיע לפינות הרחוקות יותר, לחמוק ממלכודות התיירים של הקרוזים ולפגוש את אלסקה האמיתית: טבע פראי, עיירות קטנות ומקסימות, תושבים ידידותיים, ואורח חיים ייחודי שהתפתח בפינה המרוחקת הזו של הגלובוס.
מקארת'י: 20 תושבים כולל הכלבים
כדי להגיע למקארת'י, עיירה של 20 תושבי קבע ("20 נפשות כולל כלבים", לפי אחד השלטים בעיירה), צריך לנהוג על דרך עפר של 100 ק"מ, שמסתיימת בנהר גדול וסוער, שאותו צריך לחצות ברגל כדי להיכנס למקארת'י. הגשר הקטן שעליו חוצים היום את הנהר הוא פינוק רציני לעומת מה שהיה כאן בעבר; עד 1996, חציית הנהר הסוער התבצעה באמצעות כבל שנמתח מעליו: היה צריך לשבת בתוך סל מתכת ולמשוך את עצמך באופן ידני אל הגדה הנגדית.
החלפת האומגה הישנה והאהובה הזאת בגשר חדש הייתה נושא פוליטי חם במשך שנים ארוכות בעיירה. הוותיקים, רובם כורי זהב קשוחים וחוטבי עצים לשעבר שהגיעו בעיקר בשביל הבדידות והמרחק מהציוויליזציה, ניסו לשמר ככל האפשר את אופיו המקורי של המקום. לעומתם, הצעירים — רובם עוסקים בתיירות זעירה — רצו בעיקר בהגדלת זרם המבקרים. רק אחרי שנים של ויכוחים הוסכם על פשרה של אמיצים, ומעל הנהר נבנה הגשר הצר להולכי רגל. את הרכבים צריך להשאיר מחוץ לעיר. האומגה הישנה והאהובה שננטשה מונחת לצידו של הגשר עד עצם היום הזה.
העיירה עצמה מזכירה סט צילומים של מערבון: כמה רחובות לא סלולים בלב היער, כמה בנייני עץ מתחילת המאה, שתי מסעדות, בר אחד ומלון אחד (רובם, אגב, בבעלותו של בחור יהודי אחד שהגיע לכאן מניו־יורק).
למרות שמדובר על חבורה של אנשים שעשתה כל מאמץ לחיות בבידוד יחסי, תושבי מקארת'י פיתחו עם השנים חיי קהילה תוססים שכוללים ערבי ריקודים ושירה בבר המקומי, ומצעד שנתי ססגוני במיוחד ביום העצמאות. אמנם אין כאן אספלט ואין קליטה סלולרית, אבל יש יער גדול, נהר סוער כאמור, נופים עוצרי נשימה ודובים שמגיעים לעיתים קרובות לבקר ברחובות. רופא השיניים הקרוב ביותר נמצא במרחק של חצי יום נסיעה, ואם מתקלקל לך הרכב — כדאי שתדע איך לתקן אותו לבד, במיוחד כשהטמפרטורה יורדת למינוס 40.
מקארת'י נמצאת באחד המקומות היפים באלסקה, בליבה של אחת משמורות הטבע הגדולות והפראיות ביותר בעולם. שלוש האטרקציות הבולטות באזור הן עיירת הרפאים קניקוט (Kennicott), קרחון רוט (Root) ושמורת רנגל סנט־אליאס (Wrangell St. Elias).
קניקוט הייתה בעבר מרכז גדול של כריית נחושת. באופן מדהים, רבים ממבני העץ עדיין עומדים על תִלם, ומומלץ לצאת לסיור מודרך, מרתק ומאוד לא ממוסחר, בין המבנים. בעיירה פועלות כמה חברות הדרכה קטנות, שמתמחות בהדרכת מטיילים על קרחון רוט, וישמחו לקחת אתכם לטיול של חצי יום או יום (עם ציוד מתאים). הקרחון נוח להליכה (בערך 2 ק"מ מקניקוט), שמאפשרת הצצה לתופעות מרהיבות כגון סדקים כחולים וזוהרים בתוכו, מפלים שנעלמים לתוך הקרח, ונחלים שזורמים מעליו בפיתולים מושלמים. לקרביים שביניכם, ניתן גם לצאת ליום של טיפוס קרח שבמהלכו לומדים לטפס על הקירות הקפואים ולגלוש לתוך מערות קרח כחולות (וכן, זה יפה בדיוק כמו שזה נשמע).
