הגורל ליהק את איילת זורר לתפקיד של סמל עוצמה נשית בסרט חדש, גיבורה צ'כית שהקריבה עצמה למען זכויות אדם וזכויות נשים בפרט. באותו זמן ליהקה אותה המציאות לתפקיד של סמל נשי מהדהד, הנאבק על זכויותיו להתבגר בכבוד לעבר גיל 50, בעימות מול חברת אופנה. או כמו שמגדירה את זה זורר מהפרספקטיבה שלה, "הזמנה מהיקום שהסתדר".
הגיבורה הצ'כית שתגלם זורר, מילאדה הוראקובה, הוצאה בסופו של דבר להורג במשפט ראווה בפראג האפלה של 1950. זורר, להבדיל, נולדה מחדש בתום סערת גולברי, החברה שהדיחה אותה מתפקיד הפרזנטורית בטענה ש"המראה שלה השתנה לרעה". הפרשה הסתיימה בפשרה שבה יצאה זורר עם פיצוי נאה מאוד ומהיר מאוד. באותה מהירות גם הגיע חוזה חדש, לקמפיין לרשת המשביר לצרכן. בדרך היא הספיקה להפוך, לראשונה, גם לפנים של נעמת ביום האישה הבינלאומי.
"הדבר הכי חשוב שקרה מבחינתי זה שקיבלתי פתאום, בבת אחת, הרבה הודעות ומיילים מחברים, גם כאלה שלא שמעתי מהם הרבה זמן", היא מספרת. "קיבלתי הרבה חום, אהבה וחיזוקים. ומה שקרה היה מאוד חזק ודי מדהים, כי זה התכתב בדיוק עם העבודה שאני עושה על עצמי בשנה האחרונה: ללמוד להכיל ולאהוב את עצמי כפי שאני, לאהוב את האחרים ולקבל את האהבה שבן אדם אחר בחיים שלך נותן לך".
לאהוב את עצמך
אנחנו יושבים במסעדה תאילנדית קטנה בוניס־ביץ'. זורר מפצחת אגרולים קטנטנים בשלווה, לבושה ג'ינס וקרדיגן קז'ואליים, ונראית — סליחה שאני תופס צד – נפלא כתמיד. אפשר לזהות מבוכה קלה כשאנחנו נדרשים לסוגיה הבוערת. הפרשה, שנחשפה על ידי העיתונאי רן בוקר באתר ynet וב"ידיעות אחרונות", מצאה לפתע את זורר בת ה־46 נסחפת בעל כורחה לביצה הישראלית הרותחת, אחרי שנים ארוכות ושקטות שבהן הייתה לפני הכל נציגתנו היוקרתית בהוליווד, כתף אל כתף עם טום הנקס וסטיבן ספילברג. ולכן, כשהיא מדברת על חוסר היכולת שלה לחיות עם עצמה בשלום ולהכיל את עצמה עוד לפני הפרשה, זה נשמע מעט תלוש.
הרי את תמיד יכולה לומר לעצמך, ככה בשקט: אני נראית טוב, יש לי קריירה מעולה, משפחה. מה חסר לי?
"ומה יעזור, אם באופן תת־מודע תמיד נטיתי יותר לפחד מאשר לשמחה, לדאגה יותר מאשר לסמוך על זה שדברים יסתדרו, לאי־קבלה עצמית. בדיוק כשאני מתחילה להתמודד עם זה ברצינות, באופן מדהים ובטיימינג כזה, נפל הסיפור הזה. ובאופן לא פחות מדהים פנו אליי מנעמת".
מה חשבת כשקיבלת את ההצעה מנעמת?
"אמרתי לעצמי, הנה, אולי אני יכולה לתת לאנשים את התובנות שלי בחזרה בעקבות הסיפור הזה. אני כבר יודעת, אני מבינה שהדבר הכי גדול שנשים יכולות לעשות זה לקבל את עצמן כמו שהן, לאהוב את עצמן כמו שהן, ולהעביר לבנים שלהן או לבנות את התובנה הזו. You are good enough".
את מבינה שהפכת לסמל של העצמה נשית?
"זה מצחיק קצת. אפילו מוזר, לא?"
למה?
"כי זה קצת רחוק ממני. לא הייתי בארץ כשכל זה קרה. הייתי פה ולא ספגתי את התחושה המדויקת, הבלתי אמצעית. אז אני לא יודעת להכיל את מה שאתה אומר בעניין של סמל, אבל אם זה ככה, אמיתי, אז זה נחמד ומקסים".
מחייב?
"אני הכי לא מרגישה סמל. אני בן אדם פשוט שהלך לפה ברגל מרחק לא קצר כדי לפגוש אותך, אחרי סיבובי חניה של חצי שעה. סמל או לא סמל, לא כזה משנה. כן חשוב שאני מרגישה מאוד מחוזקת עכשיו, מרגישה טוב מאוד, אפילו יותר טוב במובנים האלה של מראה ונשיות".
לא נפגעת?
"זו שאלה מיותרת".
מה אמר בעלך, גלעד?
"הוא לא נכנס יותר מדי לעניין. ככה זה החיים עם גולש. זה בן אדם שלא לוקח בכבדות את הדברים מהסוג הזה. בן זוג נורא כיפי. לא הייתה לנו שיחה עמוקה בבית על זה".
הוא לא זרק משפט עידוד?
"הוא לא היה צריך. מבחינתו, אין כמוני".
כששאלו בנושא את המחליפה שלך, אסתי גינזבורג, היא אמרה שלא ברור לה על מה המהומה, ושגולברי רצו לקחת את הקמפיין למקום יותר צעיר.
"אין לי תגובה בנושא".
להבדיל, איזו תגובה ריגשה אותך?
"היו הרבה שחיממו לי את הלב. שלחו לי פוסט שכתבה מישהי על זה שהיא בחרה לעסוק בקולנוע ברגע שראתה את הפרק איתי בסדרה 'פלורנטין', על רצח רבין. זה חלק מהכיף בלהיות שחקנית. בכלל, התגובות לכל מה שקרה נתנו לי פתאום תחושה חזקה שאני לא לבד. שיש קבוצה של אנשים שגדלה איתי, נשים שהיו בערך בגיל שלי כשהתחלתי כשחקנית וכאילו הלכו לצידי מאז, והנה היום הן רואות אותי כחלק מהן. אז זה נורא מחזק. את לא לבד בעולם. יש אחרים כמוך".
למרות שכבר שנים את במגדל השן בהוליווד, קצת נסיכה. לא ממש חלק מאיתנו.
"אז הנסיכה, יש לה שק על הגב שהיא סוחבת, יש לה נעלי צבא שהיא צועדת בהן ויש לה מצ'טה – אני מטפסת במעלה ההר לכיוון ההארה כמו כולם – רק שבמקרה בדרך היא פגשה כמה אנשים שטיפסו קדימה גם כן. אתה יודע, אני מסתכלת נגיד על סטיבן ספילברג או טום הנקס, הם באמת אנשים מוארים באיזשהו אופן. אלוהים נגע בהם. מהבחינה הזו היה לי המון מזל שהייתי לידם".
התפקיד בסרט "מינכן" היה רק מזל?
"גם יכולת, אבל בעיקר מזל. וחוץ מזה, אנשים לא רואים את מה שמסביב, עבודה מאוד קשה. על כל תפקיד שאני מקבלת, יש 20 תפקידים שעליהם אני סופגת לא".
יש אנשים שעובדים מאוד קשה ולעולם לא יקבלו הוראות בימוי מספילברג.
"או־קיי, אבל הצלחה בעבודה ובקריירה לא מחזקת אהבה עצמית. להפך, גיליתי שאצלי ככל שהפרסום יותר גדול, ככה החיים יותר מאתגרים. אתה בא במגע עם יותר ויותר אנשים, שבאים עם הרצונות שלהם, הציפיות שלהם ממך, וזה מבלבל. ואגב, יש הרבה אלמנטים שלא קשורים לתוצאה. זה קשור לתפיסת הגוף שלי, לתפיסה של היופי, לתפיסה של בריאות. זה היכולת שלי לאהוב את עצמי, את האחר".
להיפרד עד מוות
זורר רואה את נקודת השינוי הגדולה בחייה בפרידה כואבת מחברה מאוד קרובה בשנה האחרונה. "היא הייתה מבוגרת ממני, מעין אמא שנייה שלי. ליוותה אותי מגיל 20 והשפיעה עליי מאוד. היא חלתה וליוויתי אותה". זורר לוקחת נשימה והדמעות זולגות מעצמן. "זה עוד נורא טרי וכואב אצלי", היא אומרת בטון מתנצל. "לשבת בחדר של מישהו שנמצא על ערש דוויי זה אחד הדברים שמטלטלים את החיים שלך, משנים אותם. הייתי איתה בשבועות האחרונים של חייה ובימים האחרונים. בתקופה הזו כבר התחלתי לעשות את העבודה על עצמי, כשאני מתמודדת עם כאב של פרידה, עם אבל ועם אובדן של דמות שנתנה לי המון כוח וביטחון במהלך החיים".
זה מעורר מחשבות גם לגבי הבריאות שלך?
"מכניס לסרטים שחבל על הזמן, אבל אני עושה עבודה עצמית גם בזה".
מה בעיקר השתנה אצלך אחרי מותה?