כדי לראות חלקים רחוקים יותר של השמורה, מומלץ לקחת טיסת נוף (50, 70 או 90 דקות) עם אחת מחברות התעופה המקומיות. הטיסות, במטוסים קלים, הן חוויה של פעם בחיים: נופים מדהימים, הרים עצומים וקרחונים בכל הכיוונים, ללא בתים, כבישים או קווי חשמל שייכנסו לתמונה ויפריעו לנוף. לכו מהר לפני שייגמר: לא נשארו עוד הרבה מקומות כאלו בעולם.
קורדובה: עיירת שתייה עם בעיית דיג
מצידם השני של ההרים נמצאת קורדובה, עיירת דייגים קטנה (2,285 תושבים) לחוף מפרץ הנסיך וויליאם, אחד היפים באלסקה. כאן העניין העיקרי הוא דיג: בסמוך לעיירה נמצאת הדלתא העצומה של נהר קופר (Copper River), והסלמונים האדומים שעולים כאן במעלה הזרם נחשבים למשובחים בכל אלסקה. רובם המוחלט של התושבים עוסק בדיג מסחרי, ומי שלא — עוסק בדיג לא מסחרי, או נשוי למישהו שכן עוסק בדיג מסחרי. פרט לדיג סלמונים על כל צורותיו, תושבי קורדובה מחבבים מאוד גם את הפאבים שלהם, ומכאן הסלוגן הבלתי רשמי של העיירה, "קורדובה: עיירת שתייה עם בעיית דיג חריפה".
מסילת הרכבת שקישרה בעבר הרחוק בין מקארת'י וקורדובה פורקה בחלקה על ידי חברת המכרות שהפעילה אותה, ואת מה שנשאר פירק הטבע המפורסם של אלסקה. כיום אין גישה יבשתית לעיירה, והדרכים היחידות הן טיסה או שיט במעבורת. המקומיים דווקא מרוצים: אם אין כבישים אין גם הרבה תיירים, ואם אין תיירים יש יותר זמן לדוג. ואין גם סכנה של גנבי רכב. הנוהג המקומי הוא להשאיר את המפתחות של הרכב בסוויץ' בכל זמן נתון.
קורדובה היא גן עדן לחובבי טיולים רגליים. העיירה נמצאת בשטחה של שמורת הטבע הגדולה צ'וגאץ' (Chugach National Forest), שבה מערכת מרשימה של שבילי הליכה המגיעים אל ההרים, הקרחונים ויערות הגשם שמסביב. הקרחון הבולט הוא קרחון צ'יילדס - קיר קרח כחול שממנו מתנתקות פיסות קרח עצומות לתוך נהר קופר. הנהר שממשיך לזרום מעבר לקרחון יוצר דלתא רחבת ידיים, המהווה בית לבעלי חיים רבים, בהם איילים קוראים (מוס), דובים שחורים ודובי גריזלי, זאבים ועוד. הדלתא היא גם תחנה במסלול הנדידה של להקות ענק של ציפורים שמגיעות לכאן בכל חודש מאי. תושבי העיירה חוגגים את הגעתן ואת בוא האביב בפסטיבל עליז של כמה ימים הכולל מוזיקה כמיטב המסורת, הרבה בירה קרה וכמובן דגים על האש.