"המוות שלה הכניס בי תחושה של ערעור, אפילו של אובדן תמימות מסוימת. את חושבת לעצמך, 'הנה אני הולכת ומתבגרת. מה אני עושה בחיים שלי ואיך ממשיכים מפה?' שאלתי את עצמי איזו אהבה אני נותנת ואיך אני מקבלת את האהבה מהאנשים סביבי, זה מה שבאמת בעל משמעות. עשיתי מעין חוזה עם עצמי, שמעכשיו אני רק עובדת על הדברים האלה, שמעניינים אותי מבחינה רוחנית ופסיכולוגית".
הלכת לטיפול?
"עשינו את 'בטיפול' מזמן, נגמרה הסדרה".
הייתה סדרה טובה דווקא.
"(צוחקת) אבל מיציתי. לא, לא טיפול, אבל התחלתי לעשות מדיטציות באופן קבוע, פעמיים ביום. קראתי את הספרים של אקהרט טול, למשל 'כוחו של הרגע הזה', שמאוד השפיע עליי".
איפה זיהית שאת צריכה תיקונים?
"בכל אדם יש ביקורת עצמית, קול פנימי שאומר שהכוס מלאה, וקול פנימי שאומר שהכוס ריקה. נכון? אז יש אנשים שבחיים שלהם, המשפטים של הכוס הריקה גדלים ומהדהדים יותר ויותר, תופסים יותר מקום. אני הייתי מאלה".
מה אומרים המשפטים של הכוס הריקה?
"הם יכולים להגיד, 'אני לא טובה מספיק, אני לא יפה מספיק, אני לא רזה מספיק, אני רזה מדי, יש לי קמטים'. הקול השני יכול להגיד לך שאתה יפה ואתה חמוד, ואיזה יופי שנתת מחמאה לבן אדם ההוא, ואיזו תחושה נחמדה יש לך בלב עכשיו, דברים מהסוג הזה. ואצלי, עם השנים, ואני גם חושבת שעם הפרידה מהחברה והאבל, המשפטים הלא טובים התחזקו. גם בגלל ההצלחה. ככל שההצלחה שלי הייתה גדולה יותר, ככה גם הקולות האלה התחזקו איכשהו".
כי?
"יש בי פחד גדול לאבד את זה. את הכל בעצם. אני חושבת שיש לזה קשר למשפחה שלי, לאיך שגדלתי, תסביך שואה. כשאתה בא ממשפחה שעברה דברים קשים, אז יש תחושה פנימית, תת־מודעת, של איום. כמעט לא התעסקתי עם זה עד היום, אבל זה היה שם. עם העבודה שאני עושה על עצמי היום, אני גם עושה הרבה הקשרים לאמא שלי ולסבתא שלי. הרי ברור שיש שם השפעה שהולכת שנים".
סבא וסבתא של זורר, מצד אמה, הצטרפו לפרטיזנים בצ'כוסלובקיה הכבושה על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. בבית פחות דיברו על התקופה ההיא. זורר עשתה את ההשלמות לבדה. "פעם נעמדתי מול אמא שלי, כשהיא התאפרה לפני המראה, ושאלתי אותה על תקופת השואה. היא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר על זה. כשהשתחררתי מהצבא קניתי מצלמת וידיאו, כי בעצם תמיד רציתי להיות קולנוענית, ומאז תיעדתי את סבתא שלי מספרת לי הכל. איך הם ברחו מהנאצים. איך היא שמה את הילדות שלה, אמא שלי ודודה שלי, במשפחה אומנת, ומשם הן עברו למנזר. חיים בדוחק, רחצה פעם בשבוע במקרה הטוב. ואנחנו מדברים על ילדות קטנות".
עד מתי הן נשארו במנזר?
"עד שנהיה מסוכן. סבתא שלי, שהייתה גאון בקטע הזה, ידעה תמיד להריח את הכל קצת קודם, לקחה את הבנות להרים, והן חיו בבקתה באמצע היער, כשחיילים גרמנים עוברים בדרך. אחרי המלחמה הן חזרו ללמוד בברטיסלבה ובהמשך רצו לעלות לארץ, אבל אז הרוסים סגרו את הגבולות שם. סבא וסבתא נתקעו בצ'כוסלובקיה, ושוב חוו פרידה קשה. אמא ואחותה עלו לארץ באוניית מעפילים, לבד, בגיל צעיר, ישר לקיבוץ דגניה".
להילחם למען נשים
זורר מדברת בשטף, ברהיטות, ללא יומרות לשלב חלקי משפטים באנגלית בשיחה למרות שהיא חיה בקליפורניה, בוודאי חפה ממניירות של כוכבים במעמדה, גלויה מאוד. "האמת היא שהיום אני קצת עצובה. עוד כמה ימים הייתי אמורה להיות בדרך לפראג, לצילומי הסרט 'מילאדה', וכרגע זה נדחה. אתמול קיבלנו הודעה שיכול להיות שאיבדנו שליש או רבע מהתקציב, מה שלא מאפשר לנו להתקדם, ואנחנו בעצם כבר ממש על המטוס. אז אני קצת מוטרדת, מקווה שהכל יסתדר".
מה עושים במקרה כזה?
"כל מי שלא עושה סרטים עם האולפנים הגדולים, כשהכסף לא תמיד בא מראש, מסתכן. אלה סרטים שאתה עושה מאהבה, מתשוקה. אני כבר יודעת את כל התסריט בעל פה, באנגלית עם מבטא צ'כי, ואת החלקים שבהם אני מדברת גרמנית. אני עובדת עליו כבר שלושה חודשים. אי־הוודאות היא חלק מבאס של המקצוע. זה אמנם האקשן הרגיל של החיים שלי, כשאני עוברת למצב של המתנה, אבל עדיין חווה את הדבר הזה רגשית. אגב, גיבורת הסרט נחשבת לפמיניסטית גדולה בצ'כיה".
תסכימי שקצת אירוני שהתפקיד הגיע בטיימינג הזה.
"(צוחקת) הבמאי, שגם כתב את התסריט, חיפש שחקנית שתחליף מישהי שהייתה אמורה לעשות את זה, אבל לקחה בסוף ג'וב בטלוויזיה. הוא עובד על הסרט כבר שמונה שנים. הוא קיבל את השם שלי וביקש לפגוש אותי. גם הזוי שהוא בא אליי מצ'כיה, בגלל השורשים המשפחתיים שלי. העניין הפמיניסטי כבר סגר את המעגל יפה. אתה צודק, 'מילאדה' לא הגיע אליי סתם".
את מגדירה עצמך פמיניסטית?
"האם אני מאמינה בשוויון זכויות בכלל ובתחום העבודה בפרט? כן. ויש לי מודעות למאבקי נשים. אני גם מאוד עם היד על הדופק בפעולות שקשורות בחינוך נוער במצוקה".
פמיניסטיות סיפחו אותך אליהן אחרי הפרשה.
"למה לא, שיספחו. כשנעמת פנו אליי מאוד התרגשתי וישר אמרתי כן, לא היה לי רגע של היסוס".
עד היום שמך לא נקשר במאבקים כאלה. זה חיבר אותך לצד לוחמני יותר באישיות?
"אני לא רואה את זה ככה. אם תסתכל על מה שנעמת עושות, אז הן לא נלחמות. בארגון הזה מגינים על נשים במשברים, נותנים מלגות לנשים למחקר, עושים המון עבודה. מצחיק, אמא שלי הייתה אישה של ויצו כל השנים. היא לימדה בישול, אני ביקרתי שם המון פעמים ושלחתי בגדים. אתה רואה, הכל מתחבר. 'הפרשה', הסרט הצ'כי, נעמת וגם המשפחה".
שלי יחימוביץ' כתבה פוסט תמיכה בך.
"קראתי ואהבתי, אבל לא יצא לנו לדבר. בסך הכל אהבתי את רוב מה שקראתי".
עניין הגיל שלך תפס פתאום את הבמה. זה דבר שמפחיד אותך?
"יש נקודות בזמן שבהן אני מסתכלת קדימה וחושבת, וואו, איזה קטע. וואו, מפחיד קצת".
לדוגמה?
"מפחיד שהילד שלך עוזב את הבית לקולג', או לאוניברסיטה או לצבא. מפחיד שבן הזוג שלך, שאתה אוהב אותו, עלול פתאום להיות חולה. אני רואה זוגות שנשואים הרבה שנים בטוב, וכשזה קורה להם, העולם מתערער. הסוף לא מפחיד, כי הסוף הוא טוב. אני חושבת על הגיל גם כשאני וליעד קוראים ביחד ספר במיטה, מנהג שאהוב עליי במיוחד. הוא בן 11 וגובה כל הזמן, ואני אומרת לעצמי שיום אחד הילד יהיה ארוך וגדול, ואז ייגמר שלב הרכות".
50 זה לא גיל שחושבים עליו במיוחד?
"זה עוד אחד מהקומפלקסים האנושיים שצריך לנער מעלינו. אני אומרת לך בכנות — לא מאמינה שלגיל יש אפקט כזה משמעותי, מלבד עניין הבריאות, כי אנחנו הרי מכונה שצריך לשמן".
ובכל זאת, המומחים מדברים על משברי אמצע החיים.