טלקיטנה: קטלוג הרווקים ועוד שתייה
בניגוד לעיירות הקודמות, טלקיטנה דווקא די נגישה: לא רחוק מהכביש המהיר בין אנקורג' ופיירבנקס, מה שהופך אותה לעיירה החמודה והקטנה הכמעט רשמית של אלסקה. גם טלקיטנה, כצפוי, היא לא יותר מרחוב ראשי אחד ובו כמה חנויות, גלריות, מסעדות, ובר היסטורי אחד, שב־1923 אירח את נשיא ארה"ב דאז, וורן הארדינג. בצירוף מקרים מצער, זמן קצר לאחר שהארדינג אכל שם הוא עזב לעולם שכולו טוב, והמקומיים משוכנעים עד היום שהוא נרצח באמצעות דג סלמון מורעל (או טבק מורעל או רגלי סרטן, תלוי את מי שואלים). הבר מגיש עד היום קוקטייל בשם "הארדינג ספיישל". כמה עשרות שנים מאוחר יותר, באותו בר בדיוק, ישבו כמה מקומיים וניסו למצוא פתרונות לבעיה הקשה ביותר של העיירה: מחסור חמור ברווקות. באותו ערב נוסדה "אגודת הרווקים של טלקיטנה", ששמה לה למטרה לעודד הגעת רווקות לטלקיטנה.
בתוך זמן קצר ייסדה העמותה את פסטיבל החורף של טלקיטנה, ה־Wilderness Woman Festival, המתקיים בכל שנה בדצמבר, כשהשמש האלסקנית בקושי מתרוממת מעל האופק והטמפרטורות יכולות להגיע למינוס 20.
האירוע המרכזי בפסטיבל הוא מסלול מכשולים יצירתי, שנועד לבחון את סט הכישורים של נשים רווקות המעוניינות לחיות במקום - נשיאת דליי מים ועצי הסקה, נהיגה באופנוע שלג, דיג, ירי ברובה, טיפוס על עצים וריצה בנעלי שלג. האווירה הכללית היא שוביניסטית־אבל־לא־באמת, והמתחרות יוצאות לדרך רק לאחר שהן מכינות סנדוויץ' ומשליכות אותו עם בירה קרה על אחד הרווקים המקומיים שיושבים בתחילת המסלול. יש גם מתמודדות אמיצות שמתחילות את המסלול בנשיקה. מקובל לחשוב שהדבר מסייע להן משמעותית בניקוד בסיום התחרות.
בהמשך נערכת מכירה פומבית של רווקי העיירה שבמסגרתה עולים הרווקים על הבמה ומציגים את עצמם בפני אולם גדוש בנשים, רובן כבר שיכורות למדי. הנשים מתבקשות להציע מחיר לדייט וריקוד עם הרווק שמוצא חן בעיניהן, וכבר היו רווקים שעבורם הוצעו יותר מאלף דולר. כדי להקל על הבחירה, אגודת הרווקים מפיקה בכל שנה את "קטלוג הרווקים" של העיירה. הפסטיבל כולו נחתם במסיבה גדולה ופרועה. למרות שהסטטיסטיקה היבשה מלמדת שעד היום נוצר בפסטיבל רק זוג נשוי אחד לאורך 28 שנה, רווקי טלקיטנה ממשיכים לנסות את מזלם מדי שנה. רוב רווחי הפסטיבל, אגב, נתרמים לארגוני נשים ברחבי אלסקה.
רוב המטיילים מגיעים לטלקיטנה בדרך מאנקורג' לשמורת הטבע המפורסמת דנאלי, הממוקמת כ־140 מייל צפונית. למי שיגיע בתקופת הקיץ, מומלץ בחום לצאת לטיסת נוף מעל הר הדנאלי הסמוך, ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה (6,190 מ'). כמה חברות תעופה מקומיות מתמחות בהטסה של מטפסי הרים אל מחנה הבסיס שבמעלה ההר במטוסים קלים; בקיץ הן מפעילות טיסות נוף יפהפיות באותו אזור, חלקן נוחתות עם מגלשי שלג על קרחון מושלג, מוקף צוקי גרניט תלולים - חוויה מומלצת בחום. בנוסף, ניתן לבקר בכלבייה של כלבי מזחלות ולצאת לשיט בסירת סילון (Jet Boat) על אחד הנהרות הסמוכים. בכל מקרה, כדאי לעשות בעיירה לפחות עצירה קצרה, לשוטט ברחוב הראשי ואולי להיכנס לבר ההיסטורי.
עוד פרטים ומידע באתר של עופר גלמונד