"זה לא מטריד אותי. מה שיש לי היום הוא מטען רחב ידיים יחסית למה שהיה לי לפני עשר שנים ולפני 20 שנה. זו הפילוסופיה שלי. כשהייתי ילדה קטנה, עד גיל בית ספר, הייתי מדבָּר פתוח כזה, עם אופק שאין לו סוף. נכון? ואז אתה נכנס לבית ספר, צבא, החיים שאחרי, ומהמדבר הפתוח האופק הולך ומתקרב ואתה נהיה אולי רחוב במקרה הטוב, לפעמים רק גינה. כי אתה מצטמצם, והעולם מצטמצם איתך. מגיל 40 אתה שוב מתחיל להתרחב מרחוב לשכונה, ופתאום אתה נותן לעצמך, לפעמים, ברגעים הטובים, להיות שוב המדבר ההוא".
את מסתכלת בתמונות שלך מפעם?
"כן".
ו...?
"אני תמיד אומרת לעצמי את אותו דבר: איך לא ידעתי אז כמה יפה הייתי וחמודה ומקסימה. בן אדם לא תמיד רואה נכון את עצמו".
להיות אמא בסרטים
זורר נולדה ב־1969 וגדלה בתל־אביב ובהמשך במכמורת. את תחילת דרכה על הבמה עשתה בלהקת צופי תל־אביב ולאחר מכן בלהקת פיקוד צפון. אחר כך הגיעו תפקידים בסדרות כמו "עניין של זמן" ו"פלורנטין" ובסרטים כמו "האסונות של נינה", שעליו זכתה בפרס אופיר, "איש החשמל" ו"משהו מתוק". והיה גם תפקיד נפלא שעשתה בסדרה "בטיפול". הדלת להוליווד נפתחה ב־2006 עם "מינכן" של ספילברג. שלוש שנים לאחר מכן היא רשמה את התפקיד הגדול ביותר שלה, לצד טום הנקס ב"מלאכים ושדים".
הגיל בטח לא הפריע לזורר בסדרה של ליהוקים יפים בשנים האחרונות, למשל לתפקיד יוקרתי כאמו של סופרמן בסרט "איש הפלדה", לתפקיד אישה המפתה את יואן מקגרגור כישו ב"ימים אחרונים במדבר", ולתפקיד בסדרה המדוברת "דרדוויל" של נטפליקס, בעונה הראשונה. באוגוסט צפוי לעלות הרימייק המושקע "בן חור" שבו תגלם את נעמי, אמו של הגיבור יהודה בן חור.
"אני כבר מעל 45, והשנתיים האחרונות היו הכי טובות מבחינת ליהוקים. גם בתפקידים שהוצעו לי תמיד היה משהו טוב לי ומתאים. בחלקם חוויתי נשיות מלאה, אחרת מהתפקידים שהייתי מקבלת בגיל 20 או 30. במקרה של 'בן חור', למשל, היה אתגר אחר לגמרי, כי הייתי צריכה לשחק אמא של מישהו שהוא לא כזה רחוק ממני בגיל. במהלך הסרט אני מתבגרת והאיפור נתן לי אפשרות לראות איך אני איראה עוד עשר או 20 שנה. זה היה מרתק".
אם כי יכול להיות שלפני עשר שנים היו מלהקים אותך לבת הזוג של סופרמן ולא לאמא שלו.
"נכון, אבל לא מסתכלים על זה ככה, כי אחרי 'סופרמן' עשיתי את 'דרדוויל'. אתה לא תקוע בעובדה שליהקו אותך לתפקיד כזה או אחר ושואל מה זה אומר עליך מבחינת גיל או מראה, כי זה באמת סרט נע. אגב, אנשים שמזהים אותי ברחוב — אם הם מזהים אותי — זה קורה בזכות 'סופרמן' או 'דרדוויל' ולא בזכות הדברים האחרים שעשיתי".
בקונסטלציה מסוימת יכולת להיפגש עם גל גדות על הסט של סופרמן ובאטמן.
"נכון. זה היה יכול להיות קטע. כמו שאמרתי לגביי, זה המון מזל, אבל זו בהחלט גם עבודה קשה שלה, וגם לאישיות שלה יש חלק גדול. גל גדות הגיעה לדבר מדהים לגמרי".
לקאסט של "בן חור", מגלה זורר, הגיעה ללא אודישנים.
זו שערורייה שיש לדווח עליה.
היא צוחקת. "הבמאי טימור בקממבטוב קיבל רשימה של אנשים וביקש לראות אותי, אולי בגלל מה שעשיתי ב'דרדוויל' ואולי כי המוצא שלו יהודי ויש לו משפחה בישראל. הייתה לנו שיחת סקייפ, יש לי כבר סט כזה בבית עם מחשב ותאורה שאיכשהו גורמת לך להיראות נורמלי. חשבתי שזו תהיה שיחה של עשר דקות, אבל גלשנו לשיחה ארוכה מאוד על התסריט, על החיים, על סרטים וגם על המשמעות של לעשות את הסרט הזה כאן ועכשיו. אני חושבת שייצא מכובד".
היא הגיעה לארץ בימים אלה, קפיצה קטנה כדי להשתתף בצילומים של הקמפיין לרשת המשביר לצרכן – הצעה שזורר בחרה מבין לפחות שש הצעות שקיבלה. "באופן שהפתיע אותי, מיד אחרי שהכל קרה קיבלתי הרבה הצעות עבודה. מהמשביר הייתה ההצעה הכי נכונה. הייתי הפרזנטורית שלהם פעם, ועכשיו נסגר מעגל גם שם. יש השקעה מאוד גדולה בקמפיין הזה וכוונה מאוד טובה לעשות משהו טוב. אז אני פתוחה, ונראה מה יהיה. זו חברה שנכון לי לייצג, שמערבת אופנה ומשפחתיות. אז הכל מסתדר".
עד כמה הפרנסה מדאיגה אותך?
"אני תמיד דואגת בגלל פרנסה. החיים יקרים בלוס־אנג'לס והמקצוע שלי לא קבוע, אבל זה בעיקר בגלל שאני פולנייה, ולא שאני באמת צריכה לדאוג. סתם מבנה אישיות שצריך לעבוד עליו ולתקן אותו".
אבל קיבלת קמפיין חדש.
"אל תפריע לי לדאוג. תשאיר לי את הדאגות שלי בכיף שלי".
הרגשת הקלה כשההצעות הגיעו מהר מאוד?
"זה שימח אותי, כי אחד הדברים שאני אוהבת לעשות זה לבוא לישראל. וכשיש לי משהו כזה סגור, אז אני יודעת שאני בישראל עם ליעד".
ובעלך גלעד לא יגיע?
"לצערי הרב, הוא חייב ללמד שיעורי גלישה בקיץ. לא מסתדר לנו לבוא יחד בדרך כלל".
להגן על ישראל
אבל בעתיד הלא רחוק, מגלה זורר, ייתכן שנראה אותה הרבה יותר בישראל. "לחזור או לא, זו שאלת השאלות", היא מודדת הפעם מילים. "עכשיו בשלב הזה, על אמת, הכל תלוי בליעד".
באיזה אופן?
"אלך לאיפה שהכי נכון וטוב לו להיות, וזו תהיה הבחירה שלו. לפעמים אנחנו מדברים על זה בבית, ואף אחד לא יודע את התשובה עדיין".
ליעד מדבר על הרצון להיות יותר בארץ?
"הוא אוהב את ישראל. בשנים האחרונות, כמעט כל דבר שצילמתי לא קרה בלוס־אנג'לס, אז אני מתחילה לחשוב שאצטרך יותר מבית אחד. אני רוצה שיהיו לי שני בתים: בית אחד בישראל, במכמורת כמובן, ובית אחד בלוס־אנג'לס. לשם אני חותרת. יותר לחלק את חיי בין המדינות, מאשר להיות רק בלוס־אנג'לס".
ליעד יהיה חייל בצה"ל?
"אולי תהיה התפתחות מפתיעה? כשהיינו ילדים אמרו לנו שלא נצטרך צבא".
הוא יישאר בן יחיד?
"ככל הנראה כן. אתה יודע, אולי הייתי צריכה לתקתק מהר עוד אחד, אבל האמת היא שאנחנו מעין משולש כוח כזה מאוד חזק".
מצטערת קצת שלא?
"כבר שיחררתי שם. אין לי את המוזה להיכנס לזה מחדש, תינוק וכל מה שמסביב. מבחינת הטבע זה לגמרי עוד אפשרי. אבל להתחיל מחדש אחרי שיש לך ילד בן 11, זה נראה מאוד קשה".
הוא מסתדר עם העובדה שאין לו אחים?
"הוא מעולה עם זה, לגמרי מודע לעובדה שהוא מקבל את כל הממלכה".
לפעמים הממלכה כוללת גם את תלאות המזרח התיכון, וזורר לא החמיצה את החוויה המפוקפקת של החיים בישראל במהלך מבצע "צוק איתן" יחד עם בנה. "הייתי בארץ בצילומים באותו זמן. טעמתי מהמצב חד־משמעית כשליעד איתי. אזעקות, ריצות, כל עסקת החבילה של 'צוק איתן'".
איך ליעד הגיב?
"בהזעת יתר. הוא היה במתח ובלחץ. זה השפיע עליו גם אחרי שחזרנו ללוס־אנג'לס, הוא פחד לבוא שוב לישראל. היום זה כבר מאחוריו. אבל צריך לזכור שאנחנו לא חווינו יותר מדי אזעקות. חברות שלי סיפרו לי שהילדים שלהן עברו אחר כך התקפי חרדה ולילות ללא שינה. זה מאוד עצוב".
לא ממש אהדו אותנו בתקשורת האמריקאית בתקופת "צוק איתן".
"מה־זה מעצבן".
יצא לך להיכנס לוויכוחים?
"אני מסבירה למי ששואל, והיו הרבה כאלה, שהמציאות מורכבת, שמי שרוצה להתבטא ולקחת צד חייב להגיע לישראל ולחוש את זה באמת. מאוד הכעיסו אותי ההסברים בתקשורת על כמות הטילים שיש לישראל לעומת הפלסטינים, שמוצגים שוב ושוב כחלשים ומסכנים, בלי להזכיר שהם יורים לתוך אוכלוסייה אזרחית".
בתקופות כאלה את מרגישה עוינות גם בהוליווד?
"בכלל לא. לפעמים אנשים נזהרים מלדבר איתי על פוליטיקה כי הם לא רוצים לזעזע את מה שקורה על הסט, למשל. ההרגשה שמתקבלת אצלי היא רק של עוינות מהצד שמכסה את הדברים. בוקר אחד אני מגיעה לסט של 'בן חור' ורואה שהטלוויזיה בקרון פתוחה על סי־אן־אן וישראל שוב מוצגת בצורה לגמרי אחרת ממה שאני מכירה. זה מרגיש כאילו מדברים עליך רעות מאחורי הגב, רק שהפעם אתה שם".
את צופה בקרבות הבחירות המתחממים – הילרי קלינטון, דונלד טראמפ?
"כן. אני לא מכירה הרבה אנשים שחושבים על טראמפ כעל אופציה אמיתית. קצת מופרע בעיניי שזה יכול לקרות, כי הוא מזכיר לי מנהיגים שיכולים לעשות הרבה רע. אני לא רואה פוטנציאל חיובי במנהיג שחושב כמוהו, והוא כן יודע לשכנע אנשים, זה ברור. לי הוא נראה הזוי. אני כן מקווה שתהיה נשיאה ראשונה. זה יהיה מאוד מעניין. דיברנו על עוצמה נשית, לא?"
אם כבר פוליטיקה, על מירי רגב שמעת?
"אפשר שלא? אני תוהה אם אפשר להעביר תקציבים ממקום למקום בתרבות הישראלית רק כי זה לא מוצא חן בעיני מישהו כזה או אחר",
אם יש ועדה והמלצות שמתקבלות בדרך עניינית, אז מותר.
"ומי בוחר את הוועדה?"
היא.
"או־קיי. אז הבנו מה דעתי?"
אפשר לומר.
"אני מוצאת שיש בזה בעיה דמוקרטית. אתה לא יכול להנחיל את הדעה שלך בלבד. אם אתה בוחר את האנשים שמנחילים את הדעה שלך, זה בעצם מה שאתה עושה. לא?"
אבל היא רוצה לטלטל את הממסד האשכנזי, להסיט למשל תקציבים מתל־אביב לטובת הפריפריה, מהאופרה לטובת התזמורת האנדלוסית.
"אני חושבת שהאופרה הישראלית זה מוסד מדהים, למה לקלקל סוס שרץ? ברור שצריך לפתח את הפריפריה בישראל, אין ספק בזה. השאלה היא איך, כמה ולמה. באיזו שפה משתמשים כשעושים את זה. כשרגב משתמשת בשפה מפרידנית, היא מקלקלת את מה שכבר הרמוני. אם בן אדם שיש לו כוח ביד עושה את זה, אז יש לו כוח מקלקל במקום כוח בונה. כל הפרדה של אנחנו והם, הלבנים, השחורים, המרוקאים, הפולנים – מה זה הדבר הזה? למה צריך? כשהלכנו לצבא בדקו מאיזו עדה זה שמחזיק את הנשק? למה פתאום השפה הזו? זו קריצה למצביעים?"
לפרשת משה איבגי, שאיתו עבדה בעבר (הסרט "אהבה אסורה"), היא מעדיפה לא להתייחס. "תמיד עבדתי עם אנשים הוגנים יחסית, ואם היו בעיות, הן נוצרו על רקע של אגואים יותר מאשר מגדר".
ולא סבלת מעולם מהטרדה?
"עכשיו, כשאתה מדבר איתי על זה, עולה לי בראש אותו שחקן שהיה אמור לשחק איתי סצנת אהבה בישראל, לאו דווקא בעירום או משהו כזה, ונגע בי בצורה שהייתה לחלוטין לא לעניין ולא מקובלת. האמת היא שלא אמרתי את זה לאף אחד".
למה?
"כי הוא היה יותר מדי מופרע, וידעתי שאין מה... שלא היה טעם לטפל בזה. הייתי יכולה להתלונן, אבל אתה יודע, זה היה בסוף יום צילום, הייתי צעירה בת 20 ומשהו ולא כל כך ידעתי מה אני אמורה לעשות ואיזה תוצאות זה יביא, אז פשוט שיחקתי אותה קולית והתעלמתי, שזה בדרך כלל מה שנשים עושות".
עובדה שאת זוכרת את זה עד היום.
"זה היה מספיק דרמטי בשביל שאזכור את זה וארגיש לא נעים ולא נוח. אני חושבת שנכון מבחינת כל מי שעברה הטרדה לדבר על זה, להעלות, להציף, כדי להרתיע. ברגע שהנושא עולה לדיון, אנשים קצת יותר חוששים לעשות את זה. נשים צריכות להתלונן, אין ספק בכלל, ובמקצוע שלנו לפעמים אתה מפחד על העבודה שלך ולא מתלונן".
ומה דעתך על שיימינג באינטרנט?
"אני לא מזלזלת בזה, יש שם כוח, ועדיין תלונה במשטרה היא פרקטיקה עדיפה בעיניי. אני רוצה להאמין שבשביל צדק גורף יש בתי משפט".
לראות את קולדפליי
יש לה כמה פרויקטים בדרך, בשלבי פיתוח, בהם תפקיד בסדרה אמריקאית וסרט אנימציה שהיא עובדת עליו כיוצרת. החלומות הבאים כוללים גם בימוי. "זה לגמרי בכיוון. יש לי את הכלים. חברים שעושים סרטים באים אליי ומבקשים ממני הערות, את 'מילאדה' הפכנו לגמרי מבחינה תסריטית. יש לי חבר שהביא לי חומרים לסדרה שהוא מפתח, ואני הולכת להפגיש אותו עם כמה אנשים. יש גם סדרה ישראלית שלקחתי לפיתוח, אבל הפרויקט לא יצא לדרך".
יש לוח זמנים לפיצ'ר הראשון של היוצרת איילת זורר?
"ככל שאני מתבגרת יותר, אני לוקחת על עצמי יותר את הידע שרכשתי עם השנים במקצוע אבל עד שלא יהיה לי תסריט שלי, אני לא חושבת שאוכל לביים. יש כמה דברים שאני כותבת".
היא מתעוררת בשש וחצי בבוקר גם כשהיא לא עובדת, ישר למדיטציה. "ואז קמים לאט־לאט, ארוחת בוקר, בית ספר לליעד, התעמלות או הליכה עם הכלב בים. אם יש לי פרויקט, אז בדרך כלל אני מתכוננת בשעות שאחר כך, או שיש פגישות עבודה".
נשמע כמו חיים רגועים.
"מאוד לא רגועים. לכאורה אני יכולה להיות אמא במשרה מלאה כשאין לי צילומים, אבל כל הזמן יש פיתוחים של דברים, ואודישנים וגם ביטולים. עכשיו נאלצתי לבטל תפקיד שקיבלתי בטלוויזיה כי הוא התנגש לי ב'מילאדה'. אז לא, אני לא מצליחה לשבת בשקט באמת. יש לי לפעמים תחושה שאני חווה חמישה חיים שונים בחיים שלי. זה קצת כמו לגלוש בגלים גבוהים".
אחרי הרבה שנים דחוסות, עם סיום הצילומים של "בן חור" היא לקחה הפסקה ארוכה. "שישה חודשים לגמרי חופשיים. לא עשיתי אודישנים, לא עבדתי".
לא היה לך משעמם?
"בכלל לא. להפך, הייתי בבית, מדיטציה, הלכתי להרצאות, הייתי עם המשפחה, חזרתי לנגן ביוקולילי".
חזרתי?!
"אני יודעת, תתפלא. ל'בן חור' למדתי לנגן בנבל, אבל שכחתי ברגע שנגמרו הצילומים".
זורר מעודכנת במה שקורה במוזיקה העולמית, אוהבת בלוז, "ואן מוריסון, קולדפליי, שאני הולכת להופעה שלהם בקרוב, וגם אד שירן. פגשתי אותו בנמל תעופה וניגשתי אליו, פעם ראשונה שניגשתי לזמר".
מאז אביב גפן ב"עניין של זמן".
"משהו כזה, כן. שירן נחת איתי ברומא כשהגענו לצלם את 'בן חור'. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ויותר אוהבת אותו עם יֵלָוולף (אמן היפ־הופ — ר"ש), אז הוא צחק ואמר שאף אחד לא אמר לו את זה כבר הרבה זמן".
אמרת לו מי את?
"מה פתאום? סתם נהייתי מעריצה לרגע". •
